נכתב ע"י אריה אפלבום (ה') בדף קשר 1663, וישב ה'תשפ"א.

פתיחה

מצוה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, שנאמר "ובשכבך ובקומך".^[4] מהו יסוד הדין ומטרתו? ניתן להעלות כמה אפשרויות. אנסה להביא את חלקן, לראות את הראיות התומכות בהן ולהבין את משמעותן.

קריאת שמע כקבלת מלכות שמים

זהו כיוון פשוט, ויש לו ביטויים רבים. קריאת שמע נקראה בפי חז"ל פעמים רבות "מלכות שמים" (כרבי יהושע בן קרחה בתחילת פרק ב' וכרבן גמליאל ותלמידיו בסוף אותו פרק). נדגים עקרון זה ע"י ביטוי קיצוני בדברי רש"י.

בגמרא^[5] קובע אבא בנימין, לפי פירוש הגמרא, שאין לעשות דבר לפני התפילה. נחלקו רש"י ותוספות על היקפו של איסור זה. רש"י כותב:

סמוך למטתי - כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל.^[6]

התוספות^[7] חולקים על רש"י. הם תוהים מנין יודע רש"י סברה זו, ומקשים עליו ממעשה, שרב למד לפני התפילה.

סברת רש"י אכן תמוהה מעט (לא נדון בשיטת התוספות). כיצד יחלץ מקושיות התוספות?

נראה שעיון בגמרא שממנה הקשו התוספות יכול להעלות מסקנות אחרות.

רב משי ידיה וקרא קריאת שמע, ואנח תפילין, וצלי. והיכי עביד הכי?...
רב כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה, דאמר: עול מלכות שמים תחלה ואחר כך עול מצות.

אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה - להקדים קריאה לקריאה, קריאה לעשיה מי שמעת ליה? ותו, מי סבר ליה כרבי יהושע בן קרחה? והאמר רב חייא בר אשי: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין, ומנח תפילין והדר קרי קריאת שמע! וכי תימא בדלא מטא זמן קריאת שמע - אם כן, מאי אסהדתיה דרב חייא בר אשי! - לאפוקי ממאן דאמר למשנה אין צריך לברך קמשמע לן דאף למשנה נמי צריך לברך. - מכל מקום קשיא לרב! - שלוחא הוא דעוית.^[8]

בקושיה הראשונה הגמרא דנה על הנחת תפילין נקודתית. אציע שהגמרא טוענת שאמנם תפילין ניתן ואף חובה להניח לפני קריאת שמע, אך לא שאר מצוות, כיון שתפילין הן חלק מקבלת מלכות שמים שבקריאה.

בניגוד לכך, הקושיה השניה אמנם דנה בלימוד תורה, אך הגמרא דוחה קושיה זו. יתכן שלמסקנה נשארנו עם הבנתנו הראשונה בשיטת רב, ודווקא תפילין יש להניח לפני קריאת שמע.^[9]

ברש"י ניתן למצוא סיוע לקריאה זו. בקושיה הראשונה ביאר רש"י שתפילין הם "עול מצוה", ובקושיה השניה ביאר שתלמוד תורה הוא "מעשה דמצוה". והדברים עולים בקנה אחד עם דברינו, שתפילין הם חלק ממעשה קבלת עול מלכות שמים.

יוצא שרש"י תופס את קריאת שמע כקבלת העול שמעניקה לשאר היום משמעות, וממילא אין לעשות דבר (כולל מצוות) לפני קריאת שמע.

ברצוני להציע עוד שתי אפשרויות להבנת דין קריאת שמע

קריאת שמע כהכנה לתפילה

כיוון כזה פחות פשוט מהקודם. מעבר על המשניות לא מעלה קשר ישיר בין ק"ש לתפילה, שמחולקות לפרקים שונים. משניות וברייתות שונות מראות שקריאת שמע נקראה גם במקומות ובמצבים שלא מתאימים לתפלה. מאידך גיסא, יש משניות וברייתות המקשרות ביניהן. נביא חלק מהראיות.

