ברכות | דף כב ע"א | טבילת עזרא
טבילת עזרא / אביעד ברטוב ונעם מלכי
פתיחה
מיום שחרב בית המקדש הפסיקו לנהוג הלכה למעשה את מרבית הלכות טומאה וטהרה, למעט טבילת מצוה של נשים שנוהגת (מדאוריתא) גם בזמן הזה. כיום לגברים אין חובת טבילה, אם כי חסידים ואנשי מעשה נוהגים לטבול גם בזמן הזה בערב שבת וימים טובים. בשיעור זה ננסה לברר האם קיימת 'טבילת מצוה' לגברים בימינו מתוקף תקנת עזרא.
עזרא תיקן להם
הגמרא בבבא קמא פב ע"ב מונה עשר תקנות שתיקן עזרא, אחת מן התקנות היא שגברים יטבלו לקריין, כלומר גברים שראו קרי מחויבים בטבילה[1]. וכך כותבת הגמרא שם:
"ותיקן טבילה לבעלי קריין, דאוריתא הוא דכתיב 'ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ בשרו במים'?! דאוריתא הוא - לתרומה וקודשים, אתא הוא[2] תיקן להם לדברי תורה."
כלומר מדאוריתא חייב הרואה קרי בטבילה רק לצורך אכילת תרומה וקודשים, ואחר כך בא עזרא ותיקן טבילה גם לצורך לימוד תורה.
הגמרא בברכות כב ע"א מביאה את דברי רבי יהודה בן בתירא שסובר שלהלכה לא נתקבלה התקנה:
"דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. כי אתא זעירי אמר: בטולה לטבילותא."
תוס' בבבא קמא (שם, ד"ה אתא) מתקשה מהיכן לקח רבי יהודה את הסמכות לעקור את תקנתו של עזרא אשר כידוע קדם לו. התוספות נותן שלוש תשובות אפשריות:
"ויש לומר דדלמא סבר דלא תיקן עזרא דבר זה, אי נמי התנה שכל מי שרוצה לבטל יבטל, דבכי האי גוונא מותר כדאמר בריש מועד קטן. אי נמי לא פשט איסורו ברוב ישראל."
התשובה הראשונה של תוס' היא שיכול להיות שרבי יהודה סבר שעזרא לא תיקן זאת, והמסורת שיש בידנו שגויה. התשובה השנייה היא שעזרא תיקן את התקנה עם אופציה לבטלה. והתשובה האחרונה היא שמאחר שהתקנה לא פשטה היא לא התקבלה.
בתשובה השלישית של תוס' דגל גם הרמב"ם, ובהלכות קריאת שמע (פרק ד הלכה ח) הוא פסק:
"ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה, לפיכך בטלה..."
גם על פי הרמב"ם חכמים לא ביטלו את התקנה בצורה אקטיבית. הציבור שלא עמד בדרישות התקנה לא הקפיד עליה, ולפיכך היא התבטלה.
למרות פסיקתו של רבי יהודה בן בתירא (בגמרא בברכות שהבאנו לעיל) שדברי תורה אינם מקבלים טומאה. היו גאונים וראשונים שהבינו כי התקנה לא נתבטלה באופן טוטאלי, וגם בזמן הזה תפילה דורשת טבילה, וכך כותב הרי"ף (דף יג ע"א) בשם רבנו האי:
"וכתב רבנו האי גאון זצ"ל כיון דגמרא ליכא בהא מילתא, נקוט מנהג כל ישראל, שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו."
השו"ע פסק להלכה בסימן פח שביטלו את התקנה ולכן אף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפילה בלי טבילה ורחיצה[3]. אולם ברמב"ם מובאת שיטת ביניים בה נעסוק בפסקה הבאה.
רחיצה
הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק ד הלכה ד) כותב:
"כל הטמאין רוחצין ידיהן בלבד כטהורין ומתפללים אף על פי שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן אין הטבילה מעקבת. וכבר בארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול. ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה, שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול. ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים. ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו והציאוהו מכלל טמאין.
...וכבר בטלה גם התקנה זו של תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה."
הרמב"ם מספר לנו שתקנת עזרא עברה מספר גילגולים. עיקר התקנה היה על עיסוק בדברי תורה לאחר מכן הרחיבו חכמים את הגזרה גם לתפילה. אולם מאחר ששתי התקנות לא התקבלו בישראל הם נתבטלו[4]. אם נדייק בדברי הרמב"ם נגלה שהרחבה של תקנת עזרא לתפילה לא התבטלה, וזו לשונו בהלכה ו':
"מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום 'הכון לקראת א-להיך ישראל'. במה דברים אמורים? בבריא או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה ואין בזה המנהג. וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע אין בזה מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן ומתפללין."
