כיוון התפילה והחיוב לפנות לכיוון המקדש

הרב מדן עסק היום בשאלת כיוון התפילה.
פתחנו בסתירת הסוגיות - בעוד שבברכות הברייתא אומרת להתפלל לכיוון ירושלים והמקדש, במסכת ב"ב כלל לא מוזכר המקדש אלא הגמרא עוסקת בשאלה באיזו רוח השכינה ואם אדם רוצה להחכים או להעשיר (רק ר' חנינא בסוף מזכיר את ארץ ישראל).
התוס' והרא"ש הבינו שזו מחלוקת סוגיות, ופסקו להתפלל למקדש (כנראה ע"פ הרמב"ם שהמקדש קדוש גם בחורבנו ולא כראב"ד). אולם, קשה להניח שסוגיה אמוראית תחלוק על סוגיה תנאית בלי להזכיר אותה בכלל.
לכן, הרב הציע שהתוספתא בברכות קדומה מתקופת בית המקדש, ולכן מתפללים לפיה למקדש כמקום דרכו עוברת התפילה (ממילא מובן למה נדרשים פסוקי תפילת שלמה בבניין המקדש).
לעומת זאת, בב"ב מוזכרים אמוראים מהתקופה לאחר המקדש, ור' ישמעאל בברייתא שם לומד את דעתו מנבואה בזכריה שנאמרה לאחר החורבן.
הקשנו על הסבר זה מכך שדניאל התפלל לכיוון ירושלים לאחר החורבן. הסברנו והראנו שתפילה זו נאמרה 70 שנה לאחר הגלות, ודניאל התפללה לגאולה ולבנין המקדש, ולכן התפלל לכיוונו (ראיה להסבר זה מהירושלמי שלומד את כיוון התפילה למקדש לא מצד קדושתו, אלא מצד הכסיפה והתפילה לבניינו).
הופתענו שהתנאים התייחסו לשאלות שלנו בנוגע לאדם הנצרך לנקביו. חכמים אסרו להתפנות לכיוון המקדש גם בחורבנו, אך ר' יהודה ור' יוסי צמצמו זאת לזמן שבית המקדש קיים. חכמים מבינים שיש קדושה במקדש אף לאחר החורבן, כתוס', כרמב"ם וכפשט הסוגיה בברכות, אך ר' יוסי ור' יהודה מתעלמים מהמקדש בשעת חורבנו כמו הראב"ד והגמרא בב"ב.
עברנו לאפשרות שלישית לכיוון התפילה - לבית כנסת, על בסיס רב הונא שאוסר להתפלל מחוץ לבית כנסת אלא אם הופך את פניו אליו. ביססנו כיוון זה על איגרת רב שרירא גאון, אך תוס' חלקו עלינו.
דנו גם על מיקום פתח בית הכנסת, והיו שלוש אופציות:
- הפתח במזרח, כי לאחר החורבן מתפללים למערב
- תוס'- הפתח ממול לכיוון התפילה
- רמב"ם- הפתח בכיוון מזרח ללא קשר לכיוון התפילה.
סיימנו בדיון הלכה למעשה מה לעשות,

File

סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ד' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:

כיוון התפילה והחיוב לפנות לכיוון המקדש

הסתירה בין הגמרות

נושא קביעת המקום אליו אדם צריך לכוון את גופו בתפילתו נידון כבר בהרחבה. המקור לנושא זה נמצא בעיקר בשתי סוגיות, הנראות סותרות זו את זו.

מחד, הסוגיה בברכות:

היה עומד בחוץ לארץ - יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם; היה עומד בארץ ישראל - יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת; היה עומד בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה; היה עומד בבית המקדש - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה; היה עומד בבית קדשי הקדשים - יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת - יראה עצמו כאילו לפני הכפורת; נמצא: עומד במזרח - מחזיר פניו למערב, במערב - מחזיר פניו למזרח, בדרום - מחזיר פניו לצפון, בצפון - מחזיר פניו לדרום; נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: מאי קראה - כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים בו.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד א

בגמרא זו יש שני דגשים שונים לגבי כיוון התפילה:

-        פניה אל מקום השכינה כביטוי לעמידה לפני ה'.