רבי יוחנן^[10] סובר שצריך לסמוך גאולה לתפלה של ערבית, ובאחת מהאפשרויות הגמרא מציעה הסבר מסברה שרבי יוחנן חושב שתיקנו את קריאת שמע בסמוך לתפלה.

שיטה זו הומשכה בראשונים בשיטת ר"ת^[11] המובאת בתוספות בתחילת המסכת. המנהג שהתוספות הכירו מזמנם היה לקרוא את קריאת שמע לפני צאת הכוכבים, בסתירה למשנה הראשונה במסכת, והם נזקקו להסביר מה מאפשר מנהג זה. ר"ת פתר את הבעיה בכך שהעתיק את זמן התפילה האמור בפרק תפילת השחר, העוסק בהלכות תפילה, לזמן קריאת שמע. העתקה זו אפשרית, כמובן, רק אם נניח קשר מובהק בין שתי ההלכות.

קריאת שמע כהגנה

גם כיוון זה פחות ברור מהראשון, וגם הוא לא מופיע באופן ישיר במשניות של המסכת. אמנם, עדיין ניתן למנות כמה ראיות להתבוננות זו.^[12]

במשנה בפרק הראשון נחלקו ב"ש וב"ה בתנוחת הקורא בקריאת שמע. לב"ש דווקא בשכיבה ובעמידה, ולב"ה כדרכו. ספראי בפירושם למשנה^[13] מציעים שסברת ב"ש היא שיש לקרוא את שמע דווקא סמוך לשינה, לעומת ב"ה הסוברים שניתן לקרוא בכל מקום. על גבי הסבר זה נציע שב"ש סוברים שקריאת שמע מגנה על הישן. ניתן לדייק מהסיפור על רבי טרפון המופיע בסוף המשנה, שם נאמר שרבי טרפון לא חשש לקרוא קריאת שמע בדרך על אף הסיכון שבקריאה זו, וחכמים מחו בידו. יתכן שרבי טרפון הורה היתר לעצמו דווקא בגלל מטרת הקריאה: הגנה על הישן. ממילא, אין לחשוש מפני סיכון עצמי.

האגדות^[14] אומרות כדבר פשוט שק"ש על המטה מגנה על הישן. נסתפק בדוגמה אחת:

אמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו...

להבנה זו השפעה גם הלכה למעשה. השו"ע^[15] פסק שהסיבה שש"ץ מוסיף "ה' א–לקיכם אמת" (וברמ"א מדוע יחיד מוסיף "א–ל מלך נאמן") כי משלים מ"רמ"ה" תיבות ל"רמ"ח" תיבות. ומביא שם המשנ"ב^[16] בשם מדרש נעלם ש"כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו..".^[17]

סברה זו קיימת גם לגבי חלק מהמצוות הכתובות בפרשיות הקריאה. מטרת חלקן נדרשה בפי חז"ל כמצוות שנועדו לשמור, רוחנית או ממשית, על הקורא. לדוגמה, נאמר בשם אונקלוס הגר שהמזוזה מסמלת את שמירת הקב"ה על דלתות ישראל^[18] ובציצית מביאה הגמרא במנחות שיש בה עזר לשמירת רמתו הרוחנית של האדם.^[19]

נוסיף שאולי קריאת שמע מהווה תחליף לקמעות ולחשים שנוכחים בתרבויות אליליות, בדמיון למצוות אחרות שנתנה התורה כהחלפה להרגלים האליליים שהיו קודם לכן.^[20]

משמעות וקיום

מהי משמעות קריאת שמע כ"קבלת מלכות שמים", ומהי ההשלכה הקיומית לעניננו?