על פי מנהג שנער וספרד ביטלו טבילה לבעלי קרי אולם את הרחיצה קודם התפילה לא ביטלו. הכסף משנה על אתר מסביר שהרחיצה עליה מדבר הרמב"ם היא נתינת תשעה קבין שאובים. המקור לדין זה הוא אצלנו בגמרא (ברכות כב ע"א):
"תנו רבנן: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור."
מאחר שטבילת עזרא היא ביסודה היא דין דרבנן הקלו חז"ל בגדרי טבילתה וקבעו שגם רחיצה בתשעה קבין מים שאובים מטהרת. רחיצה זו היא לא מקלחת הרגילה שמוכרת לנו אלא מדובר בסוג של נטילת ידים, כלומר על הנטהר שופכים בזה אחר זה כדי מים בהיקף של תשעה קבין.
יש אחרונים שרצו לדייק ברמב"ם בצורה שונה. רבי זאב טורבאוויץ בספרו 'זיו משנה' מבין שהרחיצה עליה מדבר הרמב"ם היא רחיצה ממש ולא נתינת תשעה קבין. המקור לדבריו הוא הגמרא בדף כב ע"א:
"אמר להם ר' הונא לרבנן: מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו אי משום צנה אפשר במרחצאות? אמר לו ר' חסדא וכי יש טבילה בחמין?"
על פי שיטת ר' הונא ניתן לצאת ידי חובת טבילת עזרא גם באמבטיה, יכול להיות שזו היתה גם כוונת אנשי שנער וספרד עליהם מספר לנו הרמב"ם, שהרי הרמב"ם לא דיבר כלל על תשעה קבין אלא על רחיצה בעלמא.
לעניות דעתי מנהג אנשי ספרד ושנער אינו הרחבה של תקנת עזרא אלא דין עצמאי, כחלק מהכנת הגוף לתפילה אדם צריך לרחוץ את גופו, אלא שהקלו חכמים בחולה שראה קרי לאונסו שדי לו בניקוי המקום מן הקרי.
אם כן ראינו שלשיטת הרמב"ם קיים מחייב נוסף לטבילת בעלי קרי והוא הכנת הגוף לתפילה, כמו כן ראינו שאם המחייב הוא הכנה לתפילה הרי די ברחיצה ואין צורך בטבילה.
למעשה, אחרוני דורנו דנו האם מקלחת נחשבת כטבילת תשעה קבין. בשו"ת שבט הלוי (או"ח סימן כד)[5] פסק שהמקלחת מועילה, וזאת כנגד פסיקת הראב"ד שמצריך שגם טבילת תשעה קבין תעשה מכח גברא, (כלומר שהמים ישפכו על מטהר על ידי חברו ולא על ידי השפורפרת של המקלחת). הסיבה להקל, היא שהראב"ד כתב להחמיר רק בזמן שתקנת עזרא נהגה.
הטעם
כאמור, על פי הרמב"ם טעם הטבילה של בעל קרי הוא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים, כלומר התקנה לא בהכרח קשורה לתפילה עצמה אלא יותר לתחום של הלכות דעות/אישות. המקור לדברי הרמב"ם הוא הירושלמי (ברכות פ"ג ה"ד):
"אמר ר' יעקב ב"ר אבון: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו, משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל..."
יוצא שהקרי שלכשעצמו אינו מעקב. הכסף משנה בסוף הלכות קריאת שמע (פרק ד הלכה ח) מעלה קושייה מעניינת:
"רבי יהודה בן ביתרא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה... ואם תאמר אם כן לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת?"
הכסף משנה עושה את הקישור המתבקש. מאחר שפסקנו שדברי תורה אינם מקבלים טומאה[6], אם כן יש להסיק שכשם שאדם מלוכלך בקרי יכול לעסוק בתורה, כך ניתן יהיה להתפלל ליד מקום הטינופת, שהרי דברי תורה סובלים לכלוך. על כך הכסף משנה שיש לחלק בין הלכלוכים השונים: יש לכלוך פיזי ויש לכלוך רוחני, ובלשונו:
"ויש לומר דלא דמי, דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו... אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכלי."
כדי להבין את הדברים נעיין בחלוקה שעושה הרמב"ם עצמו בין הטומאות השונות. וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג פרק מ"ז (מהדורת שורץ):
"התברר אפוא שטומאה נאמרת בשיתוף על שלושה עניינים, היא נאמרת:
1. על העבירה, והמרות הצו במעשה או בדעה.
2. על הלכלוכים והטינופים: 'טמאתה בשוליה'[7].
3. על אלה העניינים המדומים, כלומר, הנגיעה בזה, או נשיאת זה, או היות תחת גג אחד עם זה.
ועל המין האחרון זה אנו אומרים: אין דברי תורה מקבלין טומאה."