-        הפיכת תפילות כל ישראל לתפילה אחת, בדומה לתפילה במניין.

כיוון זה בא לידי ביטוי גם בפסיקתא, ובתוספתא ובתנחומא המקבילים:

ילמדינו רבינו המתפלל להיכן הוא צריך לכוין את לבו. כך שנו רבותינו יכוין אדם לבו נגד בית קדשי הקדשים

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא לג - אנכי אנכי

כמובן, לא ניתן לכוון פיזית לקודש הקודשים מכל מקום, וחכמים מדברים על כוונת הלב ובדמיון המתפלל. אולם, ראב"י חולק:

רבי אליעזר בן יעקב אומר היה מתפלל בחו"ל יכוין לבו לארץ ישראל. היה מתפלל בארץ ישראל יכוין לבו לירושלים. היה מתפלל בירושלים יכוין לבו לבית המקדש. היה מתפלל בבית המקדש יכוין לבו לבית קדשי הקדשים.

ראב"י סובר שבחוצה לארץ מכוונים לארץ, וככל שמתקרבים פיזית לבית המקדש, מכוונים מדויק יותר. ככל הנראה ראב"י מדבר על כוונת הגוף ולא על כוונת הלב[1].

על פי מקורות אלו, וכפי שאנו נוהגים היום, אין כיוון מוחלט לתפילה לפי רוחות השמים. הכיוון הוא יחסי, ומכל מקום יש לכוון כלפי ירושלים והמקדש.

לעומת זאת, בסוגיה במסכת בבא בתרא לא נזכרים כלל ירושלים והמקדש בכיוון הגוף בעת התפילה, אלא רק כיוונים מוחלטים לרוחות שמים מסוימות:

דתניא, ר"ע אומר: לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה דאינו עושה כל עיקר, מפני שהיא תדירא. א"ל רבא לרב נחמן: מאי תדירא?... תדירא בשכינה, דאריב"ל: בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה, דכתיב: וצבא השמים לך משתחוים[2].

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כה עמוד א

בהמשך הגמרא, רב ששת סובר ש"שכינה בכל מקום", וניתן לכוון לכל מקום בתפילה, פרט לרוח מזרחית שאליה מכוונים המינים[3]; ר' אבהו סבר ש"שכינה במערב"; ר' יצחק סבר, ש"הרוצה שיחכים - ידרים", כלומר: יכוון פניו דרומה, והרוצה "שיעשיר - יצפין", כלומר: יכוון פניו צפונה בתפילתו; רבי יהושע בן לוי, על-פי מסקנת הגמרא, הציע פשרה בין כיוון החכמה - דרום - לבין כיוון השכינה - מערב - על-ידי שהמתפלל "מצדד אצדודי".

רק בסופה של הסוגיה מובאת דעת ר' חנינא, התואמת את הסוגיה בברכות:

אמר ליה ר' חנינא לרבי יאשיה כגון אתון, דיתביתו בצפונה דארץ-ישראל, אדרימו אדרומי.

דעת הירושלמי

בירושלמי עולה גישה אחרת:

א"ר יעקב בר אחא תניי תמן לכל הרוחות אין מחזירין חוץ מרוח מזרחית אמר רבי יוסי בר אבון בתחילה [יחזקאל ח טז] אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש... העומדים ומתפללין בחוצה לארץ הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל... ומתפללין בארץ ישראל הופכין את פניהן כלפי ירושלים...

לכתחילה צריך לכוון בתפילה כלפי בית המקדש, ובדיעבד רק אם כיוון למזרח מחזירין אותו וצריך להתפלל בכיוון הנכון.

מחלוקת סוגיות

התוספות בברכות והרא"ש שם, ראו זאת כמחלוקת הסוגיות, ופסקו כסוגיה בברכות שיש לכוון כלפי ירושלים והמקדש:

לתלפיות תל שכל פיות פונים בו - וכהך שמעתתא קי"ל וכן מסקינן בלא יחפור (ב"ב דף כה:) דקאמר אתון דקיימיתון לצפונא דא"י אדרימו ולא כהני אמוראי דלעיל (שם) דפליגי אי השכינה במזרח או במערב, עכשיו אנו במערבה של א"י על כן אנו פונין למזרח.

