סיפור ר' ינאי ודיני ירושה | 1

אגדות הש"ס

שיעור מספר 31

סיפור ר' ינאי ודיני ירושה

א. הסיפור

בפרק השמיני במסכת בבא בתרא מופיע סיפור קצר שקשור לדיני ירושה (קי"א ע"א):

מיסתמיך ואזיל רבי ינאי אכתפא דרבי שמלאי שמעיה, ואתי ר' יהודה נשיאה לאפייהו.

א"ל: בר אינש דאתא לקיבלנא, הוא יאי וגולתיה יאי. כי מטא לגביה גששה, אמר ליה: דין שיעוריה כשק.

בעא מיניה: מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם?

אמר ליה, דכתיב: מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב - בן קודם לבת, אף מטה האם - בן קודם לבת.

א"ל: אי מה מטה האב - בכור נוטל פי שנים, אף מטה האם - בכור נוטל פי שנים!

אמר ליה לשמעיה: גוד, לית דין צבי למילף![1]

לפנינו סיפור שעוסק בדמויות מהתקופה האמוראית בארץ ישראל: מצד אחד ר' ינאי, אמורא בדור הראשון, ושמשו ר' שמלאי, ומצד שני ר' יהודה נשיאה, נכדו של ר' יהודה הנשיא עורך המשנה (רבי), הנשיא באותה תקופה[2]. הסיפור מורכב באופן ברור מסיפור מסגרת, שהוא אגדי יותר, ומחלק פנימי, שהוא למעשה דיון הלכתי, הדן במדרשי הכתובים בדיני ירושה. בסיפור המסגרת מסופר כיצד ר' יהודה נשיאה מתקרב אל ר' ינאי ושמשו. השמש מציין בפני ר' ינאי את חזותו החיצונית המכובדת והמרשימה של הנשיא, ור' ינאי מסרב להתרשם מחזות חיצונית זו.

לפני שניגש לניתוח הסיפור על חלקיו השונים, נפתח ברקע קצר לחלק ההלכתי שנידון בו.

 

ב. הרקע ההלכתי לסיפור - דיני ירושת הבת

הפרק השמיני במסכת בבא בתרא ('יש נוחלין') עוסק בדיני ירושה. המשנה השנייה בפרק קובעת את סדרי הקדימויות בנחלה, ובין השאר היא דנה גם ביחס שבין הבנים לבין הבנות בירושת אביהם (פרק ח' משנה ב):

סדר נחלות כך הוא: (במדבר כ"ז) 'איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו', בן קודם לבת וכל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת...

מן המשנה עולה בפשטות שכאשר קיים בן (או שיש לו צאצאים, אף אם הוא איננו בין החיים) הבת אינה יורשת כלל. אולם, כבר בתוספתא מצינו שהעניין מורכב יותר, שכן לפי חלק מהתנאים קיים הבדל בעניין זה בין נכסים שהגיעו מהצד של האב לכאלה שהגיעו מהצד של האם (תוספתא בבא בתרא, פרק ז' הלכה י'):

וכשם שהבן קודם את הבת בנכסי האב, כך קודם הבן את הבת בנכסי האם. ר' אלעזר בר' יוסי או' משם ר' זכריה בן הקצב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה איש כפר איבוס או' משום ר' שמעון, אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם.

סוגיית הבבלי על המשנה הראשונה בפרק ('יש נוחלין...') דנה במחלוקת זו (קי"א ע"א), ובין השאר היא מביאה כראיה לשיטת תנא קמא דרשה על הפסוק 'וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל...' (במדבר, פרק ל"ו, פסוק ח'):

'ממטות' - מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב - בן קודם לבת, אף מטה האם - בן קודם לבת.

הדרשה מקישה את מטה האם למטה האב, ומלמדת שבנכסי שניהם הבת אינה יורשת במקום שיש בן, ובהמשך הסוגיה נידונת גם עמדתו של ר' זכריה בן הקצב. לאחר הדיון מובא הסיפור על ר' ינאי ור' יהודה נשיאה, שהדיון ההלכתי שבו עוסק, בין השאר, בשאלת ירושת נכסי האם והיחס בין בנים לבנות בעניין זה, שאלה שעומדת במוקד המחלוקת בין תנא קמא לר' זכריה בן הקצב.

