דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 26

סיפור ר' יוסי והחורבה - שיעור ליום ירושלים

הרב יונתן פיינטוך
11.08.2014

אגדות הש"ס

שיעור מספר 26

סיפור ר' יוסי והחורבה - שיעור ליום ירושלים

א. מבוא

המשנה הראשונה של מסכת ברכות עוסקת בזמני קריאת שמע של ערבית. אחת הדעות שמובאות במשנה היא: 'עד סוף האשמורה הראשונה'. הסוגיה בגמרא על משפט זה עוסקת באשמורות/משמרות שבלילה, ומביאה ברייתא, המוסיפה שבכל אחת מהמשמרות הקב"ה 'שואג כארי':

דתניא: רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: (ירמיהו כ"ה) ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו...

(ג ע"א).

בהמשך מובאת מימרא בשם רב, שמפרטת את תוכן 'שאגתו' של הקב"ה:

אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.

(שם).

אגב התייחסות הסוגיה לצערו של הקב"ה על החורבן והגלות, המובע בתוכן ה'שאגה' הנ"ל, מובא סיפור על ר' יוסי והחורבה[1], המכיל גם הוא את אותו משפט, אך באופן קצת אחר.

ב. הסיפור

א

תניא, אמר רבי יוסי:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך,

ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל.

בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח

(והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי.

לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי!

ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי!

ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?

אמרתי לו: להתפלל.

ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך!

ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים.

ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה.

באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה.

ב

ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו?

ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.

ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך;

ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך

הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

ג. ניתוח הסיפור

החלק הראשון של הסיפר

ניתן לחלק את הסיפור באופן ברור לשני חלקים. החלק הראשון הוא סוג של דיון הלכתי בין הדמויות, המאופיין בעיצוב ובתוכן פורמאליים, למשל הוא פותח באמירות שלום עם תארים רשמיים - 'רבי', ו'רבי ומורי'. בדו-שיח שמתפתח אליהו שואל על כניסת ר' יוסי לחורבה, ואף מציג לו בלשון קצרה וטכנית את האלטרנטיבות שהיה עליו לאמץ. גם תשובותיו של ר' יוסי קצרות וענייניות, ובשום אופן אינן מסגירות משהו מהחוויה הרוחנית המרגשת והמטלטלת שיתברר בהמשך שהוא חווה בחורבה. ההתייחסות לחורבה היא כלְכֹל חורבה נטושה במקום כלשהוא, התייחסות הלכתית פורמאלית, שיש בעיה להיכנס אליה, מסיבות שמפורטות אחר כך בברייתא שמובאת בהמשך - מפני החשד, המפולת והמזיקין. ייתכן, כפי שמציע פרנקל[2], שר' יוסי אינו יודע באותו שלב שה'רבי' שעמו נפגש הוא אליהו, וחושב שלפניו חכם כלשהו, מחשבה שעשויה להתחזק מהאופן בו אליהו שואל אותו ומוכיח אותו. חלק זה של הסיפור מסתיים באופן מסודר, כראוי לדיון הלכתי פורמאלי, על ידי משפט שבו מסכם ר' יוסי את ההלכות שלמד מהשיחה.

החלק השני של הסיפור

אלא שאז מרחשת פניה חדה בסיפור, כשבתחילת החלק השני מפתיע אליהו את הקורא, ואולי גם את ר' יוסי, בשאלה במישור אחר לגמרי. הוא פונה אליו ברכות, 'בני', ללא התארים הרשמיים, ושואל מה הקול ששמע ר' יוסי בחורבה; זוהי שאלה שלאף חכם 'רגיל' לא הייתה אפשרות לשאול, מפני שכאשר ר' יוסי היה בחורבה ושמע את הקול הוא היה לבדו. ר' יוסי כנראה מבין כעת מי לפניו, נענה לשאלה באופן מלא, ומפרט את הקול ששמע: בת קול ש'מנהמת כיונה', ומביעה את צער השכינה והתאבלותה על הבנים, אשר בעונותיהם חרב הבית ונשרף ההיכל והם גלו לבין האומות. אליהו משיב לו שהקול שהוא שמע בחורבה הוא רק 'הדגמה' של 'תופעה' קבועה, המתרחשת שלוש פעמים ביום, כפי שלמעשה כבר נאמר במימרא שקדמה לסיפור, לפיה הקב"ה 'שואג' משפט זה על כל משמר ומשמר. אך כאן מוסיף אליהו משפט נוסף, שכאשר ישראל נכנסים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרים 'יהא שמיה רבא מברך' הקב"ה אומר משפט דומה. ברם, משפט זה מערב בתוכו שתי תחושות שונות: מצד אחד 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך', אך מצד שני 'מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם'. דבריו של אליהו נראים כממשיכים את הדברים שר' יוסי שמע בחורבה, וגם מעניקים להם תוקף של קביעות.