הרמב"ם בקטע זה תוחם ומגדיר את מושג טומאה על הקשריו השונים. הענין השלישי הוא הסבר הקלאסי לטומאה - שטומאה היא לכלוך רוחני (ולא פיזי). דברי תורה אינם מקבלים טומאה מאחר שטומאה היא דבר שכלי ולא מורגש. חמורה ככל שתהיה, אין הטומאה יכולה לפוגע בקדושת התורה. לעומת זאת כאשר מדובר בלכלוך פיזי אין זה מכבוד התורה להיות נאמרת במקום המטונף.
לטהר נפשו
לסיום נעיין בדבריו המופלאים של הרמב"ם בסוף הלכות טהרה (הלכות מקואות פרק יא הלכה יב):
"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואף על פי כן רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר - כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם', השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן."
מי יתן ונזכה להסיר את כל הטומאות העוטפות אותנו ונחרוט על לבנו את דברי ר' עקיבא:
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"; ואומר (ירמיה יז, יג) "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל." (מסכת יומא, פרק ח משנה ט) [8]
שאלת השבוע
כאמור בהמלך השעור הבאנו את דברי הרמב"ם בהלכות תפילה (ד, ד):
"ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים."
יש לשים לב לכך שהרמב"ם מדבר על תלמידי חכמים ולא ישראל סתם.
המקור לדברי הרמב"ם הוא כנראה בדברי הירושלמי והבבלי, אך יש לשים לב ששיטת הרמב"ם לא דומה לאף אחד מן המקורות:
בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ד) נכתב:
"אמר ר' יעקב ב"ר אבון: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו, משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל ..."
אם נעיין בדברים נגלה שהירושלמי מסביר כי התקנה מופנת כלפי כל ישראל, ואילו הרמב"ם מסביר שהתקנה כוונה לתלמידי חכמים.
ואילו בגמרא שלנו (ברכות כב ע"א) מובאת השמועה של נחום איש גם זו, שנאמרה בלחש:
"תנו רבנן: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור, נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי."
מדוע לחש נחום איש גם זו את אותה שמועה? הגמרא מסבירה:
"ומאן דתני לחשה משום שלא יהו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהם בלילה."
הגמרא מבינה שנחום איש גם זו, לחש את הקולא שגם טבילה בתשעה קבין מועילה לבעל קרי, ולא שנאה בפני כולם כדי למנוע ריבוי תשמיש. תלמידי חכמים שיכירו את ההלכה ירבו בתשמיש, שכן רחיצה בתשע קבין היא עניין של מה בכך ביחס לטבילה רגילה.
מגמרא זו עולה כי תקנת עזרא לא היתה מכוונת לתלמידי חכמים בלבד, אלא לכלל ישראל, וחכמים ניסו להסתיר רק את אפשרות הטהרה בתשעה קבין, כדי למנוע ריבוי תשמיש מתלמידי חכמים.
אם כן מהו מקורו של הרמב"ם, שמסביר את סיבת התקנה כמכוונת עבור ציבור לומדי התורה דווקא ולא עבור כל ישראל?
תשובות ומענות נא לשלוח ל: [email protected]
תשובה לשאלה מהשבוע שעבר
בשבוע שעבר הבאנו את דברי שו"ע הגר"ז שפסק שמי שלא ברך על בדיקת חמץ, לא יברך בשם ומלכות בשעת שריפת החמץ, מכיוון שאנו שורפים את החמץ כשעה לפני סוף זמן הביעור.
השאלה היתה האם ניתן להוכיח מפסק זה שלא ניתן לברך על מצוה לפני תחילת זמן החיוב בה?
לדעתנו התשובה היא שאין מכאן הוכחה כלל, כיוון שאנו דנו במהלך השיעור על מקרה שבו נאמרת הברכה לפני הזמן, אל המצוה מקוימת לאחר זמן החיוב, ואילו בשו"ע הגר"ז מדובר שגם הברכה וגם המצוה נעשים לפני תחילת זמן החיוב, ועל כן אין להוכיח מפסק זה לענייננו.
[1] קרי - שכבת זרע. (בלשון המקרא נקרא שכבת זרע, ובלשון חז"ל נקרא קרי) לעיון נוסף כדאי לעיין באנציקלופידה הלכתית רפואית, ערך 'זרע'.
[2] עזרא.
[3] והמשנ"ב מביא שמכל מקום יש אנשי מעשה שנוהגים בתקנה זו וטובלים לקריין.
[4] הכסף משנה על אתר לא מזהה מי הם אותם חכמים שעל פי הרמב"ם הרחיבו את הגזרה.
[5] וכן פסק הרב עובדיה יוסף (עיין ילקוט יוסף חלק א' עמ' קלד).
[6] ולכן מעיקר הדין ניתן ללמוד גם אם לא טבל.
[7] איכה א, ט.
[8] כותבי המדור שולחים את ברכתם להאי צורבא מדרבנן, הב"ח ר' יעקב יוטקוביץ נר"ו, לרגל אירוסיו עב"ל רוני אביקם. מי יתן והברכה תשרה בביתם ובזה המדור ובכל אתר ואתר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)