ג. ניתוחו של יונה פרנקל לסיפור

מדוע כעס ר' ינאי?

הסיפור מורכב, כאמור לעיל, משני חלקים. בחלקו הראשון מתקיים דיון בין ר' ינאי לשמשו על הופעתו החיצונית של ר' יהודה נשיאה שבא לקראתם. מהתיאור במשפטי הפתיחה ניכר שר' ינאי הוא זקן ועיוור. הוא ממשש את בגדו של הנשיא, אך אינו פונה אליו כלל, אלא חולק עם שמשו את הערכתו לבגדו של הנשיא.

בחלקו השני של הסיפור פונה הנשיא לר' ינאי בשאלה שנוגעת לדינו של ת"ק מהתוספתא שצוטטה קודם, שהבן קודם לבת בנכסי האם. כתשובה מובאת דרשת המלה 'מטות', שהוזכרה קודם כהוכחה לשיטת ת"ק, המשווה בין נכסי האב לנכסי האם, שבשניהם הבן קודם לבת. ר' יהודה נשיאה מוסיף ושואל שמא המילה 'מטות' צריכה להידרש דווקא לעניין אחר, שאין לו קשר לירושת הבת אלא לירושת בכור. כלומר, שיש להשוות את נכסי האם לנכסי האב, כך שבשניהם יירש הבכור פי שנים, בשונה מההלכה שמופיעה במשנה בהמשך הפרק (משנה ד):

אחד הבן ואחד הבת בנחלה, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם.

אולם, במקום לזכות למענה ענייני, השאלה מעלה את חמתו של ר' ינאי, שמגיב בחריפות במשפט מפתיע, בו שוב הוא אינו פונה לר"י נשיאה, אלא לשמשו, ואומר: 'לית דין צבי למילף' - אין זה רוצה ללמוד.

מדוע כועס ר' ינאי? מה גורם לו להגיב כלפי ר' יהודה נשיאה בבוטות שכזו?

פרופ' יונה פרנקל, שעסק בסיפור זה[3], הצביע על כך שבחלקו הראשון של הסיפור ר' ינאי העיוור, כדרכם של עיוורים שמופיעים בסיפורים אחרים, אינו מסונוור מהחזות החיצונית של האיש שבא לקראתו, אלא 'רואה' דרכה. אכן, נראה שעיוורים, שאינם מסוגלים לראות יופי חיצוני ולהתרשם מחזות הנראית של חפצים או אנשים, רגישים יותר למהות הפנימית שלהם. ר' ינאי, אפוא, אינו מעריך כלל את בגדו המכובד והמפואר של האיש, ש'בעיניו' (או ליתר דיוק, בידיו) אינו נחשב יותר משק, כלומר, כיסוי חיצוני, שכשלעצמו הוא חסר ערך ואינו מעיד על האדם הלובשו. הרקע ההלכתי להשוואתו של ר' ינאי את בגדו של ר"י נשיאה לשק, כפי שמסביר פרנקל, קשור לדיני טומאה וטהרה. מבחינת דינים אלה, שיעורו של בגד לקבל טומאה אינו שייך בהכרח למראהו או לערכו, ולכן מבחינה זו אין הבדל מהותי בין בגד יפה ויקר לבין שק פשוט וגס[4].

בהמשך, ר"י נשיאה שואל על המקור לדעת ת"ק החולק על ר' זכריה, שבן קודם לבת בנכסי האם, ונענה בדרשה ידועה, שהובאה, כאמור, קודם לכן על ידי הגמרא. ר"י נשיאה מציע בשאלתו את האפשרות לדחות דרשה זו באמצעות דרשה אחרת, בדין ירושת בכור, שמנוגדת, כאמור, לדין המשנה. דיון זה כשלעצמו לא אמור לעורר כעס על ר"י נשיאה, שהרי מצינו במקומות רבים, אף במדרשי ההלכה עצמם, דרשות שונות שעולות כשאלות או כהוא-אמינות, אף שהן לעיתים מנוגדות להלכה המקובלת. גם כאן, ר"י נשיאה לא קבע הלכה, אלא שאלתו לכאורה מנסה להבין מדוע פסוק זה נדרש כך ולא אחרת - מדוע נלמדה ממנו הלכה זו ולא למדו מהפסוק להשוות את נכסי האם לנכסי האב לעניין ירושת בכור. אם כן, על מה יצא קצפו של ר' ינאי?

