דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 28

סיפורי ר' טרפון והקציעות

הרב יונתן פיינטוך
11.08.2014

אגדות הש"ס

שיעור מספר 28

סיפורי ר' טרפון והקציעות

א. הסיפור בירושלמי ומשמעותו

הסיפור ובסיסו ההלכתי

בתלמוד הירושלמי, במסכת שביעית (פרק ד', הלכה ב', דף ל"ה עמוד ב'), מובא סיפור קצר, ובמבט ראשון קצת מוזר, על ר' טרפון:

רבי טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי.

חמוניה סנטירי' ושורון חבטון עלוי.

כד חמא גרמיה בסכנה, אמר לון בחייכון אמרון גו בייתיה דטרפון עתדין ליה תכריכין.

כד שמעון כן אישתטחון על אפיהון, אמרין ליה רבי שרי לן.

אמר לון ייתי עלי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלי הוינא שרי לכון על קדמייא[1].

המשפט הראשון בסיפור הוא בעברית, אך מבחינת תוכנו הוא קשה להבנה: מה פשר הירידה לאכול קציעות 'שלא בטובה' כבית שמאי?

כדי להבין את המשפט יש להביא כרקע את המשנה עליה מוסבת הסוגיה הנדונה בירושלמי (הסיפור בסוגיה מוסב ישירות על הסיפא של המשנה, ואינו קשור ישירות לדיונים הקודמים בסוגיה, העוסקים בחלקים אחרים של המשנה). בסיפא של המשנה במסכת שביעית (פרק ד', משנה ב') מובאת מחלוקת בין ב"ה לב"ש בנוגע לזכיית עניים (וסתם אנשים) בפירות משדה בשנת השמיטה:

בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה.

כידוע, פירות שגדלו בשמיטה הם הפקר, וכל אחד רשאי להיכנס לקחת אותם מהשדות, אף ללא רשותו של בעל השדה. עם זאת, בית הלל קבעו שגם 'אוכלין בטובה'. הרמב"ם, בפירוש המשניות על משנה זו, פירש שהכוונה היא שבעל השדה יכול לתת לעני פירות, או להכניסו לשדה, כאילו הוא עושה לו בכך טובה, אף על פי שמצד הדין הפירות הם הפקר ושייכים לכולם באותה מידה:

וכבר ביארנו שענין 'בטובה' - בתגמולין ובתודה, וכאלו שהוא עושה לו טובה.

במשנה תורה הרמב"ם מרחיב ומפרט:

אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה, בטובה כיצד? שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה...

(הל' שמיטה ויובל, פרק ו', הלכה ט"ו).

אפשרות אחרת להבין את המילים 'בטובה' ו'שלא בטובה' היא 'ברשות' או 'שלא ברשות', אך בסופו של דבר הרעיון הכללי זהה[2]: בית שמאי סבורים שהיות והפירות הם הפקר, אוכלים אותם רק 'שלא בטובה' - אין שום צורך או עניין שבעל השדה ייתן רשות לעני להיכנס לשדהו, ואין בנתינת רשות כזו משום גמילת 'טובה' לעני. ואילו בית הלל חולקים ואומרים שאוכלים 'בטובה' ו'שלא בטובה'.

הסבר לעמדת בית הלל מובא בראשונים על מחלוקת מקבילה במסכת עדויות (פרק ה' משנה א')[3]. הראב"ד והתוס' שאנץ שם הסבירו שהמטרה היא 'כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חברו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו'[4].

פסיקת ר' טרפון כבית שמאי

בסיפור, ר' טרפון נכנס לאכול בשדהו לאכול 'שלא בטובה', כדעת בית שמאי. מה פשר מעשהו?

בעניינים רבים נחלקו בית שמאי ובית הלל; רוב התנאים בדורות שאחריהם היו בעמדת בית הלל, וההלכה נקבעה, כידוע, כמותם. אולם, היו תנאים אחדים שעדיין המשיכו את מסורות בית שמאי. אחד הידועים שבהם הוא ר' אליעזר בן הורקנוס, שידוע כ'שמותי', וכן מצינו שני סיפורים על ר' טרפון שנהג כשיטת בית שמאי. המקרה הידוע מבין השניים מופיע במשנה במסכת ברכות, בפרק הראשון (משנה ג'):

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו, שנאמר (דברים ו) "ובשכבך ובקומך". ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו, שנאמר (שם) "ובלכתך בדרך". אם כן, למה נאמר "ובשכבך ובקומך"? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.

אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי ב"ה.

ר' טרפון סובר כדעת בית שמאי, שיש לקיים את מילות הפסוק 'בשכבך ובקומך' לגבי קריאת שמע באופן פיזי: בבוקר יש לעמוד, כדי לקיים את 'ובקומך', ובערב יש להטות את הגוף למעין תנוחת שכיבה, כדי לקיים את 'בשכבך'. על מנת להדגיש ולהמחיש את עמדתו שיש לנהוג כבית שמאי, קיים ר' טרפון את הדברים אף בסיטואציה שהיה בה סיכון, דהיינו בהליכה בדרך, שבה, כידוע יש סכנת ליסטים, סכנה שאף מתגברת עבור מי שמתעכב 'להטות' ומתרחק בכך מהשיירה, שמעניקה ביטחון לחבריה. חביריו אמרו לו שלמעשה הוא היה ראוי להתחייב בנפשו על שעבר על דברי בית הלל. ככל הנראה כוונתם היא במשמעות כפולה: ר' טרפון היה אמור להיפגע מליסטים הן על שום שהסתכן בדרך והן על שום שפעל בניגוד לעמדת בית הלל.

הסיפור השני לגבי ר' טרפון הוא הסיפור בירושלמי שביעית. ר' טרפון נכנס לשדהו ('מתוך שלו') 'שלא בטובה'. מה פשר מעשהו המוזר של ר' טרפון, שנכנס לשדה של עצמו שלא בטובה? ר' שאול ליברמן (תוספתא כפשוטה שביעית, עמוד 583) מוסיף ומקשה - כיצד היו שומרים בשדהו של ר' טרפון (כנראה שכוונת השאלה היא: אם ר' טרפון סבר כדעת בית שמאי, מדוע שיהיו שומרים בשדהו בשמיטה)? זאת ועוד: בהמשך הסוגיה מובאת מימרא שטוענת שר' טרפון הצטער כל ימיו בעקבות הסיפור על שהשתמש בכתרה של תורה; מדוע רואה ר' טרפון בהצלתו שימוש בכתרה של תורה? הרי השומרים היו מפסיקים להכותו ומתנצלים בפניו מפני שהתברר להם שהוא בעל השדה, ללא קשר לגדולתו בתורה.

הסבר ר"ש ליברמן לסיפור

בעקבות שאלות אלה, ר"ש ליברמן מציע פרשנות מחודשת לסיפור. לדעתו, הרקע למעשה קשור לתוספתא במסכת שביעית פרק ח', הלכה א':

בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודו', והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר...

ר"ש ליברמן מסביר שכאשר ב"ד תקנו לשכור פועלים לשדות, הם בוודאי הושיבו גם שומרים על השדות כדי שאנשים לא יבזזו אותם לעצמם. שומרים כאלה לא אפשרו גם לבעלי השדות לאסוף או לאכול מהפירות באופן חפשי. ר' טרפון נכנס לשדהו 'שלא בטובה', כלומר - על פי הפירוש השני שהוצע לעיל - 'שלא ברשות', דהיינו ללא רשותם של שומרי בית הדין. ברם, כאשר התברר להם שמדובר בר' טרפון, הם הרפו ממנו ואף בקשו את מחילתו משום כבודו וגדלותו בתורה.

ר"ש ליברמן אינו מסביר שם במפורש מה בדיוק ניסה ר' טרפון להוכיח, אך ש' ספראי הוסיף והשלים את דבריו[5]. לדעתו, בית שמאי במשנה בשביעית התנגדו לדין שמופיע בתוספתא, שבית הדין אוספים את הפירות ומחלקים אותם; עמדתם של בית שמאי היא שעל הפירות להיות נטושים לחלוטין, הפקר גמור, וכל אחד יכול להיכנס ולקחת, כפי שעולה בפשטות מהתורה. ספראי מוסיף ומסביר שהמסר בסיפור הזה דומה למסר שמופיע בדברי החכמים בסיפור במשנה בברכות שהובא לעיל: מי שמנסה לחלוק על החלטת החכמים שהלכה כבית הלל ראוי לחוב בנפשו, שהרי ר' טרפון הגיע בסיפור למצב של סכנת חיים בעימות עם השומרים, וניצל ברגע האחרון כשחשף את זהותו.