לרוב, מבינים שקריאת שמע היא הכרזה על אמונתנו הבסיסית כלפי עצמנו. אמנם, בקו כזה יש קושי בפנית "שמע ישראל" בתחילת הפסוק. אם אנו רק משננים את אמונתנו, מדוע עלינו להתחיל דווקא בפניה זו? בפשטות אנו רק מצטטים את הפסוק בשלמותו כפי שאמר משה לישראל, ואכן אין צורך בפתיחה זו. בכל זאת ארצה להציע כיוון נוסף.

שתי האמונות המצוטטות בפסוק הן השוואת "ה'" ל"א–להינו", וייחודו. אלו הן שתי האמונות הראשונות המופיעות בעשרת הדברות, מצוות האמונה והיחוד. חז"ל הסבירו ששתי מצוות אלו נתנו לנו מפי הגבורה.^[21] א"כ, יוצא שלא מדובר רק בתזכורת ביסודות האמונה, אלא גם בציטוט הקב"ה במעמד הר סיני.

כעת אפשר לקרוא אחרת את הפניה. יתכן שלא רק שאנו מצטטים את הקב"ה, אלא שאנו מביעים את קריאתו אלינו. הדובר והפונה אלינו הוא א–להים. קריאת שמע מהווה התגלות יומיומית, פעמיים ביום, בה א–להים "מבקש את האדם", ואנו משקפים את קריאתו בקביעה "ה' א–להינו".^[22] כשאנו קוראים את שמע אנו נשמעים לצו הא–להי התמידי, ואנו מקשיבים לקריאתו המהדהדת בעולם מאז אותו מעמד.^[23]

רמז לתפישה כזו אפשר למצוא בסוגיה בפרק הראשון של ברכות, הדנה בהשראת השכינה החלה על אנשים שונים, ותוך הדיון קובעת:

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק... ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו - שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.^[24]

הפסוק שהגמרא מצטטת מוזר לענין ההוכחה. אמנם לומד התורה מזכיר את שמו של הקב"ה, אך קשה לראות זאת כהזכרת שמו שלו ע"י עצמו.^[25] לאור הצעתנו לעיל ניתן לקרוא גמרא זו באור חדש. הקב"ה אכן מתגלה אלינו ומזכיר את שמו פעמיים בכל יום: בקריאת שמע.^[26]

הבנה זו של קבלת מלכות שמים ניתן להשליך על שתי האפשרויות שראינו לעיל. מצד התפילה, מתבקש שאם הקב"ה מתגלה אלינו ואומר לנו את דברו נפנה אליו בחזרה.^[27] מצד ההגנה, יתכן שזו קשורה להשראת שכינה דלעיל, כנובעת ממעין השגחה פרטית מיוחדת.

קריאת שמע כקריאה בשם ה'

במקומות מסוימים ניתן לראות שיש לקריאת שמע אופי ציבורי. נביא אותם ונדון במשמעותם.

המשנה במגילה^[28] קובעת שאין פורסין על שמע פחות מעשרה. המפרשים מתלבטים למה הכוונה, ורבים מפרשים את המשנה באופן שלא קשור לעניננו.^[29] אמנם, תלמידי רבינו יונה הביאו פירוש בשם הר"מ (אחרי שהקשו על הבנות אחרות) שמאפשר לקרוא את המשנה ביחס לקריאת שמע ישירות.^[30] טיעונו באופן ישיר אינו קשור לענייננו, כיון שהוא דן במקרה של מי שאינו יכול לצאת יד"ח. אמנם, בפועל, לפי פירושו, יוצא מהמשנה שק"ש נאמרת במקרים מסוימים דווקא בעשרה.