חלקו השני של הסיפור הוא, אפוא, בעל אופי ואווירה שונים מאד מחלקו הראשון. מחד, הוא מעורר אצל הקורא תחושות מעורבות של צער וכאב, אולי כאב מר, כהזדהות עם צער השכינה ועם סבלם הרב של ישראל בחורבן ובגלות. מאידך, כאשר מדמיינים את תחושתו של ר' יוסי בעת שמיעת הקול בחורבה, מתעוררת תחושה עמוקה של התרגשות וגעגוע, שיש עמה אולי גם מתיקות גדולה, הן בעקבות עצם החוויה של סוג של התגלות, והן מתוכן הדברים שנשמעים, המביעים את המסר שהקב"ה, גם בזמן הגלות, לא שכח את בניו, והוא שרוי בהשתתפות בצערם, בבחינת 'עמו אנכי בצרה'.

תחושות אלה מחוזקות מאד על ידי הדימויים והסמלים המופיעים בחלק זה של הסיפור. ה'חורבה', מזכירה מצד אחד את מציאות החורבן וההרס; מאידך, לחורבה יש אסוציאציות של מקום מרוחק ונטוש, שדווקא מאפשר מפגש מיוחד ואינטימי, שאינו מתאפשר במקומות מיושבים והומים[3].

יש לתת את הדעת גם על האופן בו נשמעת בת הקול. כאן בולט הניגוד בין הברייתא, המדברת על 'שאגה כארי' בשלוש המשמרות, ובין הסיפור, המדבר על בת קול ש'מנהמת כיונה'. המיית היונה היא כמובן רכה הרבה יותר, מהדהדת ברכות בין כתלי החורבה, ומעוררת תחושה של געגוע ועצב. נוסיף לכך שהיונה ידועה כבעל חיים שחי בזוגות, ולכן יתכן שחז"ל התייחסו לתכונה זו שלה כמסמלת את הקשר הזוגי של ישראל עם הקב"ה, או במקרה זה את 'בן הזוג' שאיבד את בת זוגו ואת ביתם המשותף, ומתגעגע אליהם.[4]

היחס בין חלקי הסיפור

מהו היחס בין שני חלקיו של הסיפור, שנראים שונים כל-כך? ראשית, נציין שפרנקל, במאמרו, עומד על הפער שקיים ביניהם, אך הוא גם מראה שמאידך גיסא שני החלקים אינם מנותקים זה מזה. כבר בחלק הראשון קיים מתח מסוים בין הבעיה שבכניסה לחורבה לבין הרווח והחוויה החשובה שמסתתרת שם. שהרי, למשל, כבר בחלק זה מסופר שאליהו מגיע עוד לפני שר' יוסי יוצא מן החורבה - כאשר ר' יוסי נכנס להתפלל, אליהו עומד ושומר על הפתח. דבר זה מלמד שהוא גם היה מעוניין שר' יוסי יתפלל ללא הפרעה בחורבה וישמע את 'קול' השכינה'[5].

יתכן שאליהו פשוט מגיב לתשובותיו של ר' יוסי. ר' יוסי אמר בפשטות ובלקוניות שהוא נכנס כדי להתפלל, ולכן הוא זכה לתוכחה הלכתית, שהרי אם המטרה הייתה רק להתפלל במובן הפורמאלי, ור' יוסי רק חיפש פיתרון לחיוב ההלכתי כשהוא בדרך, ובאופן מקרי נכנס לחורבה, הרי שהפתרון היה להימנע מכניסה לחורבה ולהתפלל תפילה קצרה. לעומת זאת, אילו ר' יוסי היה עונה תחילה שנכנס לחורבה מחורבות ירושלים כדי לנסות לזכות ו'לפגוש' באופן כזה או אחר את השכינה, יתכן שהדיון היה מתפתח אחרת. במלים אחרות, מבנה הסיפור מדגיש את הפער בין נתיבי פעולה שונים מבחינה דתית, הנובעים מחיפושים שונים או שאיפות שונות מצד המתפלל. מתפלל שמחפש אך ורק כיצד לקיים את הקיום הפורמאלי של מצוות תפילה כשהוא נמצא בדרך, לא אמור להיכנס לחורבה, שכן קיימים חששות של חשד, מפולת ומזיקין, כפי שמופיע בברייתא בגמרא. חששות אלה מובילים לפתרון הלכתי פורמאלי - הימנעות מכניסה לחורבה, וממילא תפילה קצרה בדרך. אמנם מדובר בתפילה שהמתפלל מתכוון בה כמיטב יכולתו, על מנת שהיא תמלא את החובה של התפילה ולא תהיה מלמול חיצוני בעלמא, ואף על פי כן ברור שתפילה קצרה כזו, בדרך, איננה תפילה אופטימאלית.