ברם, נראה שעל הסבר זה של מסר הסיפור ניתן לחלוק. שכן בסופו של דבר ר' טרפון לא באמת איבד את חייו, והשליטה הייתה בידיו - הוא ידע מראש שברגע שיגיע לכלל סכנה הוא יכול להינצל על ידי חשיפת זהותו.

לכן, גם אם נקבל את הבסיס ההלכתי של ר"ש ליברמן, ואף חלק מדבריו של ספראי, עדיין נראה שיש לחלוק על המסקנה של הסיפור על פי ספראי: ר' טרפון אכן ניסה להביע את הזדהותו עם עמדת בית שמאי על ידי הירידה לשדהו שלא ברשות השומרים. יתר על כן - יתכן שר' טרפון תכנן מלכתחילה להגיע לעימות עם השומרים, כדי להפגין את עמדתו ההלכתית. הוא ידע שמהעימות הוא יֵצא וידו על העליונה, משום שאם השומרים לא יניחוהו מעצמם הרי שעל ידי חשיפת זהותו הוא יגרום להם להניח לו. השומרים עצמם לא היו המטרה, ולכן הוא מחליט מראש שהוא מוחל להם על מכותיהם, שכן הם רק בצעו את המוטל עליהם. במידה מסויימת, גם המכות שהוא סופג מקדמות את מטרתו, שכן הן מעצימות ואולי אף מפרסמות את מעשהו ואת העמדה ההלכתית המיוצגת על ידי המעשה. בכך הוא אכן מביע תמיכה משמעותית בעמדת בית שמאי. אולם, בניגוד לפרשנותו של ספראי, על פי פרשנות זו לסיפור נראה שר' טרפון מצליח במעשהו.

בהמשך הגמרא שם מופיעה, כאמור לעיל, מימרא שמוסיפה שלמרות הצלחתו, ר' טרפון הצטער בדיעבד על המעשה:

רבי אבהו בשם רבי חנינא בן גמליאל: כל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואומר אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה.

מימרא זו אינה חלק מהסיפור עצמו. לגבי משמעותה, קשה לומר שר' טרפון הצטער על עצם העובדה שחשף את זהותו בשעת סכנה כדי להינצל ממוות. יותר פשוט להסביר שר' טרפון הצטער על שמראש הכניס את עצמו למצב בו היה עשוי להזדקק לחשיפת זהותו כחכם על מנת להינצל. שכן, כאמור, המכות שקיבל מהשומרים והצורך בחשיפה הזו היו ידועים מראש כאפשרות שתתרחש, ואולי אף תעצים את הבעת העמדה ההפגנתית שבמעשה. בכל אופן משמעות המימרא וחשיבותה לסיפור בירושלמי אינה ברורה דיה.

חסרונו של פירוש ר"ש ליברמן הוא שבפשט הסיפור לא נאמר שהשומרים הם שומרי ב"ד. יתר על כן - לא ברור כלל שהסיפור לוקח בחשבון כרקע את התוספתא הנ"ל, ואף בה לא הוזכרו בפירוש שומרים אלה.

הסבר יונה פרנקל לסיפור

ניתן להציע לסיפור פירוש שונה, פשוט יותר, בהתבסס על ניתוחו של יונה פרנקל ופרשנותו לסיפור זה[6]. פירוש זה מסביר את הסיפור בזיקה פשוטה וישירה למשנה שבראש הסוגיה, כפי שפירשוה הראשונים[7]: לדעת בית הלל העניים אוכלים את הפירות 'בטובה', כלומר בהסכם מפורש עם בעל הבית, שנותן להם רשות להיכנס ולקחת פירות כגמילת טובה; ואילו בית שמאי סברו שאין כל מקום לרשות כזו ולתחושה של 'טובה' שגומל בעל הבית לעני, מכיוון שהפירות בשמיטה הם הפקר לכל.

