אגדות הלבנה | ממדרש חז"ל דרך הזוהר לסיפור ר' נחמן (3)

בשיעורים הקודמים ראינו את המדרש על הלבנה ואת גלגוליו השונים בזוהר ובסיפורי ר' נחמן מברסלב. בשיעור הזה אני רוצה לשוב למדרש של חז"ל בגמרא בחולין ולקרוא אותו לאור השפה והמושגים שנולדים בגלגולים הקבליים־חסידיים:

רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב: (בראשית א') ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני (נר בצהריים – מה מועיל)? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב (בראשית א') והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: (עמוס ז') יעקב הקטן שמואל הקטן (שמואל א י"ז) דוד... הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כ"ח) לה' – אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

פרשנות חסידית/קיומית לסיפור בבבלי

בשיעור הראשון על המדרש הזה השוויתי את המדרש בתלמוד הבבלי למקבילה במדרש בראשית רבה. כמו שכתבתי שם, נראה לי שהמדרש בבראשית רבה הולך בכיוון הלאומי של ישראל והעמים, יעקב ועשו. אבל למדרש שבבבלי הפרשנות הזו נראית פחות מתאימה. הוא אינו מזכיר את ישראל או את יעקב ועשו, ונראה שהוא כתוב בשפה שעוסקת יותר בפרט מאשר בלאום – הלבנה עומדת שם כפרט, עם תחושות ומחשבות של פרט. לכן אפשר להציע למדרש בבבלי פירוש שדובר את השפה הקיומית והתובנות שעלו מהזוהר ומר' נחמן בפרט, ומההגות החסידית בכלל. מהגלגולים הבאים של המדרש הזה בזוהר ובחסידות נראה שכך נתפסו הדברים במקורות אלה, גם אם חז"ל לא כתבו זאת במפורש.

במדרש – הקב"ה שולח את הלבנה למעט את עצמה. אבל בניגוד לכיוון ה'מוסרניקי' של הפירוש שהבאתי בשם יונה פרנקל בשיעור הראשון, זה לא עונש על קנאה או ניסיון שבוחן את ההתגברות עליה, ולא מאבק באגו; אלא זו הזדמנות להיות עם תודעת החלקיות והחיסרון בניגוד לתודעת שלמות ומלאות, ועם מה שהיא מאפשרת מבחינה רוחנית והתפתחותית.

בכל אדם יש מקומות של חיסרון. אף אחד לא יכול להיות שלם. השאלה היא של תודעה. אדם יכול להסתובב בתודעה של חמה, של מלאות, או לקבל את המקום של החיסרון, להכיר בו ולהיות בתודעה של לבנה. זוהי הזדמנות לצמצום שהיא בסוף הזדמנות לגדול גדילה פנימית. המלאות היא פעמים רבות אטומה. החיסרון משאיר סדק, מקום פנוי לאחר – לאדם או לה'. הוא מפולש, מאפשר צינורות פתוחים יותר לקליטה ופתח ליצירת שיח ויחסים עם א-לוהים ואנשים. במובן הזה הוא מתברר גם כיתרון. הלבנה בסיפור נאלצת להצטמצם, אבל היא גם היחידה שיש לה דו־שיח מתמשך עם הקב"ה. החמה, בשלמותה, ממלאת את תפקידה, מאירה יותר בעוצמה, אבל אנחנו לא שומעים שהיא בשיח עם מישהו.

כמובן שהמקום של החיסרון גם נושא איתו קושי וכאב. החלקיות של החיים האנושיים אינה דבר קל. היא גם החולי, הכאבים, הבדידות, האכזבות והתסכולים, המכות הקטנות והגדולות שאדם סופג במהלך חייו – כל אלה כרוכים בסבל וכאב. אני נזהר מלעשות רומנטיזציה ואידאליזציה שלהם, ואיני רוצה להתעלם בחוסר רגישות מכאב והסבל עצמם. אפשר שזוהי משמעות סיום המדרש שבו ה' מבקש שיביאו עליו כפרה. פשר הבקשה המוזרה הזו הוא גילוי של אמפתיה, רגישות ושותפות, הבנה של הכאב הכרוך בדרך הקשה של החיסרון שמאפיין את החיים האנושיים. ויחד עם זה, הקב"ה, שמשתתף בכאבו של האדם שברא, לא חוזר בו מהמעטת הירח או מבריאתו של אדם חסר. ייתכן שיש משהו הכרחי בצמצום, כנראה כי רק דרכו יתאפשר לאדם המסע המתמשך וחיפוש הקשר עם סביבותיו וא-לוהיו. החיסרון הזה הוא פעמים רבות גם הסדק שדרכו יחדרו לאדם כאבו וסבלו של האחר, ראיית הטוב שבו, וכן האור של התורה.