תוספות מסכת ברכות דף ל עמוד א

שיטת תוס' קשה, שהרי יוצא שסוגיה אמוראית בב"ב חולקת על סוגיה תנאית בברכות.

הרמב"ם פסק להתפלל לכיוון ירושלים והמקדש כראב"י, והתעלם מהסוגיה בב"ב, ואילו השו"ע והרמ"א פישרו בין הסוגיות ופסקו "מצדד אצדודי".

לפני החורבן ולאחריו

ניתן להציע פתרון אחר. ייתכן שהתוספתא והברייתא שהובאו במסכת ברכות הן קדומות, מתקופה שעדיין היה בית המקדש קיים, וממילא חלים על התפילה הדינים העולים מתפילת שלמה, בעת שחנך את המקדש, ממנה נלקחו הפסוקים כמקורות לסוגיה בברכות. מתפילה זו עולה שיש לכוון בכל מקרה לכיוון המקדש, ודרך המקדש עולות התפילות למכון-שבתו של ה', בשמי השמים. תפקידו של הבית, על-פי תפילת שלמה, אינו לשמש כמקום להשכנת כבודו של הקב"ה (שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו), אלא רק כמקום שדרכו תעבור התפילה. מכאן עולה הדרישה לכוון אליו בשעת התפילה.

לעומת זאת, בסוגיה בב"ב מופיעים רק אמוראים: ר' יהושע בן-לוי, רבי אבהו, ר' יצחק ורב ששת - כולם מן התקופה שאחר החורבן. רק רבי חנינא ורבי יאשיה, שדבריהם מובאים בסוף הסוגיה, חיו בסוף תקופת המקדש, וייתכן שבעודו קיים הורה רבי חנינא לרבי יאשיה, שדר בבבל, להתפלל לכיוון ארץ-ישראל ולכיוון המקדש, בעת ששרתה בו השכינה. לכן, הכיוונים בב"ב הם לרוחות העולם, באופן כללי, ולא לכיוון המקדש.

המקור בגמרא בב"ב ששכינה בכל מקום הוא מזכריה:

דתנא דבי רבי ישמעאל: מנין ששכינה בכל מקום? שנאמר: הנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו, אחריו לא נאמר אלא לקראתו, מלמד ששכינה בכל מקום

בימי זכריה בית המקדש כבר היה חרב ("וַיַּעַן מַלְאַךְ יְיָ וַיֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה"), ונראה שגם לדעתו, דווקא בזמן המקדש התפללו לירושלים ולמקדש.

ר' עקיבא כלל לא דיבר על מקום השכינה (בטח לא על מקום השכינה לפני החורבן), אלא אסר לשים בורסקי ממערב לעיר, ופשט המשנה נראה ברור כירושלמי, ששימת בורסקי ממערב לעיר תביא באמצעות רוח הים ריחות רעים אל תוך העיר. הבבלי, שפירש את ר' עקיבא משום שכינה במערב, יצא מהנחה שהייתה ידועה לו, שהשכינה במערב.

תפילת דניאל

אולי הסיבה שאין ראשון שהסביר כמונו היא בגלל הסיפור בדניאל:

וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כׇּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה.

דניאל פרק ו פסוק יא

כאשר דניאל שומע על האיסור להתפלל לאדם מלבד דריוש, עלה לעלייתו והתפלל עם חלון פתוח לכיוון ירושלים, כמו שהתפלל בכל יום שלוש פעמים. דניאל חי לאחר החורבן, ולמרות זאת לא התפלל לכיוון השכינה במערב, אלא דווקא לירושלים, בניגוד להצעתנו?

אלא שלהבנתנו אין מתפילתו של דניאל כל קושיה על דברינו. פרק ו' בדניאל מתאר את הרקע ואת המסגרת החיצונית לתפילתו של דניאל. הדבר אירע בשנתו הראשונה של דריוש המדי. יועציו של דריוש קינאו בדניאל על הצלחתו בחצירו של המלך, ופיתו את המלך לגזור איסור על תפילה לכל אל מבלעדי למלך עצמו. דריוש עצמו חתם על הצו להשליך כל מתפלל "עבריין" אל גוב האריות. דניאל התפלל, למרות הגזירה - "חלונותיו פתוחים בעלייתו לעבר ירושלים" - הושלך לגוב האריות וניצל ממנו. כבר דנו הראשונים בשאלה, מה ראה דניאל למסור נפשו על התפילה, שההימנעות ממנה ב"שב ואל תעשה" אינה איסור במקום סכנה, ואף בשעת השמד.