הסבר לתופעה זו ניתן למצוא בדברי רבינו יונה עצמו:

ובודאי בכלל דבר שבקדושה הוי ק"ש שאין לך דבר שבקדושה יותר מדבר שיש בו עול מלכות שמים.^[31]

נשמע מדבריו שהיה ראוי לקרוא קריאת שמע דווקא בציבור, אלא שהיא תוקנה (אולי מהסיבות שהבאנו לעיל) גם ליחיד.^[32]

את האופי הציבורי של קריאת שמע ניתן למצוא במקומות נוספים:

בספרי^[33] נאמר:

ה' ﭏהינו, למה נאמר והלא כבר נאמר ה' אחד, מה תלמוד לומר ﭏהינו עלינו החל שמו ביותר.

נשמע שאופי ההכרזה בקריאת שמע הוא ציבורי.

הגמרא^[34] דנה בזמני קריאת שמע, והראשונים התלבטו על אפשרויות שונות שהופיעו בסוגיות, בעיקר מסביב למתח שבין הקריאה החל מהנץ לבין קריאה כותיקין (לפני הנץ). במסגרת דיון זה התוספות על הדף מציעים:

משמע דעיקר זמן ק"ש לאחר הנץ החמה והא לא הוי כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ. וי"ל דאותו זמן הוקבע לצבור...^[35]

ביטוי נוסף נמצא ברא"ש בתחילת הפרק השני. מהמשנה נשמע שברכות ק"ש אינן מעכבות, אך רב האיי גאון דייק מגמרא אחרת שהברכות מעכבות. ע"מ לישב את הפער בין המשנה לבין הגמרא הנ"ל, חילק הרא"ש בין יחיד לציבור:

והא דדייק הכא בירושלמי דברכות אינן מעכבות. היינו ביחיד אבל בצבור מעכבין כההיא דלעיל דקתני אמר להם הממונה.^[36]

על סמך ראיות אלו^[37] נראה שאכן קיים מושג של קריאה ציבורית כמושג עצמאי. כיצד עלינו להבין מושג זה של קריאת שמע בציבור?

ניתן להסביר דין זה לפי הכתוב לעיל שיש ערך גם לקבלת מלכות שמים ציבורית, וכרבינו יונה דלעיל.

אמנם, נראה לי שניתן להסביר את האופי הציבורי של קריאת שמע באופן אחר. יתכן שהקריאה אינה בהשתתפות הציבור, אלא בעיקר אל הציבור, וזאת על סמך דרש המופיע בספרי:

דבר אחר ואהבת את ה' ﭏהיך, אהבהו על הבריות כאברהם אביך... מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה.^[38]

יתכן, א"כ, שמצוות קריאת שמע ביסודה היא מצוות אהבת ה' והאהבתו על הבריות. גם יחידים מצווים לאהוב את הקב"ה, אך בנוסף האוהב ירצה שגם אחרים יאהבו את הנאהב, וכלשון רמב"ם על מצות אהבת ה' (על סמך הספרי הנ"ל):

וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו...^[39]

ואם אכן כך, הרי לפנינו שני מופעים לאותו עקרון: נטיעת האהבה בתוכנו באופן פרטי, והקריאה בשם ה' בעולם ולהאהיב אותו על הבריות, שנאמרת אל הציבור.

משמעות וקיום

נדמה שניתן גם כאן לנתח את פרשת שמע כפי שנתחנו לעיל, אם כי באופן שונה. כעת אטען שבפניה "שמע ישראל" אנו מצטטים את משה רבינו, כיון שמשה במאמר מהוה דוגמא לאוהב ה'^[40] הרוצה שאחרים יאהבוהו גם כן.

אם אנו קוראים קריאת שמע כיחידים נזכיר לעצמנו את אהבת ה'. ברובד נוסף קריאת שמע היא קריאה אל אחרים שיבואו גם הם בקהל אוהבי ה'. קריאת שמע מהווה קריאה לשליחות יומיומית. כקריאה שקרא אברהם אבינו בשעתו, כך אנו ממשיכים את דרכו וקוראים בשם ה'. ^[41]

חקירה אפשרית: עד איפה הכוונה מגיעה

בתחילת הפרק השני נחלקו תנאים וראשונים על גביהם עד היכן צריך לכוון בקריאת שמע.