אפשר להוסיף כאן שההוראה הראשונית ללבנה 'לכי ומעטי את עצמך' היא גם בבואה של הפעולה הראשונית והבסיסית שעשה ה' בעצמו, על פי התפיסה הקבלית והחסידית, כשברא את העולם. הלבנה עצמה היא בבואה של הא-ל שאיתו היא מקיימת דיאלוג. באופן דומה ראינו בזוהר בשיעור הקודם את הבחירה של הלבנה להתמעט, שהיא בעצם וריאציה של הצמצום הא-לוהי, ירידתה של ספירת מלכות לעולם שלנו. ארחיב בעניין זה ואבהיר אותו בהמשך שיעור זה.

ההקשר הרחב של המדרש במסכת חולין

אני חושב שאפשר למצוא הדהודים לפרשנות הנוכחית שהצעתי למדרש בהקשר הרחב של הסוגיה שבה מופיע המדרש על הלבנה במסכת חולין.

הסוגיה, בעקבות תחילת המשנה, עוסקת בסימני הטהרה בבהמות וחיות, ותחילה מגדירה סימנים מיוחדים לחיות, שכן דינן אחר קצת מבהמות (החֵלֶב שלהן מותר באכילה). הדיון מזכיר חיה בשם 'קרש', והסוגיה עוברת לעסוק בזיהוי שלה כחיה מיתולוגית חדת-קרן ('טביא דבי עילאי'). בעקבותיה מוזכרת חיה מיתולוגית נוספת – סוג של אריה – 'אריא דבי עילאי', שעליו מופיעה שרשרת סיפורים על ר' יהושע בן חנניה והקיסר. המשותף לסיפורים הוא רצונו של הקיסר בסוג של מפגש פיזי עם א-להי ישראל, בראייה או באופן אחר, והוכחה של ר' יהושע שהדבר אינו אפשרי. הנה אחד הסיפורים המעניינים בהקשרנו (בבלי חולין נט ע"ב–ס ע"א):

אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה: בעינא דאיחזי לא-להיכו! א"ל: לא מצית חזית ליה, א"ל: איברא, חזינא ליה! אזל אוקמיה להדי יומא בתקופת תמוז, א"ל: איסתכל ביה! א"ל: לא מצינא, א"ל: יומא, דחד משמשי דקיימי קמי דקודשא בריך הוא אמרת לא מצינא לאיסתכלא ביה, שכינה לא כל שכן!

[תרגום: אמר לו הקיסר לר' יהושע בן חנניה: אני רוצה לראות את א-להיכם. אמר לו: אתה לא יכול לראות אותו. אמר לו: באמת, אני אראה אותו!

הלך (ר' יהושע) והעמידו מול השמש (='יומא') בתקופת תמוז (קיץ). אמר לו: הסתכל בו (בשמש). אמר לו: אני לא יכול. אמר לו: השמש, שהוא אחד מהמשמשים לפני הקב"ה אמרת שאתה לא יכול להסתכל בו, שכינה (הקב"ה בעצמו) לא כל שכן!]

העיסוק בשמש, שגם מכונה בסיפור בכינוי 'יומא' כמו במדרש על הלבנה ("יומא נמי אי אפשר דלא מני ביה תקופותא..."), יוצר זיקה למדרש על הלבנה. השמש מוצגת כמסנוורת, אורה רב וחזק מדי ואי אפשר להסתכל בה; מפגש עמה הוא בלתי אפשרי. ההצגה הזו מזכירה את האופן שבו הסיפור על הלבנה מוצג בזוהר. כמובן שיש גם התפתחות. בסיפור בגמרא השמש אינה מייצגת את הבורא עצמו אלא את אחד ממשמשיו, ובזוהר השמש היא גילוי אחד של הבורא – ספירת תפארת.