ברם, במישור אחר קיימת בנוגע לתפילה שאיפה כגון זו של ר' יוסי, שאינו מעוניין רק בקיום פורמאלי של המצווה, אלא מחפש לחוות מפגש אמיתי עם השכינה. הזכרנו לעיל את העובדה שכבר בחלק הראשון נרמז שגם אליהו מעוניין ב'מפגש' של ר' יוסי עם השכינה. ואילו בחלק השני, אשר במרכזו עומדת שמיעתו של ר' יוסי את בת הקול, אליהו אינו מבקר את ר' יוסי אלא לכאורה ממשיך את דבריו ומוסיף עליהם. נראה, אפוא, שבמקרה זה הרצון לתפילה משמעותית יותר, הגעגוע לשכינה בחורבות ירושלים והחיפוש האמיתי של המפגש איתה גוברים על החששות השונים שבכניסה לחורבה.

ד. היחס להמשך הסוגיה

נראה שבשני חלקי הסיפור ניתן לראות שיקוף של שתי עמדות דתיות שונות המופיעות בהמשך הסוגיה על המשנה הראשונה. אחד הנושאים שעולה באופן מאד בולט בהמשך הסוגיה הוא עניין התפילה בבית הכנסת:

תניא, אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: (מלכים א' ח') 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה', במקום רנה שם תהא תפלה.

(ברכות ו' ע"א).

לאחר הברייתא הזו מופיעה שורה של מימרות העוסקות במעמדו של בית הכנסת ובחשיבות התפילה בו, ומודגש בהן, בין השאר, שהקב"ה מצוי בבית הכנסת, ושהוא מצפה מהמתפללים להימצא שם:

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר: (תהלים פ"ב) אלוקים נצב בעדת א-ל; ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם - שנאמר: אלוקים נצב בעדת א-ל... אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד - הקדוש ברוך הוא משאיל בו...אמר רבי יוחנן: בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה - מיד הוא כועס...

(ו ע"א - ע"ב).

מאידך גיסא, בהמשך אנו מוצאים גם גישה שונה מאד:

...הכי אמר רב חסדא: מאי דכתיב (תהלים פ"ז) אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב - אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד - לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי[6].

שתי הגישות קשורות לסיפורנו. שתיהן מתייחסות למצב בתקופת החורבן והגלות, שהוא המצב המתואר באופן מאד חי בסיפור. ירושלים חרבה, וניתן רק ללכת בדרך ולעבור בין חורבותיה. השאלה היא כיצד לכוון כעת את העבודה הדתית, ומהי הדרך הנכונה כעת לעבוד את ה'. הגישה הראשונה המופיעה בהמשך הפרק מעצימה מאד את מעמדו של בית הכנסת כמעין תחליף לבית המקדש. נוכחותו של הקב"ה, כביכול, בבית הכנסת, וציפייתו לנוכחות המתפללים מגשרות מעט על הפער בין המקדש לבין התחליף, בית הכנסת, ומדגישות סוג של המשכיות של העבודה הדתית שהייתה בבית המקדש, המתקיימת כעת בבית הכנסת. המימרות שהבאנו הן חלק משורה ארוכה יותר של מימרות המופיעות בסוגיה שמעצבות את בית הכנסת כתחליף משמעותי, עד כמה שניתן, לבית המקדש.

לעומת זאת, העמדה השנייה גורסת שלאחר החורבן העבודה הדתית ממוקדת בתחום ההלכתי, שהוא כעת העיקר. אמירה זו מבוטאת גם היא בתיאור הדברים 'מצידו' של הקב"ה: אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. עמדה זו משתקפת יותר בחלק הראשון של הסיפור.

העמדה הראשונה מתאימה לדבריו של אליהו על ישראל שנכנסים בבתי כנסיות; אך מה מקומו של ר' יוסי בדיון הזה? איזו מהעמדות, אם בכלל, משתקפת במה שהוא עושה ובמה שהוא חווה? נראה ששאלה זו מורכבת מעט, וניתן לענות עליה ביתר קלות לאחר שנבחן סיפור ידוע אחר, המופיע אף הוא בהמשך הסוגיה על המשנה הראשונה.