פרנקל נעזר בשני דברים על מנת להסביר את הסיפור:

א. נוסח קצת אחר לסיפור, המצוי בכתב יד.

ב. הקשר בין המסגרת החיצונית של הסיפור לחלק הפנימי, ההלכתי.

בנוסח שמביא פרנקל אין, בתוך הדיון ההלכתי, את המילים 'אמר ליה', אלא רק 'בעי מיניה' בפתיחתו. על פי נוסח זה יש להבין שהדיון כולו, עם השאלה והתשובה שבו, הוא מעין 'שקלא וטריא' שהשואל ניהל עם עצמו: ר"י נשיאה שואל למקור דין קדימות הבן בנכסי האם, ועונה בעצמו את הדרשה הידועה. על בסיס זה הוא שואל שאלה נוספת, המציעה דרשה שמנוגדת להלכה. פרנקל רואה ב'שקלא וטריא' הזה של ר"י נשיאה, שמקדים שאלה ותשובה ידועה לשאלתו, ניסיון להרשים את ר' ינאי, שבבסיסו עומדת למעשה העמדת פנים בלבד של רצון ללמוד. יתר על כן - בהצעת דרשה שמנוגדת להלכה ידועה רואה פרנקל ניסיון להטמין מלכודת לר' ינאי, ועל כך כועס ר' ינאי.

קריאתו של פרנקל את הדיון ההלכתי כשלעצמו נראית חריפה וביקורתית מדי כלפי ר"י נשיאה. מאידך גיסא, קריאה זו באה להסביר את תגובתו החריפה והקשה של ר' ינאי כלפיו, כלומר, את האופן שבו קלט ר' ינאי את הדברים, ואינה בהכרח מתארת את כוונותיו האמיתיות של ר"י נשיאה, שיתכן ששאלותיו נבעו מרצון כן ואמיתי ללמוד. מכל מקום, פרשנותו של פרנקל להבנתו של ר' ינאי מתחזקת באמצעות הקשר בין המסגרת החיצונית של הסיפור לחלק הפנימי. במסגרת החיצונית של הסיפור כבר ראינו שר' ינאי מסתייג מהמראה החיצוני, המפואר והמרשים, של ר"י נשיאה. הוא אינו מעריך חזות חיצונית שכזו, ורואה אותה בביקורתיות. בהמשך, היחס שכבר התפתח לפני המפגש עם ר"י נשיאה משליך על האופן בו הוא מבין את שאלותיו.

התמה המרכזית של הסיפור

בניתוח זה, שמתמקד באישיותו ובהתנהגותו של ר"י נשיאה, מזהה פרנקל את התמה המרכזית של הסיפור כעוסקת ביחס בין חוץ לבין פנים: בין חזות חיצונית מרשימה, ואולי אף מכשילה, לבין תוכן ומהות שאינם מרשימים כלל. כל אלה יחד העלו את חמתו של ר' ינאי.

המעניין בניתוח זה הוא שהקשר בין פנים לחוץ שמצוי בתוכן הסיפור, מתבטא גם במבנה שלו: ניתוח הסיפור, העוסק ביחס בין פנים לחוץ, מבוסס, בין השאר, על היחס בין חלקו החיצוני של הסיפור לחלקו הפנימי.

ניתן להוסיף על דבריו של פרנקל שאפשר שיש בחלק הראשון של הסיפור, בו ר' ינאי העיוור ממשש את בגדו של ר"י נשיאה, רמיזה לסיפור מקראי: בספר בראשית (פרק כ"ז) מסופר על יצחק כבד-הראיה שממשש את יעקב ואת בגדיו, כאשר הלה בא במטרה לרמותו, ולזכות בירושת הברכות שמיועדת לאחיו. אם כן, אפשר שהרמיזה ליעקב משמשת מעין רמז מטרים לכך שהתוכן שיבוא בעקבותיו, שעוסק אף הוא בענייני ירושה, לוקה במידת הכנות שבו.