רעיון דומה מופיע בסיפור אחר בסוגיה על האריה המיתולוגי – אריא דבי עליאה (שם):

אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה: א-להיכם כאריה מתיל... אמר ליה: ...כאריא דבי עילאי מתיל. אמר ליה: בעינא דמיחזית ליה ניהלי! אמר ליה: לא מצית חזית ליה. אמר ליה: איברא, חזינא ליה! בעא רחמי, אתעקר מדוכתיה, כי הוה מרחיק ארבע מאה פרסי ניהם חד קלא – אפילו כל מעברתא, ושורא דרומי נפל, אדמרחק תלת מאה פרסי ניהם קלא אחרינא – נתור ככי ושיני דגברי, ואף הוא נפל מכורסייא לארעא. א"ל: במטותא מינך, בעי רחמי עליה דלהדר לדוכתיה. בעא רחמי עליה, ואהדר ליה לאתריה.

בסיפור הזה – האריה מייצג את הא-ל עצמו – "כאריא דבי עילאי מתיל", אבל הרעיון דומה – העוצמה של הא-ל רבה מדי, אפילו קטלנית, ולכן מפגש איתו הוא בלתי אפשרי. נקודה מעניינת בסיפור הזה היא ההפלה של הקיסר עצמו מכסאו במפגש עם שאגת האריה, שמזכירה אולי גם היא את התמעטות הלבנה.

שני המפגשים האלה, עם האריה ועם השמש, מבטאים את אותו רעיון שמופיע בזוהר לגבי האור של א-להים לפני שהוא מצטמצם – שהוא חזק מדי, ושהעולם לא יכול ליהנות ממנו. נוכחותם של הסיפורים האלה בהקשר הרחב של הסיפור בסוגיה יכולה לחזק את קריאת הסיפור בכיוון שהעליתי לעיל: ההקשר הרחב מציג את המצב של 'שמש', שיש לו גם חסרונות מפני שאורו חזק מדי, ולא מאפשר מפגש. המדרש מציג את האופציה השנייה – הלבנה – שהיא אמנם חסרה ואורה מועט, אבל דווקא זה מאפשר תקשורת ומפגש. יתרונות אלה של החיסרון נכונים הן אם אנחנו מפרשים את הלבנה בסיפור כמייצגת צד מסוים בא-לוהות, שיכול להופיע בעולם והאדם יכול להיפגש עמו בדרכים שונות, והן אם הלבנה מייצגת את האדם – שחי בתודעה של קבלת החיסרון, שמאפשרת לו מפגש, תקשורת וחיבור טובים יותר עם א-לוהים ואדם.

הצמצום והחיסרון במקורות החסידות

המקורות החסידיים דנים במפורש ובפירוט ברעיונות של הצמצום והחיסרון, שכאמור לעיל יתכן שרמוזים באופן ראשוני במדרש על הלבנה. למשל, אפשר להביא מדבריו של ר' נחמן בתורה סד בליקוטי מוהר"ן, שבה הוא מדבר על נקודת המוצא לצמצום: "כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ". 'רחמנות' זו איננה במובן שאנו מתכוונים בדרך כלל, כשרואים מישהו מסכן ומרחמים עליו, אלא זוהי תנועה ראשונית יותר של נוכחות, שותפות וקשר. כשאדם קרוב לנו נמצא במצוקה, לפעמים אין לנו יכולת לעזור לו במובן פרקטי כלשהו, אבל אנחנו יכולים להעניק לו הרבה על ידי עצם הנוכחות איתו.

הקב"ה מיעט וצמצם את עצמו כדי שיהיה 'מקום' לאדם ולעולם. יש משמעות ומחיר לצמצום הזה – הוא בוחר לא לשלוט בכל מה שקורה בו, כי רק כך מתאפשר לבריאה ולאדם להיות קיימים בקיום עצמאי ונפרד ממנו שכולל גם את החופש לבחור. כמובן שלחופש הזה שניתן לטבע ולאדם יש גם מחירים רבים בדמות מעשים פוגעניים של אנשים ואסונות שונים. אבל הנפרדות הזו, קיומו של האדם כישות שיש לה קיום עצמאי ממנו, גם יוצרת את האדם כמושא לדיאלוג איתו ולקשר של אהבה ורחמנות.

