ברכות | דף נח ע"א | סיפור רב ששת והמין | 3

בשיעורים הקודמים עסקנו בסיפור רב ששת והמין. אני רוצה להתמקד בשיעור הזה במשפט נוסף מתוך הסיפור, ובאמצעותו גם להרחיב את המבט אל עבר ההקשר הרחב של הסיפור בסוגיה.

אביא קודם שוב את הסיפור, באופן מקוצר:

רב ששת היה עיוור. (יום אחד) היו הולכים כולם לקבל את פני המלך, וקם רב ששת והלך איתם. מצאו אותו מין, אמר לו: הכדים (השלמים) הולכים לנהר, אבל השבורים – לאן (הם הולכים)? אמר לו: בוא וראה שאני אדע יותר ממך.

קבוצה ראשונה של חיילים חלפה (לפניהם), ברעש. אמר לו אותו המין: המלך בא. אמר לו רב ששת: (הוא) לא בא.

קבוצה שנייה של חיילים חלפה, ברעש. אמר לו אותו המין: כעת בא המלך. אמר לו רב ששת: לא בא המלך.

קבוצה שלישית חלפה בשקט. אמר לו רב ששת: ודאי עכשיו בא המלך.

אמר לו אותו המין: מנין לך זאת? אמר לו: מלכות הארץ היא כעין מלכות השמים, ש(לגביה) כתוב: "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א י"ט, יא–יב).

כאשר עבר המלך פתח רב ששת וברך אותו. אמר לו אותו המין: אתה מברך את מי שאינך רואה?...

 

ב. 'דמלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיעא'

רב ששת אומר למין שהוא ידע להבחין מתי מגיע המלך מפני ש: 'דמלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיעא'. הוא קורא את הסיטואציה באמצעות ההקבלה בין מלכות הארץ למלכות הרקיע. אפשר לפרש את זה באופן פשוט וטכני כסימן שעוזר לרב ששת לפרש את הסיטואציה – מכיון שהוא חושב שיש דמיון בין מלכות הארץ למלכות הרקיע, הוא יכול להיעזר בפסוק שנאמר בספר מלכים על מלכות הרקיע כשהוא מאבחן את הגעת מלכות הארץ. כך נקרא בקריאה של הסיפור בפני עצמו.

אבל אפשר להעשיר את קריאת האמירה של רב ששת אם נתבונן בהקשר ההלכתי הרחב יותר של הסוגיה. סיפור רב ששת והמין בא לאחר דיון הלכתי שפותח בברייתא הלכתית, בנושא ברכות על ראיית חכמים ומלכים:

תנו רבנן: הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם – אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם. הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו, מלכי אומות העולם – אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. (ברכות נח ע"א)

הברייתא הזו קובעת שמברכים על ראיית מלכי אומות העולם. כשקוראים את ההלכה הזו נראה שהסיבה לברכה היא הודיה על משהו שה' נתן לעולם – "שחלק מכבודו". הכבוד וההדר, שהם חלק בלתי נפרד ממלכות בשר ודם הארצית, ואפילו מלכות של אומות העולם, ניתנו לה מא־לוהים. הם מוסיפים צבע והדר לעולם. מלכות יכולה להיות נקודת עוגן והזדהות של עם, מקור לגאווה לאומית, וגם מוסד שמוסיף למדינה סדר ובטחון, וגם את אלה מעניק ה' לעולם בדמות מלכות בשר ודם שהיא חלק מהעולם שיצר. תכונותיה של מלכות כזו הן העתקה מסוימת של תכונות המלכות שלו. הוא ש'חלק' למלכות מכבודו, ואנו מכירים ב'מתנה' הזו ומודים עליה בברכה.

לאחר אוסף ההלכות הזה מובא הסיפור. בקריאה ראשונית שלו אפשר לחשוב שהוא מובא רק כסיפור שיש בו הדגמה מעשית (אמנם עם 'טוויסט' דרמטי) של ההלכה שהופיעה לפניו – ברכה על ראיית מלך גוי. בקריאה נוספת אפשר להבחין שבעצם יש בסיפור איזושהי תוספת על ההלכה ה'יבשה': אמנם החיוב הבסיסי חל ב'ראייה' של מלך, אבל מהסיפור עולה שישנם מצבים שאפשר ואף ראוי לברך עליהם גם ללא ראייה פיזית של המלך, כמו במקרה של אנשים עוורים כרב ששת, שחווים באופן אחר את המפגש עם המלך. מעבר של פמליית המלך בסמוך לאדם היא סיבה לברכה, וה'ראייה' היא רק האופן השכיח והרגיל שבו הדבר מתרחש. אולי, אפוא, צריך לקרוא את הסיפור כמאתגר את הקביעה ההלכתית שבברייתא. לפי קריאה זו ייתכן שבהבאת הסיפור הסוגיה מציעה מחשבה שמרחיבה את ההלכה שנוסחה בברייתא. אפשר לומר שהברייתא נוסחה על דרך המצב השכיח, כמתייחסת לראייה דווקא, והסיפור מראה שיש עוד דרכים, אולי אפילו יותר אפקטיביות, לחוות את מעבר המלך כמשמעותי, ולברך עליו. אולי יש בסיפור גם הצפה של שאלת היחס לאנשים עם מוגבלויות שהם לא חלק מהכלל שאליו מתייחסת ההלכה בברייתא, ומקומם בקיום מצוות.