ההלכה שהתקבלה הייתה כבית הלל, אך ר' טרפון מעוניין להמחיש שהוא מקבל את עמדת בית שמאי. ברם, הוא לא יחדור לשדה של אחר ללא הסכם עם בעל הבית, כי הוא מעוניין להראות שיש להחמיר כבית שמאי, ואם הוא חודר לשדות אחרים הריהו רק מדגים את צד הקולא של בית שמאי כלפי העניים. על כן, הוא 'מתחפש' למישהו שבא מבחוץ אל שדהו שלו, ללא תיאום עם 'בעל השדה', ובכך הוא ממחיש את עמדתו.

פרנקל מעמידנו על כך שאחת מדרכי העיצוב של הסיפור היא מבנהו הכיאסטי. המבנה הכיאסטי יוצר מצב שהשורה האחרונה בסיפור מחזירה את הקורא לתחילתו, ויוצרת קריאה חדשה שלו: הקורא (והשומרים) חושבים תחילה שבין ר' טרפון לשומרים יש קונפליקט: הוא נכנס כדי לאכול פירות בניגוד לרצונם, והם מנסים למנוע ממנו את מימוש כוונתו. לאחר קריאת השורה האחרונה מתברר שמבחינתו של ר' טרפון לא היה כאן מלכתחילה קונפליקט, או התנגשות בין כוונות שונות. ר' טרפון ידע מראש שהשומרים יכוהו אם יראוהו, והוא מחל על המכות מראש. אדרבה - המכות שחטף ר' טרפון היו חלק מהאקט של קיום מצוות שמיטה לחומרה כבית שמאי. עוד יש להוסיף, כפי שמציין גם פרנקל, שנראה שלמילים 'שלא בטובה' בתחילת הסיפור יש משמעות כפולה. משמעות אחת היא המשמעות ההלכתית, בהתייחס למונח שבמשנה. המשמעות השנייה היא משמעות פרקטית, המטרימה את אשר עתיד לקרות בסיפור: ר' טרפון נכנס לשדהו שלא בטובתו, מכיוון שהוא עתיד לספוג מכות קשות כתוצאה ממעשהו[8].

אמנם, על פי פירוש זה המימרא בהמשך הסוגיה, שר' טרפון הצטער על השימוש בכתרה של תורה, לא מובנת, כפי שהקשה ר"ש ליברמן[9]. בנקודה זו חשוב להדגיש כי משפט זה אינו מהווה מבחינה ספרותית חלק מהמכלול של הסיפור עצמו (בניגוד למה שנראה להלן בסיפור שבבבלי). הסיפור כשלעצמו מהווה יחידה ברורה וסגורה, בעלת משמעות גם ללא התוספת של ר' אבהו. כמו כן, בין הסיפור לבין המימרא של ר' אבהו חוצץ קטע קצר, בו הגמרא מזכירה את ההזדמנות הנוספת שבה ר' טרפון הדגים את שיטת בית שמאי:

באילין תרתין מלייא נהג רבי טרפון כבית שמאי וסכין בהדא ובקרית שמע[10].

רבי אבהו בשם רבי חנינא בן גמליאל כל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואומר אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה.

לכן, נראה שהסיפור כשלעצמו מתפרש יותר בפשטות על פי פרשנותו של פרנקל, ואילו הסוגיה כמכלול (הסיפור יחד עם הדברים שבאים אחריו בסוגיה) פשוטה יותר על פי הצעתו של ר"ש ליברמן. כך או כך, הסיפור בירושלמי מתמקד במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי על אכילת פירות בשביעית, כאשר ר' טרפון ממחיש בו את דבקותו בשיטת בית שמאי, אף שהדבר גורם לו לספוג מכות קשות.

ב. הסיפור בבבלי ומשמעותו

הסיפור ובסיסו ההלכתי

סיפור מקביל לסיפור ר' טרפון הנ"ל בירושלמי מצוי בבבלי, במסכת נדרים (ס"ב ע"א). קיימים הבדלים מעניינים בין הסיפורים, בפרטים ובעיצוב הספרותי.