 

ד. תפקיד הסיפור בהקשרו הרחב בסוגיה

דחייתו המוחלטת של דעת ר' זכריה בן הקצב

פרנקל, כדרכו, עסק בסיפור כשלעצמו, ללא התייחסות להקשרו הרחב יותר בסוגיה. כעת נעיין בסוגיה, ונבחן את תפקידו של הסיפור שם.

כפי שאמרנו, הסוגיה פותחת בדיון במחלוקת בין ת"ק לבין ר' זכריה בן הקצב על מעמדה של הבת בנכסי האם. עמדתו של ר' זכריה, עליה חולק ת"ק, היא שבנכסי האם הבת יורשת באופן שווה לבן. לאחר הדיון בטעמיהן של שתי הדעות התנאיות, מופיע בסוגיה קטע שמורכב ממספר דיונים הלכתיים במחלוקת. במסגרת דיונים אלה עמדתו ההלכתית של ר' זכריה בן הקצב נדחית בהחלטיות ובחריפות יוצאת דופן, על ידי שניים מגדולי אמוראי בבל, שמואל ורב נחמן, המותחים ביקורת חריפה על הפוסקים כמוהו. הדברים מגיעים עד כדי איום על הפוסקים כר' זכריה בן הקצב:

רב ניתאי סבר למעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה שמואל: כמאן? כזכריה, אפס זכריה. רבי טבלא עבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב, א"ל רב נחמן: מאי האי? א"ל, דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: הלכה כרבי זכריה בן הקצב. אמר ליה: זיל אהדר בך, ואי לא - מפיקנא לך רב חיננא בר שלמיא מאוניך. רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב, אמר ליה רב נחמן: מאי האי? אמר ליה, דאמר רב הונא אמר רב: הלכה כר' זכריה בן הקצב. אמר ליה: אשלח ליה, איכסיף... כי הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: אין הלכה כר' זכריה בן הקצב[5].

מיד לאחר קטע זה מופיע הסיפור על ר' ינאי ור"י נשיאה. בסיפור, ר"י נשיאה למעשה מעלה בדבריו אפשרות שמשמעותה ביטול הדרשה שתומכת בדברי ת"ק. משמעותם המעשית של הדברים עלולה להיות קבלת עמדתו של ר' זכריה בן הקצב, עמדה שנדחתה בחריפות על ידי האמוראים בסוגיה. על כן, בהקשר הרחב של הסוגיה, כעסו של ר' ינאי על ר"י נשיאה משתלב היטב בהמשך להתקפה החריפה על הפוסקים כר' זכריה. הסיפור, שמביא את דחיית דבריו של ר"י נשיאה בכעס על ידי ר' ינאי נקרא, במסגרת הסוגיה, כחלק מדחיית עמדתו של ר' זכריה בן הקצב להלכה: האופן השלילי בו נתפס ר"י נשיאה על ידי ר' ינאי בסיפור, מכל הסיבות שפורטו לעיל, משמש לדחיית דבריו, וממילא מהווה בסוגיה נדבך נוסף במסגרת דחיית העמדה של ר' זכריה בן הקצב.

הבעיה בדרשה החלופית של ר"י נשיאה

לסיום, נעיין בחלק השני של הצעת ר"י נשיאה, ובהשתלבותה בסוגיה.

הדרשה החלופית שמציע ר"י נשיאה היא השוואת נכסי האם לנכסי האב לעניין עדיפות הבכור על אחיו, במקום השוואתם לעניין קדימות הבן לבת. דין זה מתקשר, כאמור, למשנה שמופיעה בהמשך הפרק (משנה ד), שקובעת את הדין נגד הצעתו של ר"י נשיאה. נעיין שנית במשנה זו:

אחד הבן ואחד הבת בנחלה, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם...