אבל אם נקרא בתשומת לב את דבריו של רב ששת בהקשר של ההלכה הזו נראה שיש בהם עוד דבר, ושהסיפור גם מעניק משמעות חדשה לברכה עצמה. מרב ששת אנחנו למדים שמלכות הארץ היא כעין מלכות הרקיע. בהקשר הרחב של הסוגיה אפשר לקרוא משפט זה לא רק כסימן שמסייע לרב ששת לפענח מתי תגיע המלכות, אלא כאמירה מהותית, שאינה מובנת מאליה מההלכה עצמה,[1] לגבי הטעם לברכה על ראיית מלכות בשר ודם: מלכות בשר ודם, לפי אמירה זו, היא ייצוג של מלכות הרקיע. הרואה אותה – לא רק רואה 'מתנה' שהעניק ה' לעולם, אלא חווה סוג של מפגש עם הא־לוהות, עם מלכות הרקיע, ועל כך הוא מברך, על עצם המפגש, לא על יצירה של תופעה בעולם.

 

ההקשר הרחב של כל הסוגיה

כעת נרחיב את המבט עוד קצת, אל עבר ההקשר הרחב יותר של הסוגיה כולה. הסוגיה מופיעה בפרק התשיעי במסכת ברכות. משניות הפרק הראשונות עסוקות, ברובן, ב'ברכות הראייה' – ברכות שמברכים בזמן שפוגשים – בראייה או בחושים אחרים – תופעות שונות בעולם – בטבע או בחיי האדם. באמצעות הברכות האלה נותנים הכרה לקב"ה כבורא של העולם על נפלאות הטבע שבו.

בהתבוננות ספרותית על המשניות האלה אפשר לשים לב שיש הרבה נוכחות, עוד לפני הברכות שמצטווים לברך, לחושים עצמם ולמה שנקלט באמצעותם. הפרק נפתח בפועל "הרואה", ומופיעות בו ברצף תופעות רבות שאדם קולט בראייה או בשמיעה. נראה לי שקריאה רציפה של כל אלה מחדדת את ההבנה שעוד לפני המטרה של הברכות לייחס את הבריאה לקב"ה, אפשר להגדיר מטרה קודמת: למשוך את תשומת לבנו לחושים האלה, לגרום לנו לפתוח ולחדד אותם, ולקלוט באמצעותם את הבריאה ולא להיות אדישים לה.

כעת נתבונן בתוכן הספציפי של המשניות עצמן. בשונה מרוב התופעות שמברכים עליהן בפרק, המשנה שפותחת את הפרק מורה על ברכה שאדם מברך על ראייה של תופעות שלא קשורות לטבע אלא להיסטוריה:

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו. (משנה ברכות ט, א)

המשנה בוחרת לפתוח את הפרק בברכות על מצבים חיוביים – נסים שנעשו לישראל ומקומות שנעקרה מהם עבודה זרה. בהדרגה, היא עוברת לתופעות טבע שונות שהן כשלעצמן ניטרליות, אף אם בהקשר מסוים הן עלולות להיות מזיקות, ומגיעה רק לבסוף גם לברכה על 'שמועות רעות' – מאורעות קשים שקורים לאדם:

על הגשמים, ועל בשורות טובות, אומר: ברוך הטוב והמטיב. על בשורות רעות, אומר: ברוך דיין האמת. (סוף משנה ב)

אבל התוספתא, לעומתה, מביאה את הדואליות של המציאות כבר בהתחלה, ביחס לברכה על עבודה זרה:

הרואה את ע"ז – אומר ברוך ארך אפים.

מקום שנעקרה ממנו ע"ז או' ברוך שעקר ע"ז מארצנו, יהי רצון מלפניך ה' שתעקר ע"ז מכל מקומות ישראל ותשיב לב עבדיך לעבדך. (תוספתא ברכות ו, ב)

הבאת שני הצדדים – ברכה על עקירת עבודה זרה וגם ברכה על ראייה של עבודה זרה שלא נעקרה ("ברוך ארך אפיים") ממשיכה את זה שהתוספתא, כבר בהלכה הראשונה בראש הפרק, הציגה את עמדת ר' מאיר לגבי ברכה על הרעה:

ר' מאיר אומר מנין שכשם שאתה מברך על הטובה כך אתה מברך על הרעה.