הרקע לסיפור בנדרים הוא דיון הלכתי בברייתא שקובעת שאם 'הוקפלו רוב המקצועות', כלומר אם נאספו מהשדה רוב הסכינים שמשמשים ליצירת 'קציעות' מן התאנים שנקטפו, הרי שמכאן ואילך מותר לזרים (ללא קשר לשמיטה) לאכול מהתאנים; ההסבר לכך הוא שמחשיבים את איסוף רוב ה'מקצועות' כאינדיקציה לכך שבעל השדה מפקיר את הפירות שנותרו:

תנא: הוקפלו רוב המקצועות - מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשרות[11].

על הברייתא מובאים בגמרא מספר תיאורי מקרים, מהם עולה שחכמים שונים נקטו גישות שונות ביחס להיתר זה, והיו שהעדיפו, למרות ההיתר, שלא לאכול ללא רשות בעל השדה:

רבי ורבי יוסי בר רבי יהודה איקלעו לההוא אתרא בזמן שהוקפלו רוב המקצועות. רבי הוה קא אכיל, רבי יוסי בר ר' יהודה לא אכיל. אתא מרהון, אמר להו: אמאי לא אכלי רבנן? הוקפלו רוב המקצועות הוא! ואף על פי כן לא אכיל ר' יוסי בר ר' יהודה, קסבר: משום סניות מילתא הוא דקאמר הדין גברא. רבי חמא בר רבי חנינא איקלע לההוא אתרא בזמן שהוקפלו רוב המקצועות, הוה קאכיל, יהיב לשמעיה לא אכיל, אמר ליה: אכול, כך אמר לי רבי ישמעאל בר רבי יוסי משום אביו: הוקפלו רוב המקצועות - מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר[12].

לאחר מכן מובא הסיפור על ר' טרפון שאכל, ונתפס על ידי בעל השדה:

ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל.

אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא.

אמר לו: אוי לו לטרפון שזה הורגו!

שמע ההוא גברא, שבקיה וערק[13].

אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה.

נראה שבבבלי, בניגוד לירושלמי, דברי ר' אבהו בשם ר' חנניה בן גמליאל הם חלק אינטגרלי מהסיפור: ראשית, הם באים ברצף עם הסיפור. כמו כן, ללא חלק זה חסר משהו לסיום הסיפור: כפי שראינו קודם, בסוף הסיפור שבירושלמי מופיעים דברי ר' טרפון לשומרים שמבהירים את עמדתו וכוונותיו ומעניקים משמעות לסיפור כולו, כפי שהראה פרנקל, ואילו בבבלי חסר החלק הזה. לכן, נראה שהמספר בבבלי בנה את הסיפור אחרת, על ידי הפיכת מימרת ר' אבהו לחלק מהסיפור. כך, דברי ר' טרפון ותחושותיו שמסופרים על ידי ר' אבהו ממלאים בסיפור זה תפקיד דומה לדברי ר' טרפון לשומרים בסוף הסיפור שבירושלמי, אך המשמעות שעולה מהדברים שונה.

 

משמעות הסיפור

מכיוון שכן, נראה, כפי שמפרש פרנקל סיפור זה, שתורף הסיפור מתפרש על פי משפט זה, המקרין על הסיפור כולו[14]. מה משמעות המשפט? מהו השימוש בכתרה של תורה שחוטא בו ר' טרפון, לדבריו? באופן פשוט היינו אומרים שהכוונה לחשיפת זהותו מתוך השק, על מנת להינצל. שמו הידוע של ר' טרפון ומעמדו כגדול בתורה חשוב גרמו לאיש שעמד להשליך את ה'גנב' לנהר להיבהל, להרפות מהשק ולברוח. ברם, נראה שיש משמעות נוספת לדברים. עצם הגעתו של ר' טרפון לאכול פירות בשדה זה נבעה מהידע שלו בתורה, מידיעתו את הדין שמופיע בברייתא, ש'הוקפלו רוב המקצועות - מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות'[15]. יתכן שדין זה לא היה ידוע לכל אדם כפי שהיה ידוע לחכמים. כך עולה לכאורה מהמקרה שקדם לסיפור בגמרא, בו שמשו של ר' חמא בר ר' חנינא לא היה מודע להיתר לאכול בשלב זה מהפירות. כמו כן, יתכן שהיו בעלי שדות שהיו מודעים לדין, אך דעתם לא הייתה נוחה ממנו, כפי שעולה מתיאור המקרה של רבי ור' יוסי בר' יהודה, שאף הוא מובא, כאמור, בגמרא לפני הסיפור בר' טרפון. על כן, ניתן לומר שעצם אכילתו של ר' טרפון כשהוקפלו רוב המקצועות היא סוג של שימוש בכתרה של תורה - ניצול הידע בתורה באופן שגרם לעימות עם בעל השדה. על כך ר' טרפון הצטער.