• רבי מאיר: פסוק ראשון של קריאת שמע.
• רבי אלעזר: שני הפסוקים הראשונים (כולל "ואהבת").
• רבי עקיבא: כל הפרשה הראשונה.

שלוש הדעות מקבילות לשלושת החלקים שמהם בנויה קריאת שמע.^[42] מהי מחלוקת התנאים? במחשבה ראשונה נראה שחולקים במשמעות "קבלת מלכות שמים". דעת רבי מאיר שעיקר הקבלה בתבונה ובהפנמה, דעת רבי אלעזר שיש לשעבד גם את תודעת האדם, ומוסיף עליהם רבי עקיבא שקבלת מלכות שמים מתבטאת גם בעול המעשי.

אמנם, ניתן להציע שנחלקו בהצעותינו. לפי רבי מאיר, קריאת שמע היא עצם ההתגלות היומיומית, ודבר זה מתבטא בפסוק הראשון בלבד. לעומתו רבי אלעזר רואה את עיקר הקריאה באהבת הא–ל, וגם הפסוק הראשון מוביל אל הפסוק השני "ואהבת את ה' א–לקיך...".^[43]

 

[4] במאמר זה לא אכנס לשאלה האם קריאת שמע מדאורייתא או מדרבנן.

[5] ברכות ה:.

[6] רש"י שם.

[7] שם.

[8] ברכות יד:.

[9] קריאה זו מסתברת לאור האגדות שבאות לאחר מכן בסוגיה, ראו שם.

[10] ברכות ד:.

[11] יתכן שגם את ר"י ניתן להבין באופן דומה. ראו את ניסוחו בתוספות שלפנינו וברא"ש.

[12] כניגוד לתפישה זו ראו דעת רמב"ם בהלכות מזוזה וס"ת (ה', ד).

[13] משנת ארץ ישראל, ברכות, על המשנה שם.

[14] ברכות ה..

[15] או"ח ס"א, ג.

[16] שם, ו'.

[17] " אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהנם..." (ברכות טו:).

[18] עבודה זרה יא..

[19] ראו מנחות (מד.) הסיפור על אותו תלמיד.

[20] ראה רש"י עה"ת (דברים י"ח, יד) בהקשר לנביא.

[21] מכות כד..

[22] יתכן שכך צריך להבין את הדרשה לקריאה בקול, הנלמדת מ"שמע" (ברכות טו.). ולא נראה כך ממהלך הסוגיה שם, שמשוה דין זה לשאר דיני תורה, ואכמ"ל.

[23] אביאל הפנה אותי לגמרא בסנהדרין (יז.), שם נאמר תוך כדי קושיה: "אלא מעתה קול גדול ולא יסף, הכי נמי דלא אוסיף הוא? אלא - דלא פסק הוא!", ומבאר שם רש"י: "אלא מעתה קול גדול ולא יסף - ... קול שכינה אינו פוסק".

[24] ברכות ו..

[25] רש"י על אתר התיחס לקושיה זו וענה עליה מכיוון אחר, ראו שם. וראה בפנ"י שמביא פירוש אחר בשם רמב"ן.

[26] בהקשרים רבים מופיע הקשר בין לימוד תורה לקריאת שמע, ואכמ"ל. הגמרא בפשטה דנה בעיסוק בתורה, ואולי קולו של א–להים מתרחב גם לשאר התורה כולה אחרי ששמענו את קולו בהר. ויתכן שכך צריך להבין את רש"י שהבאתי בתחילת המאמר הסובר שאין ללמוד תורה לפני קריאת שמע, כי רק כך לימוד התורה מקבל את משמעותו כשמיעת הקול הא–להי מסיני. ובכל מקרה זהו רק רמז.