נראה בפשטות שיש לחבר את פרק ו' בספר דניאל לפרק ט', שם מתוארת תפילתו של דניאל בשנת אחת לדריוש המדי, לא במסגרתה החיצונית, אלא בתוכנה. מלבד בתוכנה של התפילה, עוסק פרק ט אף במניעיה של התפילה, ועולה ממנו, שלא הייתה זו תפילה שגרתית-יומיומית, אלא תפילה מיוחדת:

בִּשְׁנַת אַחַת לְמׇלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר י"י אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחׇרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה

דניאל פרק ט פסוק ב

דחיפותה של התפילה מוסברת בנבואתו של ירמיהו, שנאמרה שבעים שנה קודם לכן, ושאליה מתייחסים הפסוקים:

(י) כִּי כֹה אָמַר י"י כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה... (יב) וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם. (יג) וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכׇל לְבַבְכֶם. (יד) וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם י"י וְשַׁבְתִּי אֶת [שְׁבוּתְכֶם] (שביתכם) וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל הַגּוֹיִם

ירמיהו פרק כ"ט

עולה שיש שני תנאים לגאולה – שבעים שנה, ותפילה. אין די בחישובי קיצין כדי להיגאל, אלא שבעת שתגיע שעת רצון, יש לקרוא אל הקב"ה בזעקה ובתפילה.

דניאל הבין בספרים, והמתין שתגיע השנה שבה תעלה התפילה השמיימה. דא עקא - באותה שנה עצמה גזרו יועציו של דריוש את גזירתם, שמי שיתפלל יושלך לגוב האריות. דניאל ראה זאת - ובצדק - כניסיון מאת הקב"ה: האם ימסרו ישראל את נפשם על גאולתם? ובאותה שנה, ומתוך הסכנה, עמד להתפלל - ונושע.

נשוב לשאלתנו: האם ניתן להוכיח מתפילתו של דניאל שבה פנה כלפי ירושלים, שאף לאחר שחרבו ירושלים והמקדש יש צורך לפנות בתפילה כלפי ירושלים - בניגוד לסוגיה במסכת בבא-בתרא?

להבנתנו, עולה תפילתו של דניאל בקנה אחד דווקא עם הסוגיה בב"ב, שלא הזכירה את ירושלים לאחר החורבן. מדבריהם של ר' יצחק ור' יהושע בן-לוי עולה, שיש להתפלל כלפי מקומו של הדבר שמבקשים עליו. משכנהּ של החכמה הוא בדרום, ולכן הרוצה להחכים - עליו לפנות דרומה בתפילתו. משכנו של העושר הוא בצפון, ולכן הרוצה להעשיר - יפנה צפונה בתפילתו. דניאל לא חפץ בחכמה ולא בעושר; הדבר היחיד שחפץ בו הוא בניין ירושלים והמקדש, ולכן פנה בתפילתו לכיוונם.

תל שכל הפיות מתפללין עליו

להסבר שלנו יש גם סימוכין בירושלמי:

אמר ריב"ל [מלכים א ו יז] הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו עד כדון בביניינו בחורבנו מניין א"ר אבון [שיר השירים ד ד] בנוי לתלפיות תל[4] שכל הפיות מתפללין עליו 

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה ה

הירושלמי לא גרס כבבלי "תל שכל פיות פונים בו" או "פונים אליו". הירושלמי גרס "תל שכל פיות מתפללין עליו" כלומר, כיוון התפילה אינו נובע מקדושתו של המקום החרב, אלא בשל העובדה שאנו כוספים אליו ומתפללים לבניינו[5], כשם שהרוצה להעשיר מכוון תפילתו צפונה אל מקור העושר.

כך ניתן לפתור את הסתירה בין ר' יהושע בן לוי בגמרא אצלנו שאומר ששכינה במערב, לבין דרשת 'תלפיות' שלו בירושלמי ובמדרשים. לאחר החורבן, ניתן להתפלל לשכינה במערב, או לכיוון המקדש ולבניינו.