כשמחברים את הדברים האלה עם דברי הזוהר, אנחנו מבינים שאם אנו רואים את מיעוט הלבנה במדרש של חז"ל כמסמל אדם שעובר צמצום, אפשר לראות את הצמצום הזה כבבואה של הקב"ה. הצמצום שגם הא-ל וגם האדם עוברים מאפשר להם להיות בתקשורת. לצמצום של ה' יש יתרונות מבחינת הקשר שלו עם האדם. אדם אמנם זקוק גם לפן ה'שמשי' של הא-לוהות, להאמין בא-ל החזק והאינסופי והכל־יכול. גם פן כזה קיים בא-לוהות, שיש לה פנים רבות. אבל האדם גם זקוק למפגש, לתקשורת, ולכן הוא זקוק לפן של הלבנה של הא-ל, שגם יכול טוב יותר להבין את מקומות החיסרון שלו, כפי שמופיע בקטע אחר, נועז מאד, של ר' נחמן, שמזכיר גם את המדרש שלנו (ליקוטי מוהר"ן תנינא א יד):

ואנו רואין רחמנותו ית' במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש־חודש, כי זה חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאיתו יתברך, על כן עשה עמנו חסד וקבע יום הדין ראש השנה בראש חודש, שאז כביכול הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה, בבחינת: הביאו עליי כפרה, הנאמר בראש חודש, ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה, מאחר שהוא יתברך בעצמו מבקש אז כפרה, כנ"ל... נמצא, שאנו רואין גודל רחמנות שלו, על כן הוא לבדו ראוי לדון את העולם, כי הוא יתברך יודע מקום כל אחד ואחד, כי כל המקומות הם אצלו ית'... ועל כן הוא יתברך יכול לעשות ראש השנה, שהוא יום הדין, כי הוא מקיים: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו...  

דבריו אלה של ר' נחמן מבוססים על המדרש במסכת חולין. ואכן האמירה "הביאו עלי כפרה..." שנמצאת במדרש הלבנה של חז"ל היא עצמה אמירה נועזת של המדרש, חריגה ויוצאת דופן יחסית. אין הרבה אמירות דומות לה, "ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו". נראה, כאמור, שאופציה אחת להסבר של המשפט הזה היא לפרש אותה כקשורה לצמצום של הא-לוהות, כפי שראינו במודל הקבלי/חסידי. הצמצום של הא-לוהות מהאינסופיות שלה היא כאמור הדבר היחיד שמאפשר בריאה, וקיום עצמאי של אדם עם בחירה חופשית. אבל לצמצום הזה יש גם השלכות על הנוכחות של ה' בעולם, שהיא חלקית ונסתרת מאד, ועל מה שזה מאפשר שיקרה בעולם הזה. נוכחות נסתרת וחלקית של הא-לוהות בעולם מאפשרת גם לבחור ברע ולרע להתקיים בעולם. זה המחיר ההכרחי של בריאה, ועליו הקב"ה לוקח אחריות, אף שאין אפשרות לקיום העולם בלעדיו.

 

מקום משמעותי נוסף, לאחר החסידות ובעקבותיה, שבו צורת המחשבה תופסת מקום מרכזי הוא תורת הנפש של פרופ' מרדכי רוטנברג. אחת הנקודות המרכזיות בהגותו היא הצמצום כאמצעי טיפול וריפוי. במסגרת טיפול כזה אדם לומד להצטמצם ולפנות מקום לאחר באופן שמיטיב עם האדם עצמו. אפשר לראות את המדרש שבו ה' אומר ללבנה שתמעט את עצמה כמקור שבו חז"ל הבינו את העומק שבתנועת הצמצום. התנועה הזו מוצגת על ידי רוטנברג ומפותחת על ידו לשיטה שלמה של התבוננות בנפש וריפויה.[1]

פיתוח נוסף ומעניין של רעיון הצמצום מופיע בדברים שאמר ה'חוזה מלובלין' (ר' יעקב יצחק הלוי הורוויץ, דור 4 לחסידות, סוף מאה ה־18) בשם רבו, ר' זושא.[2] בדרוש על פרשת לך לך (בספר זאת זכרון, מונקאטש תקרב, עמ' קיז):

וכן פרשנו הפ' [=הפסוק] לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך כנ"ל, דהנה שמעתי מר"ז [ר' זושא] שיחי' ע"פ [=על פסוק] "כי ירחק ממך המקום" וכו'. פי' [פירוש:] דהנה העובד מאהבה ויראה והולך ממדריגה למדריג' עד שמשיג רוממותו ית' [יתברך], כמו מלאכי השרת שאומרי' תמיד "מלוא כל הארץ כבודו" וחוזרים ואומרים "איה מקום כבודו". וכי שקרו קודם ח"ו? אלא דבאמת לית אתר פנוי מיני' ית', סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, ותחות כל עלמין, ולעילא מכל עלמין, ובכל אתר. רק האמת שאין מושג כבודו ית', הגם שמצמצמם אורו ית' שיהיה קיום לעולמות, הוא בערך הנבראים. משא"כ [מה שאין כן] בעצמותו ית' אין שום שינוי כלל.