נראה, אפוא, שהמסר בסיפור שבבבלי אינו נוגע באופן מצומצם לדין 'הוקפלו רוב המקצועות', אלא הוא מסר כללי שנוגע להיתרים מסוג זה שהחכמים מודעים להם, והשאלה היא מתי וכיצד נכון לנהוג לפיהם. הסוגיה בונה את המסר הזה על ידי חלקיה השונים. ראשית, היא מתארת מקרה (על רבי ור' יוסי בר' יהודה) בו בעל השדה הכיר את הדין, אך יתכן שלא ראה את אכילת החכמים על פיו בעין יפה ('משום סניות מילתא הוא דקאמר'). לאחר מכן היא מתארת את המקרה של ר' חמא בר ר' חנינא, בו עולה שיש פער בהכרת הדין הזה בין החכמים לאנשים הפשוטים יותר (כגון השמש). כל אלה מכינים את הקרקע לסיפור בר' טרפון, המציג בצורה קשה מאד את המפגש בין ר' טרפון לבין בעל השדה על רקע שימוש של חכם בהיתר כזה. הסיפור על ר' טרפון מביע, בסופו, את צערו של ר' טרפון על המעשה, והכרתו ששימושו בהיתר כזה היה, מבחינתו, טעות. מהמכלול של הסוגיה עולה המסר שגם כאשר קיימים היתרים הלכתיים מסויימים, השימוש בהם על ידי חכמים הוא מורכב, וצריך להיעשות ברגישות גדולה; לכן, על החכמים לנהוג בזהירות וברגישות כשהם מנצלים את הידע ההלכתי שלהם, ומשתמשים באופן זה בכתרה של תורה.

ג. ההבדלים בין הבבלי לבין הירושלמי

המוקד בסיפור שבבבלי שונה מאד מהמקבילה בירושלמי. לא רק משום שבירושלמי עוסקים במעמד פירות בשמיטה ובבבלי עוסקים במעמד פירות לאחר שהוקפלו המקצועות ללא קשר לשמיטה. הסיפור בירושלמי עוסק בשאלה ההלכתית הנידונה במשנה - מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנוגע לאופן הזכייה הרצוי של עניים בפירות שביעית. המוקד בסיפור הוא המחשתו של ר' טרפון את דבקותו בשיטת בית שמאי, על ידי נכונותו לספוג מכות ואולי אף להסתכן. עניין השימוש בכתרה של תורה הוא משני בסיפור שבירושלמי, מעין נספח שנוסף לאחר הסיפור, שכפי שראינו פשרו בהקשר הסיפור אינו ברור או חלק לחלוטין. בסיפור בבבלי, לעומת זאת, המוקד מצוי במשפט על השימוש בכתרה של תורה, שמהווה חלק מהותי מהסיפור ומעניק את המשמעות לסיפור כולו. כמובן שיש לסיפור השלכה גם לגבי ההיתר הספציפי של 'משהוקפלו רוב המקצועות', אך נראה שהמסר שלו הוא רחב יותר, ונוגע באופן כללי לשימוש בהיתרים מסוג זה, שבסיפור קיימת קריאה לנהוג בהם ברגישות רבה, כפי שראינו.

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   תרגום החלק הארמי: ראוהו שומרים והתחילו לחבוט בו. כאשר ראה עצמו בסכנה אמר להם: בחייכם, אמרו בביתו של טרפון הכינו לו תכריכין. כאשר שמעו כן השתטחו על פניהם. אמרו לו: רבי, מחל לנו. אמר להם: יבוא עלי, על כל חוטר וחוטר (מכה של מקל) שהיה יורד עלי, מחלתי לכם מראש.