בנוגע לעבודה זרה התוספתא מביאה שתי אופציות, שתואמות את הדואליות שקיימת במציאות. יש מקומות שעבודה זרה נעקרה מהם, ועליהם אפשר לברך בשמחה, כפי שהמשנה מורה, "ברוך שעקר עבודה זרה". אבל יש מקומות שעוד קיימת בהם עבודה זרה, וגם אליהם אנחנו מתייחסים בברכה – מברכים את ה' על כך שהוא מאריך את אפו ומאפשר את הבחירה החופשית של האדם גם כשמדובר בתופעה שלילית כמו עבודה זרה. גם במצב זה יש נוכחות של א־לוהים, שמתגלה כאן במידת הגבורה – האיפוק. המשותף לשתי הברכות הוא ההכרה בנוכחות של א־לוהים בכל תופעה ובכל דבר בעולם. בתופעות השונות, טובות כרעות, מתבטאות תכונות שונות של א־לוהים: חסד, גבורה, רחמים, דין ועוד, אך בכולן הוא נוכח ועומד מאחוריהן.

הסוגיה בבבלי הולכת כאן בכיוון של התוספתא. היא פותחת את הדיון על הברכה על עבודה זרה במשנה א' (בבבלי ברכות נז ע"ב) בציטוט ברייתא שמביאה את שני הצדדים:

תנו רבנן, הרואה מרקוליס[2] אומר: ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו, וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך...

לאחר מכן מובאת מימרא של רב המנונא על ברכות שמברכים במקומות מרכזיים שונים בבבל (הכוונה לעיר בבל, שהיתה הבירה בימי נבוכדנצר). הברכות האלה גם הן מתחלקות לברכות על ראייה 'טובה' – רוע שנעקר, כגון ביתו של נבוכדנצר שנחרב, או ניסים שהתרחשו, ועל ראייה פחות 'טובה' – כגון ראיית המרקוליס בבבל, שעליה מברכים "ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו".

הסוגיה ממשיכה את ראיית הדואליות שקיימת במציאות במימרא של רבי ירמיה בר אלעזר (ברכות נח ע"א) – שמציגה דיכוטומיה בין בבל לשומרון – שתי ערים שחרבו. לאחר מכן חוזרת הסוגיה לרב המנונא (שם) שמציג תגובות לראיית אוכלוסין, שוב בצורה דיכוטומית:

ואמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: ברוך חכם הרזים. אוכלוסי נכרים אומר: "בושה אמכם" (ירמיהו נ') וגו'.

ברייתא שמובאת מיד אחר כך מרחיבה מעט בנושא הברכה על אוכלוסי ישראל (שם) וגם מעמיקה את הדיכוטומיה בין סוגי האוכלוסיות, כשמובאים בה דברים של בן זומא על ההבדל בין אורח טוב לאורח רע, שאפשר לקראם בהקשר של הסוגיה כמתייחסים לסוגי האנשים השונים האלה בעולם – ישראל והנכרים, שהרי כל בני האדם אורחים הם כאן בעולם הזה. בהמשך (ברכות נח ע"ב), הסוגיה עוד תשוב לדיכוטומיה הזו בין ישראל לעמים, בנוגע לבתים וקברים. עד כאן מוצגים בסוגיה היבטים דיכוטומיים שונים של המציאות.

החלק הבא בסוגיה הוא הברייתא בנושא הברכות על חכמים ומלכים, וסיפור רב ששת והמין. נראה שבאמצעות הברייתא הזו הסוגיה מציגה ניואנס חדש במורכבות של המציאות. לא רק דיכוטומיה מוחלטת בין טוב לרע, כפי שהיה בחלקים הקודמים, אלא התייחסות לתופעות שמורכבות בעצמן מתערובת של שני הצדדים. מלכי אומות העולם הם דוגמה לכך. מצד אחד אלה אינם מלכי ישראל, ומלכותם, גם במקרה האידאלי, לא מתנהלת על פי התורה, ולעיתים גם לא על פי מוסר כלשהו. כשאנו חושבים על מלכים עולות בראשנו דוגמאות רבות של מלכים מאומות העולם ששלטו ברודנות ואכזריות. ומצד שני – יש בתופעת המלוכה, גם זו של אומות העולם, משהו של הדר ויופי ואסתטיקה, משהו שיכול לעורר כבוד ולהעניק לעמם תחושת זהות ולכידות או גאווה לאומית. יותר מכך, כשברקע הדין הזה בסוגיה מהדהדים דברי רב ששת בסיפור: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", אנחנו נקראים להתבונן במלכי האומות האלה ולראות בהם ייצוג של משהו א־לוהי, משהו ממלכות שמים.