קדושת המקדש לאחר חורבנו

כאמור, התוס' והרא"ש חלוקים עלינו וסוברים שגם לאחר החורבן מתפללים לכיוון בית המקדש. נראה שהם מתבססים על התפיסה שהקדושה מעולם לא גלתה מירושלים (והארון גם נגנז שם) העולה מדברי הרמב"ם:

לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא... לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים

רמב"ם בית הבחירה פרק ו

הראב"ד חולק וסובר שהמקדש נקדש לשעתו בלבד ולא לעתיד לבוא, כנראה מתוך הבנה שהארון גלה לבבל ונאבד.

מחלוקת תנאים- האם אחרי החורבן מתפללים לשכינה שבמערב או למקדש

נראה שהשאלות שלנו תלויות במחלוקת תנאים על הנצרך לצרכיו:

תנו רבנן: הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל לא יפנה אלא מזרח ומערב. ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה, ובמקום שאין שם גדר, ובזמן שהשכינה שורה. וחכמים אוסרים. חכמים היינו תנא קמא! - איכא בינייהו צדדין. תניא אידך: הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל - צפון ודרום אסור, מזרח ומערב מותר. ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה. רבי יהודה אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים - מותר. רבי עקיבא אוסר בכל מקום.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב

נחלקו התנאים בעניין האיסור להיפנות לכיוון המקדש. לדעת ר' יוסי, כל המשמעות של המקדש היא רק כאשר "השכינה שורה". חכמים חולקים ואוסרים להיפנות כנגד המקדש בכל מקרה גם אחרי החורבן. בפשטות, השיקולים לעניין האיסור להיפנות אמורים להיות אותם שיקולים הנכונים גם בכיוון התפילה. זה בדיוק הפער בין הסוגיה בב"ב לסוגיה בברכות, ובין הרמב"ם לראב"ד. ב"תניא אידך" דבר זה עוד יותר בולט בשיטת ר' יהודה שמחלק במפורש בין זמן בנין המקדש לחורבנו.

כלומר, חכמים מבינים שיש קדושה במקדש אף לאחר חורבנו, כמו התוס' והרמב"ם וכמו פשט הסוגיה בברכות. אולם, ר' יוסי ור' יהודה מבינים שלאחר החורבן אין צורך להקפיד בשעת הצרכים על כיוון המקדש, כמו הראב"ד והסוגיה בב"ב המתעלמת מהמקדש.

תפילה לכיוון בית כנסת

בינתיים יש לנו שתי תפיסות עיקריות:

-        מתפללים לכיוון ירושלים ובית המקדש

-        מתפללים לכיוון רוחות העולם ע"פ מיקום השכינה או רצון לעושר וחכמה

התלבטנו האם הגישות האל סותרות, או שהן מהוות פער בין המצב בזמן המקדש ובזמן החורבן.

נראה עתה תפיסה שלישית:

אמר רב הונא: כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר: סביב רשעים יתהלכון. אמר אביי: לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל מהדר אפיה לבי כנישתא - לית לן בה

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב

אדם המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, אלא אם יכוון את עצמו לבית הכנסת. מכאן עולה שיש להתפלל לכיוון בית הכנסת[6].

איגרת רב שרירא גאון תעזור לנו להבין כיוון זה:

הוו יודעי' דמעקרא כד גלו ישראל בגלות יכניה והחרש והמסגר וכמה נביאים עמהם אייתינהו לנהרדעא, ובנו יכניה מלך יהודה וסיעתו בי כנישתא ויסדוה באבנים ועפר שהביאו עמהם מבית המקדש, לקיים עליהם מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, וקריוה לההוא בי כנישתא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, כלומר שנסע בית המקדש וישב כאן. והות שכינה עמהון כדאמרינן במגילה (כט, א) בבבל היכא, רב אמר בכנשתא דהוצל ושמואל אמר בכנשתא דשף ויתיב בנהרדעא.

איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

מסופר באיגרת על בית כנסת בבבל, שנבנה לאחר גלות החרש והמסגר מאבני בית המקדש, ולכן בית כנסת זה קיבל מעמד של מקום השכינה. המקרה הזה קיצוני מאוד, בגלל איסור מעילה וכי בית המקדש עדיין היה קיים אחרי גלות החרש והמסגר, אך ניתן ללמוד מכאן על קדושת בית הכנסת כמקדש מעט שצריך לכוון אליו.

תוס' דוחים את ההבנה שלנו, ומסבירים את רב הונא בצורה אחרת:

ונראה דאחורי בית הכנסת היינו לצד פתח ביהכ"נ וקורא אחורי לפי שהוא אחורי העם.

תוספות עירובין דף יח עמוד ב

מדובר על אדם שנמצא ליד פתח בית הכנסת, וכאשר הוא מסובב את פניו לבית הכנסת הוא משתחווה למערב כמו הציבור.

האגודה חושש לשני הפירושים:

לכן העומד חוץ לבית הכנסת למזרח לדידן שמתפללין לנגד המזרח לא יהפוך פניו לא למזרח ולא למערב דלא קרי מהדר אפיה לבי כנישתא לאחד מן הפירושים אלא יהפוך פניו לצד דרום או לצפון

האגודה מסכת עירובין פרק ב - עושין פסין סימן כג

האגודה אומר לאדם שנמצא ממזרח לבית הכנסת (ובבית הכנסת מתפללים למזרח), להתפלל דרומה או צפונה. הוא לא מתרכז בכיוון אליו צריך להתפלל, אלא לאיפה אסור להתפלל והמתפלל לשם נקרא רשע.

פתח בית הכנסת

התוספתא לומדת שפתח בית הכנסת צריך להיות למזרח:

אין פותחין פתחי בתי כנסיות (לא) [אלא] למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח שנ' והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה

תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק ג הלכה כב

אם הפתח במזרח, ההיכל מכוון למערב, וכך גם עולה מדברי רש"י:

אחורי בית הכנסת - כל פתחי בית הכנסת היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה (פרק ג') מעין מקדש ומשכן, פניהם למערב ואחוריהם למזרח

רש"י מסכת ברכות דף ו עמוד ב

על פי ההסבר שהצענו למעלה, נראה שהתוספתא מדברת על המצב אחרי החורבן ולכן התפללו דווקא לצד מערב.

תוס' מסבירים את התוספתא לפי שיטתם שמתפללים לכיוון ירושלים:

ונראה דקסבר האי תנא דשכינה במערב והיו משתחוים למערב או היתה א"י ובהמ"ק במערבם.

תוספות עירובין דף יח עמוד ב

אבל מהרמב"ם עולה כיוון אחר לחלוטין:

ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה ב

בניגוד לפרק ה', בו הרמב"ם כתב: "מכוין את פנוי כנגד ירושלים", כאן ירושלים והמקדש לא מוזכרים, ומשתמע שלמרות שלא תמיד מתפללים לכיוון מערב, הפתח יהיה במזרח, וכך בנויים בתי הכנסת בסוסיא ובמעון.

החתם סופר מתייחס לשיטת התוס' שנפסקה ומתקשה בה:

ומשמעות הלשון משמע שהקפידא שהפתח תהי' דוקא לצד מזרח, אלא שהתוס' שם ע"א ד"ה אחורי וכו' כתבו וז"ל, דוקא הם שהי' מנהגם להתפלל לצד מערב אבל אנו מתפללים למזרח שאנו במערבה של ארץ ישראל כמו שפירש להם לצד מערב יתפרש לנו לצד מזרח עכ"ל... אבל אתוספתא שנתקנה בא"י קשה קצת לומר כן

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן כז

מסקנתו היא שפתח המבואה יהיה במזרח, והפתח לבית הכנסת עצמו יהיה לכיוון ירושלים.