ה. סיפור ר' ישמעאל בן אלישע

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריא-ל י-ה ה' צבא-ות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.

גם סיפור זה, כסיפור ר' יוסי והחורבה, נראה כאילו הוא נכנס לסוגיה כבדרך אגב. אך אם נשווה אותו לחלק השני שבסיפור ר' יוסי נמצא קשרים מעניינים ביניהם מבחינה מילולית:

ר' ישמעאל בן אלישע

ר' יוסי והחורבה - חלק ב'

פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים

 

ואמר לי: ישמעאל בני ברכני

וראיתי אכתריא-ל י-ה ה' צבא-ות

 

 

 

 

ונענע לי בראשו

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל...

ואמר לי: בני...

שמעתי בת קול שמנהמת כיונה

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך

הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר

ניתן לראות שהחלק השני של סיפור ר' יוסי אמור להתחלק גם הוא לשנים, ושני החלקים עומדים מול סיפור ר' ישמעאל:

קודש הקדשים

החורבה

בתי כנסיות

פעם אחת נכנסתי
 

להקטיר קטורת לפני ולפנים

 

ברכני
וראיתי

אכתריא-ל י-ה ה' צבא-ות

 

ונענע לי בראשו

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי

לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל...

שמעתי בת קול

 

שמנהמת כיונה

 

בכל יום ויום...

בשעה שישראל נכנסין

לבתי כנסיות ולבתי מדרשות

ועונין יהא שמיה הגדול מבורך

 

ועונין יהא שמיה הגדול מבורך

הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר

ההשוואה בבין קודש הקודשים לבין בתי הכנסת מצביעה על דמיון, אך דמיון זה גם מבליט את הניגוד. בשני המקרים נכנסים (לפני ולפנים/לבתי כנסיות). ברם, בקודש הקדשים יש דו-שיח, כלומר יש הדדיות ומפגש אמיתי. הכהן רואה את השכינה, כביכול, ויש שיחה ביניהם. כאשר הוא מברך את ה', ה' "נענע לי בראשו". ואילו בבית כנסת המצב שונה. אמנם, כפי שראינו לעיל, הקב"ה נוכח, והאדם נכנס אליו, כלומר גם בבית הכנסת יש סוג של הדדיות. קיימות גם מימרות נוספות באותה סוגיה על כך שגם הקב"ה מתפלל ומניח תפילין. אך כאן ישראל אינם רואים אותו ואינם אומרים את אחד משמותיו הקדושים שמצויים בסיפור על קודש הקדשים, אלא מזכירים אותם בלי לפרטם: 'ועונין יהא שמיה הגדול'. בנוסף לכך, הם אמנם מברכים אותו - 'מבורך' - אך מבלי שה' ביקש 'ברכני'. הקב"ה מגיב לברכה, אך הם אינם רואים זאת. הוא מנענע בראשו, אך לעצמו, והניגוד בין זה ל'ונענע לי בראשו' בולט.

החוויה שחווה ר' יוסי בחורבה, המצויה באמצע הטבלה, מייצגת מצב ביניים. יש בה סוג של מפגש, אך פחות ישיר מאשר בקודש הקדשים. מדובר בחורבה, דהיינו בשריד של מה שהיה. ר' יוסי אינו רואה את השכינה, אך כשהוא מתפלל הוא שומע את התגובה: הוא שומע את בת הקול שלה מנהמת כיונה, מעין הד לשכינה עצמה. לכאורה מצב זה יותר דומה למצב בקודש הקדשים, בו התפילה נענית על ידי תגובה שהמתפלל שומע. זהו הקסם בחורבה. החורבה היא מעין צל או הד של העבר, של המצב האידאלי שחלף, שבו הבית היה בנוי ו'בני הזוג' שכנו בו ותקשרו זה עם זו. מאידך, זהו רק צל או בבואה - זה לא הדבר עצמו. זוהי חוויה מיוחדת וחד-פעמית, והיא איננה מייצגת את המציאות האמיתית בהווה.

נראה שלאור הקטעים המופיעים בהמשך הסוגיה מתפרש הסיפור כולו, והיחס למעשהו של ר' יוסי בפרט, באופן אחר מאיך שפרשנו לעיל. נראה שאליהו אינו ממשיך את דבריו של ר' יוסי, אלא מעמיד להם אלטרנטיבה. המצב הנוכחי, בגלות, אינו מצב של מפגש. אמנם הקב"ה נמצא עם ישראל, אך אין הם יכולים לתקשר איתו ואין מפגש בין בני הזוג. אליהו אינו מתנגד למה שר' יוסי חווה בחורבה כחוויה חד-פעמית. יש חשיבות לחוויה זו, מפני שהיא נותנת את הבטחון ואת האמונה בנוכחותו, הנסתרת, של הקב"ה. ברם, אליהו בסופו של דבר מוציא את ר' יוסי מהחורבה ומחזיר אותו אל בית הכנסת; הבעיה בחורבה איננה דווקא החששות השונים שעלו בברייתא לגביה, אלא היותה ייצוג וזכרון של העבר, ולא של חוויה של ההווה.