והנה במדרגה קטנה נראה שמרגישין ומבינים שכבודו מלא עולם כאשר הוא באמת, ובמדריגה יותר עליונה מבינים שאינו מושג אורו ית', כי משיג מעולמות עליונים יותר ושם הוא רוחניות יותר.

ה'חוזה', בקטע הזה, מלמד אותנו על החמקמקות שבהשגה של הישג רוחני, של התקדמות בקשר שלנו עם ה'. אדם שמגיע להישג מסוים, שמרגיש שהתקדם ביחסיו עם ה', צריך לבצע תנועה כפולה. מצד אחד – נכון לו להיות במדרגה שהוא נמצא בה עכשיו, לשמוח בקשר שלו עם ה' באופן שהוא חווה אותו עכשיו ולא להיות סקפטי או ביקורתי לגבי חוויה זו. זו עיקר ההוויה שצריך להיות בה, 99% מהזמן ועם 99% מהאנרגיה, למרות שישנה גם פרספקטיבה אחרת, גבוהה יותר, שמקטינה את המקום הנוכחי שלו. חוסר התמסרות למקום הנוכחי שלו ואימוץ רק של התבוננות ביקורתית עליו עלולים לגרום לקפיאה במקום, סירוס, ופסיחה לא בריאה ואינסופית על הסעיפים. מצד שני, נכון להשאיר מקום קטן בתודעה למשהו אחר, לידיעה שבהמשך, דווקא כשהוא יתקדם עוד, הוא יבין את החלקיות והאשליה שבהישג שהוא השיג, מפני שהא-לוהות היא באמת מעבר ליכולת התפיסה שלנו. זה מאד עדין להחזיק את שתי התנועות, בלי להקטין, מצד אחד, את השמחה והחיות במקום הנוכחי שהאדם נמצא בו, ה'כאן ועכשיו', ועם זאת לראות את חוסר השלמות שבו, כדי לאפשר את שאיפת ההתקדמות מצד שני.

ה'חוזה' מביא את דברי ר' זושא שדורש את הפסוק 'כי ירחק ממך המקום' באופן מפתיע, לא כתיאור תנאי – 'כי=אם ירחק', אלא כהוראה אקטיבית מנטלית, להשאיר חלק ממך שמבין שהמקום רחוק ממך, אפילו יותר ממה שידעת קודם; שככל שתשיג את הא-לוהות יותר אתה תבין יותר את גדולתה ותבין כמה היא רחוקה ממך, באופן שאתה לא יכול להבין כשהשגת פחות. ככל שיודעים יותר יודעים שיודעים פחות. כדברי ר' נחמן על תכלית הידיעה – שלא נדע.

הדבר דומה לשני חברים או בני זוג, שבשלב ראשוני של הקשר ההיכרות ביניהם שטחית, ונוצר חיבור ראשוני שקשור גם לדברים חיצוניים ואולי בעומק למשהו נפשי בלתי מודע או מוסבר. ככל שמתקרבים ומכירים יותר לעומק ולפרטי פרטים גם מגלים יותר את עומק האחרות, ואז מחזיקים יחד את התחזקות האהבה והקרבה יחד עם המודעות לשונות שלא תמיד יהיה ניתן לבטלה או לגשר עליה. השונות הזו יכולה להסב כאב, אבל היא יכולה גם להיות חלק אחד מתוך קשר אמיץ ועמוק מאד.

גם זו תודעה של לבנה, שהמחזוריות היא חלק ממהותה. שכל גדילה שלה כרוכה גם בהבנה שאחריה תבוא הקטנה. לא במובן של נסיגה פשוטה אחורה, אלא הקטנה שמתחדשת בתודעה, שאני מבין אותה יותר בדיעבד כשאני גדל עוד. הבנה חדשה של הקטנות, המוגבלות והחלקיות שלי, שתמיד היתה שם ולא הכרתי, היא זו שמתחזקת. זו הבנה שהתכלית היא לא ההגעה אל איזה יעד סופי, שאפשר לתארו בדימוי של חמה, אלא המשך תנועה שכוללת את הגדילה והצמצום האלה יחד.