הלכה למעשה

רוב הפוסקים נקטו להלכה כסוגיה בברכות, לכוון כלפי מקום המקדש, וכן פסק גם הרמב"ם. אך הסמ"ג, ובעקבותיו הר"י אבוהב, פסקו גם כר' יצחק בסוגיה בב"ב, שיכול להדרים או להצפין אם ברצונו להעשיר או להחכים. לשיטתם, בניגוד לרש"י, עיקר גופו מכוון לדרום או לצפון, ורק פניו כלפי ארץ-ישראל. כך פסקו אף המחבר והרמ"א. לדבריהם נראה, לכאורה, שיכולים לעמוד אנשים שונים בבית כנסת אחד, חלקם פונים כלפי ארץ-ישראל וירושלים, חלקם האחר כלפי דרום וחלקם כלפי צפון, ואין כאן משום "לא תתגודדו" והכל אתי שפיר. הדבר נראה מוקשה מסברה (למרות שמצדדים את ראשם לכיוון ארץ-ישראל), ואף לא ראינו שנוהגים כך. ואכן, כמה מן האחרונים (עיין כף-החיים אות ו) נדחקו לומר שדברי המחבר הם רק באנוס, שאינו יכול להתפלל כלפי ארץ-ישראל, ופסקו שלכתחילה יכוון כלפי ארץ-ישראל וירושלים.

אף המשנה-ברורה (ס"ק י"ב) נטה לפסוק שלא כמחבר והרמ"א, אלא שיכוון גופו כלפי ארץ-ישראל ורק את ראשו יכול לצודד, כשיטת רש"י. אך טעמו של המשנה ברורה לא נובע מסיבות עקרוניות הקשורות בכיוון התפילה, אלא כדי שלא יהא חלוק מן הציבור, משום "לא תתגודדו".

הדעה ששכינה בכל מקום ולכל מקום ניתן לכוון, נותרה דחויה להלכה. אך הט"ז מסתמך עליה במקרה שהתחיל להתפלל בטעות לכיוון מערב, שאין לו לעקור רגליו ולהפוך פניו לכיוון ארץ-ישראל. לעומתו פוסק המאמ"ר שיעקור רגליו ויכוון כלפי ארץ-ישראל.

עד כמה חשוב לדייק בכיוון התפילה

ישנם שלושה מקורות שמשתמע מהם, שהכיוון אינו כה עקרוני:

-        גרסתנו בגמרא בברכות היא: "יכוון ליבו כנגד ארץ-ישראל". משמע: בתר כוונת הלב אזלינן (וכן דייק ערוך השולחן).

-        מסגנון הגמרא משמע, שהעומד בחוץ-לארץ אין לו לכוון אלא כלפי ארץ-ישראל, אך אינו צריך לכוון כלפי ירושלים.

-        רבי חנינא בגמרא בב"ב אמר לרב אשי, שעל בני בבל להדרים בתפילתם כלפי ארץ-ישראל. והרי בבל נמצאת מצפון-מזרח לארץ-ישראל ואף הבבלים כינו את ארץ-ישראל "במערבא".

למרות זאת, הבינו רוב הפוסקים שיש לכוון במדויק עד כמה שאפשר:

-        התוספות במסכת ברכות (ד"ה היה), מחקו את הגרסה "יכוון ליבו כנגד ישראל", שהרי מדובר על כיוון פניו.

-        רבנו יונה כתב מפורשות, שאף העומד בחוץ-לארץ יכוון לא רק כלפי ארץ-ישראל, אלא גם כלפי ירושלים ומקום המקדש.

-        המעדני-יו"ט בפירושו הראשון, ביאר את דברי ר' חנינא לרב אשי, שעל בני בבל לצודד בתפילתם גם לכיוון דרום, וזאת בנוסף לכיוונם העיקרי כלפי מערב.

היחס בין כיוונו של ארון-הקודש לכיוון ירושלים

לא מצאנו הלכה המצריכה לכוון כלפי ארון-הקודש, אך כמה מן האחרונים כתבו שאסור להפנות אליו את העורף, ואיסור זה גובר על הצורך לכוון כלפי ירושלים. מוטב שלא יכוון כלפי ירושלים – ובלבד שלא יפנה עורף לארון, בבחינת "אחֹריהם אל היכל ה'" (יחזקאל ח, טז). וכן כתבו המעדני-יו"ט, הפמ"ג, ערוך-השולחן והמשנה-ברורה. אמנם, מסתימת לשון המג"א והיד-אליהו נראה שלא התחשבו כלל במקומו של הארון, ופסקו שיש לכוון כנגד ארץ-ישראל בכל מקרה.