ו. בית הכנסת כמציאות וכאתגר בגלות

בית הכנסת הוא האלטרנטיבה של הגלות. הוא דורש מישראל מאמץ גדול יותר מזה שנדרש מהם במקדש, שכן כאן אין להם דו-שיח, תקשורת ומפגש, כי אין התגלות. לכן, הם צריכים לייצר עולם דתי ורוחני חדש, שנוצר כולו על ידי האדם העובד ובתוכו; בהשראת מה שהיה פעם ואיננו, ומתוך אמונה שאכן הקב"ה מגיב לעבודה הדתית של האדם, גם אם האדם אינו חש זאת. זוהי המציאות של הגלות וזה האתגר שבה.

את האתגר הזה נראה שחז"ל התכוונו לעצב ולבנות על ידי כל הקטעים שהבאנו מתוך הסוגיה על המשנה הראשונה במסכת ברכות, וקטעים נוספים, שמפאת קוצר היריעה לא הבאנו. נראה שנושא זה פותח, ולא בכדי, את המסכת שעוסקת בעבודה שבלב על סוגיה השונים. מסתבר, שמלבד הדיונים על קריאת שמע של ערבית, שהוא נושא המשנה, דאגה הגמרא להכניס לסוגיות שפותחות את המסכת את עיצובו של עולם בית הכנסת, עולמו של העובד והמתפלל בגלות, שהוא העולם של ההווה עבורם, והוא האתגר הרוחני המשמעותי שניצבו בפניו במצב של חורבן.

ז. סיפור ר' יוסי בחורבה וסיפור ר' ישמעאל כתזכורת לעתיד

יש להדגיש גם נקודה נוספת. בפתיחת המסכת ראו חז"ל צורך גם להזכיר, בנוסף לאתגר של ההווה, גם את העתיד, את המצב שאליו בסופו של תהליך יש לשוב: המסכת מזכירה - הן באמצעות סיפור ר' ישמעאל על ימי המקדש ממש, והן באמצעות חוויית ר' יוסי בחורבה, שהיא שריד לאותם ימים שניתן בהזדמנויות בודדות ומיוחדות לחוות אותו גם בגלות - את היעד הסופי, בשוב ה' את שיבת ציון, כאשר הקב"ה ישוב לביתו ואף ישראל יזכו להיפגש עמו שם.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   התייחסות של פרופ' יונה פרנקל לסיפור זה, שנזדקק לה בהמשך דברינו, מופיעה במאמרו על הזמן ועיצובו, שמופיע בין השאר, בספרו: י' פרנקל, סיפור האגדה - אחדות של תוכן וצורה, תל-אביב, תשס"א, עמוד 147 ואילך. חלק מהנקודות שתעלינה לעיל הן בהשראת דבריו.

כמו כן, אני מבקש להודות במיוחד לאור מכלוף, וליתר תלמידותי בבית המדרש במגדל עוז, שהלימוד המשותף איתן הניב הרבה מהרעיונות שמופיעים בשיעור זה.

[2]   שם, עמוד 150.

[3]   לדוגמא, ראו כתובות י"ג ע"א-ע"ב, לגבי בת כהן שנכנסה לחורבה עם אדם. ההנחה היא שהכניסה לחורבה נתפסת כהתייחדות אינטימית, ויש לברר כעת את מצב היוחסין של הבת.

[4]   אך קשה לקבוע זאת בוודאות, משום שלא ידוע לנו האם הדימוי של יונים לזוגיות אכן היה בשימוש אצל חז"ל.

[5]   פרשנותו של פרנקל ליחס בין החלקים היא שונה, ראו שם. פירוש דומה מעט לפירושו יעלה בהמשך דברינו.

[6]   תרגום החלק הארמי: ואמר אביי: בתחילה הייתי לומד בבית ומתפלל בבית הכנסת. כיון ששמעתי את מה שאמר ר' חייא בר אמי משמו של עולא...לא הייתי מתפלל אלא היכן שאני לומד. ר' אמי ור' אסי, אע"פ שהיו להם שנים עשר בתי כנסת בטבריה לא היו מתפללים אלא בין העמודים היכן שהיו לומדים...

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)