[2]   ההבדל בין שני הפירושים יתבטא בהמשך, בהבדל בפרשנות הסיפור הנידון על ר' טרפון.

[3]   שם מופיעות הדעות בהיפוך, כחלק מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. מסורת כזו, ההופכת את הדעות, מובאת גם בשם ר' יהודה בהמשך המשנה בשביעית; ברם, לפחות בסיפור על ר' טרפון ברור שהתקבלה ההצגה הראשונה של המחלוקת, בה בית שמאי מחמירים.

[4]   מצוטט מהראב"ד שם (על פי ר' שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה שביעית, עמוד 582, עיינו שם). הראב"ד והתוס' קושרים הסבר זה גם למכילתא דר"י, מסכתא דכספא, פרק כ':

...תלמוד לומר והשביעית תשמטנה ונטשתה - מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם.

[5] S. Safrai, 'Tales of the Sages in the Palestinian Tradition and the Babylonian Talmud', Scripta Hierosolymitana 22 (1971), עמודים 211-214.

[6]   י' פרנקל, סיפור האגדה - אחדות של תוכן וצורה, תל-אביב תשס"א, עמוד 115. בניתוחו של פרנקל עולות נקודות נוספות מלבד אלה שנביא להלן, עיינו שם בניתוחו.

[7]   כדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, וכן דברי הראב"ד והר"ש משאנץ על המשנה בעדויות, כפי שהבאנו לעיל.

[8]   נראה שקושייתו של ר"ש ליברמן בעניין השומרים בשדהו של ר' טרפון נותרת קשה לפירושו של פרנקל - כיצד העמיד ר' טרפון שומרים בשדותיו בשביעית, והרי יש להפקיר את הפירות?

[9]   אמנם פרנקל מנסה להתמודד עם נקודה זו בסיפור, ראו את פרשנותו שם, בייחוד בעמוד 119.

[10] תרגום: באלו שני דברים נהג ר' טרפון כבית שמאי והסתכן, בזה ובקריאת שמע.

[11] הפקר פטור ממעשרות (עיינו משנה מעשרות, פרק א' משנה א'), ולכן הפקר הפירות גורר גם היתר משום גזל וגם פטור ממעשרות.

[12] תרגום חופשי: רבי ור' יוסי בר' יהודה נקלעו למקום מסויים (שדה) בזמן שהוקפלו רוב המקצועות. רבי אכל, ר' יוסי בר' יהודה לא אכל. בא בעל הפירות, אמר להם: מדוע לא אכלו חכמים, הרי כבר הוקפלו רוב המקצועות! ואף על פי כן לא אכל ר' יוסי בר' יהודה, משום שסבר שאותו אדם (בעל הפירות) אמר זאת באירוניה וברוע לב (ר"ן, שם, ד"ה 'משום סניות מילתא': "מפני רוע לב לומר כבר התרתם אותם לעצמכם").

ר' חמא בר ר' חנינא נקלע למקום מסויים (שדה) בזמן שהוקפלו רוב המקצועות, ואכל. נתן לשמשו, והשמש לא אכל. אמר לו: אכול, כך אמר לי ר' ישמעאל בר ר' יוסי משום אביו: הוקפלו רוב המקצועות - מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר.

[13] תרגום: ר' טרפון, מצא אותו איש (בעל הפירות) אוכל לאחר שהוקפלו המקצועות. האיש הכניס את ר' טרפון לשק, ולקח אותו כדי להשליכו לנהר. אמר ר' טרפון (כאלו לעצמו) אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע אותו האיש, עזבו וברח...

[14] ראו י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, גבעתיים תשנ"א, עמוד 267.

[15] באופן דומה פירש כבר פרנקל, ראו שם. ברם, פרנקל לא עסק בהקשר הרחב יותר בסוגיה ובהשוואת הסיפור שבבבלי והסיפור שבירושלמי, מלבד ציון העובדה שדברי ר' אבהו ממלאים בכל סיפור תפקיד אחר; ראו פרנקל, סיפור האגדה, עמוד 119 הערה 86.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)