אפשר לשים לב גם לנוסח הברכה – ההבדל בין הברכה על מלך גוי למלך יהודי. בשניהם התופעה היא אותה תופעה – ייצוג של כבודו של ה'. ההבחנה המרכזית שמתבטאת בברכה היא במידת ה'הצדקה' שיש בחלוקת כבודו לבני האדם. כשמדובר בישראל, 'יראיו', אנחנו מקבלים תחושה שזה נכון ומוצדק יותר מאשר כשזוכים לייצג את התכונות הא־לוהיות האלה בני אדם שאינם 'יראיו'. אבל עצם ההשתקפות של הא־לוהות במלכות שווה בשני המקרים – "שחלק מכבודו" נאמר באופן זהה בשניהם.

אם כן, אפשר לשאול לסיכום מה פשר ההבאה של הברכות האלה, ובייחוד הברכה על מלכי אומות העולם, כאן בסוגיה? באופן הכי פשוט, אלה עוד ברכות על ראייה, בהמשך לברכות שנמנו במשנה. כאן אדם מברך על ראיית מלכים. במבט יותר מעמיק על הסוגיה כמכלול אפשר עוד להציע שהברכה על המלך מייצגת חלק מההתפתחות של הרעיון בסוגיה כולה: הסוגיה, מתחילת הדיון שלה במשנה, מציגה את המורכבות והדואליות של המציאות, ואת צדדיה השונים של מורכבות זו. הברכות על צדדיה השונים של המציאות מבטאות יחד את הרעיון שכולם מקושרים לה' ומיוחסים לו. אפילו המשך קיומה של תופעה רעה כמו עבודה זרה בעולם אינו מנותק מא־לוהים. הוא חלק ממידת ההתאפקות של א־לוהים, שהיא הכרחית לקיום העולם באופן רחב יותר, משום שלעולם האדם גם ישגה ויחטא. כלומר – באופן שנראה פרדוקסלי – גם המקומות שמהם א־לוהים או שליטתו כביכול נעדרים מעידים בעצם על התבטאותה של תכונה א־לוהית – האיפוק – אריכות אפיים. אם כן, גם מלכות אומות העולם היא חלק מהעולם שהוא ברא וקיומה מבטא משהו מסוים שא־לוהים נותן בעולם, או 'סובל' בעולם באריכות אפיו.

אבל בהמשך לכל אלה אפשר להציע הצעה נוספת. אפשר לראות גם את הברכה על מלכי אומות העולם לא רק כברכה על משהו שא־לוהים ברא והעניק לעולם מתוך התכונות שנמצאות גם בו, או משהו שהוא סובל את קיומו, אלא כברכה על מפגש עם הא־לוהים בעצמו – כשהוא מגולם ומלובש בתוך אותו מלך גוי; לראות את המפגש עם אותם מלכים כמפגש עם הכבוד עצמו – התגלות א־לוהית או ביטוי א־לוהי בעולם.[3] יש בעולם דברים שהם תערובת של טוב ורע, וזוהי החלקיות של הטוב בעולם. זהו, למעשה, האופן שבו ה' מתגלה בעולם הזה, טוב חלקי, שמעורבב עם דברים אחרים או מוסתר על ידיהם. ולכן מפגש עם כל דבר בעולם, כל תופעה שהיא, הוא מפגש עם ה', והביטוי לכך הוא הברכה שמברכים על כל מפגש כזה.

הברכות האלה מכוונות אותנו לראות את ה' בכל פרט במציאות. המפגש עם המלך הנכרי הוא מפגש מורכב, אבל גם הוא מפגש עם ה' ותכונת המלכות שלו, שמלובשת ומעורבת בעוד דברים. כך אנו למדים על ההלכה הזו מתוך הסיפור – שבו רב ששת אומר את המשפט "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", אם אכן אפשר לקרוא את המשפט הזה לא רק כמעיד על דמיון, אלא כאמירה שהמלכות בארץ היא המשך והתגלות של המלכות ברקיע עצמה. ביטוי אחר לכך הוא שקיומם של מקומות שלא נעקרה מהם עבודה זרה מאפשר לבטא את התכונה הא־לוהית של אריכות אפיים בעולם. עוד סוג אחר של ביטוי הוא ה'ניצחון' של רב ששת, החכם העיוור שמבטא בגופו את החיסרון, על המין השלם בגופו.

 

אנו מסיימים את סדרת השיעורים לשנה זו. הסדרה תתחדש בשנה הבאה אחרי החגים. בשיעור הבא נלמד את הסיפור שמופיע בגמרא מיד לאחר הסיפור של רב ששת, ונראה לאן הוא לוקח את הדיון שלנו על ה'התכתבות' עם הסיפורים והתורות בחסידות.