[27] אחד הקשיים המרכזיים שיכולים לעלות בעולם התפילה הוא שלרוב התפילה היא מונולוג של המתפלל ואין תשובה מהקב"ה, לפחות לא במישור ברור. אמנם, לפי הצעתי מדובר בדיאלוג (אמנם די קצר), שהרי הקב"ה מתגלה אלינו בקריאת שמע ואומר לנו את דברו הכללי, ואנו נענים לקריאתו בתפילה, שהיא גם שיח וגם עבודה שבלב.

[28] כג:.

[29] ראו במפרשים על המשנה ובב"י אורח חיים סימן סט.

[30] רבינו יונה על הרי"ף ברכות יג:.

[31] רבינו יונה שם.

[32] ראיה למציאות חיים שבה יש מי שקורא את שמע בעשרה ראו בברכות (יד:) "ההוא דנחית קמיה דרבה".

[33] דברים פרשת ואתחנן פיסקא לא

[34] ברכות ט:.

[35] תוספות שם.

[36] רא"ש ברכות (ב', א). המשנה אותה הוא מצטט דנה בקריאת שמע שהיתה במקדש, ומשם גם דייק רב האיי גאון שברכות מעכבות.

[37] כל אחת מהראיות חלשה כשלעצמה, אך משקלן רב יותר כשהן ביחד.

[38] ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא לב.

[39] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ג.

[40] אמנם באבות דרבי נתן (נוסחא ב' פרק מ"ג) אברהם נקרא "אוהבי" ולא משה רבינו. ואולי ניתן ליישב שאברהם הוא הדוגמה המובהקת, וודאי שגם משה היה מאוהבי ה' הגדולים וכפי שמבוטא בפרשת שמע.

[41] אביאל הפנה אותי לרש"י על אתר, המזכיר שה' "עתיד להיות אחד". ולפי זה כבר הפסוק הראשון מכוון כלפי הכרת האדם את ה', שהיום נוכחת מעט ובע"ה בעתיד תהיה נוכחת בעולם כולו, ויתכן שנכון גם לענין האהבה.

[42] רש"י ותוספות נחלקו בדעת רבי אלעזר. לעניננו לא כ"כ משנה.

[43] גם את רבי עקיבא ניתן להסביר באופן דומה לרבי אלעזר (ותודה לאיתי וייס הי"ו שהעלה את ההסבר זה). בניגוד לרבי אלעזר, שסבר שהקריאה היא אהבתו של הקורא ואינה מוסבת כלפי חוץ, יתכן שרבי עקיבא תופש שהאהבה כוללת גם את הפצת האהבה החוצה, והפצה זו נעשית ע"י המצוות הנאמרות בפרשה (ביטוי לתפישה זו של המצוות בפרשה ניתן למצוא בחלקן. חז"ל אמרו שתפילין של ראש מופנות כלפי שאר העולם (ראה ברכות ו. "וראו כל עמי הארץ..") ויתכן שגם המזוזה מחצינה את אהבתנו זו (בסיפור אונקלוס (שהוזכר לעיל בחלק הדן על ק"ש כהגנה) הגויים מתעניינים ואוהבים את ה' דווקא דרך המזוזה. רמז נוסף להחצנת המזוזה נמצא בכך שהמזוזה נמצאת מימין הנכנס דווקא ולא מימין היוצא. נשמע שהיא פונה דווקא כלפי מי שמגיע מבחוץ ומתעניין). אני אישית לא בטוח האם קריאה זו של רבי עקיבא מסתברת יותר מהקריאה העולה במחשבה ראשונה, אך היא בודאי מעוררת מחשבה, וישפוט הקורא.
מעניין להשוות את תפיסתו של רבי עקיבא לקריאת השמע האחרונה שהספיק לקרוא בימי חייו, שם הוא הגיע רק עד "אחד". ואולי הסיפור עצמו מהווה מעין "הודאה במקצת" לשיטת רבי מאיר (למרות שהישום המעשי שלו שם הוא לפסוק "בכל נפשך", שגם אותו הוא לא הספיק לקרוא).