על פי שאלתו של ר"י נשיאה, אם יידרש הפסוק 'ממטות' על דין זה, יתבטל ההבדל שקיים בו בין נכסי האב לנכסי האם לעניין בכור, ולבכור תהיה עדיפות על אחיו גם בנכסי האם.

אם נעיין בסוגיית הגמרא על משנה זו, נמצא שמהגמרא עצמה נדחית אפשרות כגון זו שעולה בשאלתו של ר"י נשיאה. הגמרא (קכ"ב ע"ב) מתקשה ברישא של המשנה, שקובעת: 'אחד הבן ואחד הבת בנחלה'. פתיחה זו היא תמוהה לכאורה, שכן ראינו כי כאשר יש בן הבת איננה יורשת כלל. הגמרא מביאה הצעות שונות לפרשנות המשנה ודוחה אותן, ומקבלת לבסוף את הצעתו של מר בר רב אשי:

אלא אמר מר בר רב אשי, הכי קאמר: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם ובנכסי האב, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם.

פרשנותו של מר בר רב אשי למשנה מדגישה את הדמיון בין נכסי האב לבין נכסי האם לעניין מעמדם של הבן והבת ודיניהם בירושה. נראה שפירוש דבריו הוא שבאופן כללי, למעט שני דינים ספציפיים, אין הבדל בדיני הירושה של בנים ושל בנות בין נכסי האב לבין נכסי האם: בשני המקרים הבן בלבד יורש כשיש בן ובת, ואילו כשאין בן הבת יורשת[6]. הבדל בין דיני הירושה של בנים בנכסי האב לדיניהם בנכסי האם קיים בדין הבכור: הבכור יורש פי שניים רק בנכסי האב[7].

נמצא, שבפועל דבריו של מר בר רב אשי הינם דחייה נוספת לעמדת ר' זכריה בן הקצב; שכן לדעת ר' זכריה בן הקצב יש הבדל הרבה יותר בסיסי בין נכסי האב לבין נכסי האם, בכך שמעמד הבן והבת בנכסי האם אינו זהה למעמדם בנכסי האב: בנכסי האב יש לבן עדיפות על הבת, ואילו בנכסי האם הם שווים. עמדה זו נדחית באופן שמר בר רב אשי מסביר את דברי המשנה: 'אחד הבן ואחד הבת לנחלה'.

אם נחזור לסיפור, הרי שר"י נשיאה הציע להשוות בין נכסי האם והאב לעניין בכור במקום להשוותם לעניין ירושת הבת. הצעה זו מנוגדת להצעת מר בר רב אשי לפרש את משנה ד', שהיא, כאמור, ההצעה שמאומצת על ידי הסוגיה. נמצא, שדחייתה בכעס של שאלת ר"י נשיאה בסיפור משתלבת יפה גם עם המשך הפרק (אף שר' ינאי כמובן לא התכוון לכך), ובכך אנו מקבלים הצדקה נוספת לשילובו של הסיפור בסוגיה.

סיכום

עיון בהקשרו הרחב של הסיפור בסוגיות הגמרא שופך אור נוסף על הסיבה להבאתו בסוגיה ועל התפקיד שהוא ממלא בה. בסוגיה שקדמה לסיפור, דחיית העמדה ההלכתית של ר' זכריה בן הקצב בחריפות רבה תופסת מקום מרכזי. לאחר מכן בא הסיפור, בו מובע כעס על ר"י נשיאה, שמעלה אפשרות, ולוּ כהוא-אמינא, לדחות את הדרשה שחולקת על ר' זכריה בן הקצב.

כמו כן, ראינו שבאופן כללי שאלת היחס בין נכסי האב לבין נכסי האם תופסת מקום מרכזי בסוגיות על המשניות הראשונות בפרק יש נוחלין. הגמרא בהמשך מאמצת כהסבר לקושי במשנה את פרשנותו של מר בר רב אשי, שמבוססת על עמדה שמנוגדת לזו שעולה מהצעתו של ר"י נשיאה בסיפור. זו עשויה להיות סיבה נוספת להבאת הסיפור על כעסו החריף של ר' ינאי על הצעתו של ר"י נשיאה, כחלק מביסוס העמדות ההלכתיות שבאות לידי ביטוי בכמה מקומות בסוגיות.