דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 33

סיפור רבי ינאי ודיני ירושה (ב)

הרב יונתן פיינטוך
11.08.2014

אגדות הש"ס

שיעור מספר 32

סיפור רבי ינאי ודיני ירושה, חלק ב'

א. סוגיית הירושלמי

הסיפור בירושלמי

בשיעור הקודם עסקנו בסיפור על המפגש בין ר' ינאי ור' יהודה נשיאה במסכת בבא בתרא (דף קי"א ע"א), והדיון ביניהם (או בין כל אחד מהם לבין עצמו) בדיני ירושה. לסיפור זה קיימת מקבילה בתלמוד הירושלמי, ובה נפתח את דיוננו הפעם.

הירושלמי, אף הוא במסכת בבא בתרא, בפרק השמיני שעוסק בדיני ירושה (פ"ח ה"א, ט"ז ע"א), מביא את הסיפור כך:

רבי ינאי ורבי יוחנן הוון יתבין. עאל ר' יודן נשייא ושאל: 'וכל בת יורשת נחלה ממטות' מהו?

אמר ליה מקיש מטה האב למטה האם, מה מטה האב אין לבת במקום הבן אף מטה האם אין לבת במקום בן.

או חילוף - מה מטה האם יש לבת במקום בן אף מטה האב יש לבת במקום בן?

אמר ליה ר' יוחנן: איתא מן תמן, לית אהן גוברא בעי מישמע מילה דאורייתא[1].

הדמיון והשוני בין הסיפור בירושלמי לבין הסיפור בבבלי

סיפור זה דומה, ביסודו, לסיפור בבבלי, אך גם שונה ממנו בכמה וכמה פרטים. ראשית, מבחינת הדמויות, נוספה דמותו של ר' יוחנן, שתופס את מקומו של ר' ינאי בתור הדמות הראשית שמתעמתת עם ר' יהודה נשיאה. ר' ינאי, לעומת זאת, נוכח בסיפור זה יותר כצופה מן הצד. שנית, אין בסיפור זה את סיפור המסגרת שמצינו בבבלי, שקשור להופעתו החיצונית של ר"י נשיאה. ברם, ההבדל המשמעותי ביותר הוא שתוכן שאלתו של ר"י נשיאה כאן שונה. הדיון בין החכמים במדרשי הכתובים בסיפור זה ממוקד כולו בשאלת ירושת הבת. ר"י נשיאה שואל מה דורשים מהפסוק 'וכל בת יורשת נחלה ממטות' (במדבר, פרק ל"ו, פסוק ח'). ר' יוחנן עונה שמפסוק זה אנו למדים להקיש, לעניין ירושת הבת, בין נכסים הבאים מהצד של האב ('מטה האב') לנכסים הבאים מהצד של האם: כשם שבנכסי האב הבת אינה יורשת במצב שיש בן, כך גם בנכסי האם.

כזכור, נקודה זו שנויה במחלוקת תנאים בברייתא, שמופיעה בתוספתא ומובאת בבבלי ובירושלמי. נצטט אותה שוב מהתוספתא (בבא בתרא, פרק ז', הלכה י'):

וכשם שהבן קודם את הבת בנכסי האב כך קודם הבן את הבת בנכסי האם. ר' אלעזר בר' יוסי או' משם ר' זכריה בן הקצב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה איש כפר איבוס או' משום ר' שמעון: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם.

כעת, ר"י נשיאה מוסיף ושואל - אם הפסוק מקיש את מטה האם למטה האב, שמא יש לדרוש להיפך ('חילוף'): להקיש את נכסי האב לנכסי האם, באופן שבשניהם הבת דווקא יורשת באופן שווה עם הבן. כלומר - על פי הצעה זו דרשת הפסוק הזה תביא לשוויון כללי בין הבנים לבנות בדיני ירושה: הן בנכסי האב והן בנכסי האם תוכל הבת לרשת גם כשיש בנים. על הצעה זו לא עונה ר' יוחנן, ותגובתו, שמופנית לר' ינאי, היא שהוא רוצה ללכת משם, מכיוון שר"י נשיאה אינו מעוניין לשמוע את דבר התורה.

הסבר כעסו של ר' יוחנן לאור הקשר הסוגיה

וכאן יש לשאול כפי ששאלנו לגבי הסיפור בבבלי: דיונים על האופן שדורשים את הפסוקים, והצעות לדרוש אותם לכל מיני כיוונים, לפחות כ'הווא אמינא', מצויות במדרשים ובסוגיות שונות; אם כן, מה מכעיס כל כך את ר' יוחנן, ומדוע הוא מגיב בחריפות כזו לשאלת ר"י נשיאה?

נראה שהפיתרון נעוץ בהקשרו הרחב של הסיפור בסוגיה. הסוגיה בירושלמי פותחת באופן אחר מחברתה שבבבלי, ועולה בה דיון שאינו קיים בבבלי, בדיני ירושת הבת. הדיון נפתח בברייתא שמביאה דרשה על הפסוק שעוסק בירושת הבת במקרה שאין בן (בעקבות שאלת בנות צלפחד):

כת': 'איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו' (במדבר כ"ז, ח). תני ר' ישמעאל: שינה הכת' נחלה זאת מכל נחלות שבתורה, שבכולן כתוב 'ונתתם' וכאן כתוב 'והעברתם', עיבור הדין הוא שתהא הבת יורשת.

התנא בברייתא זו (ר' ישמעאל) דורש מהמילה 'והעברתם', שהפסוק משתמש בה באופן חריג, במקום המילה 'ונתתם', שהעובדה שהבת יורשת יש בה 'עיבור הדין'[2]. במילים אחרות, דין זה הוא סוג של סטייה מהדין הבסיסי, בו רק הבנים היו אמורים לרשת. הפתיחה בדרשה זו דווקא מעניינת, שכן, לשם השוואה, מדרש ההלכה 'ספרי במדבר' מביא על פסוק זה דרשה 'ניטרלית' יותר ביחסה להלכה של ירושת הבת (ספרי במדבר, פיסקא קלד):

בכולם הוא אומר, 'ונתתם' וכאן הוא אומר 'והעברתם', רבי אומר: אין לך מעביר בנחלה אלא בת, מפני שבנה ובעלה יורשים אותה[3].

מיד לאחר הברייתא הסוגיה מציגה ויכוח עם הנכרים לגבי זכויות הירושה של בנות:

חכמי גוים אומרי' בן ובת שוין כאחת, דאינון דרשי: 'ובן אין לו' - הא אם יש לו שניהן שוין. התיבון: והכתיב: 'ואם אין לו בת', הא אם יש לו שניהן שוין? ואתון מודין דליתי בר, אף הכא ליתי בר[4].

הירושלמי מתייחס כאן לעמדה נכרית, שלפיה הבן והבת שווים לעניין ירושה, בניגוד לדין התורה. הרומאים היו הנכרים ששלטו וחיו באותה תקופה בארץ ישראל, ולפי החוק הרומי באותה תקופה בנות ירשו במקרים מסויימים באופן שווה עם הבנים. סביר, אפוא, שהירושלמי כאן מתווכח עם עמדת הרומאים. עמדה זו של הגויים מוצגת בסוגיה כמי שמחפשת לה בסיס בכתובים, מהפסוק 'איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו' (במדבר, פרק כ"ז, פסוק ח'). מכאן דורשים, כביכול, חכמי הגויים, שהעברת הנחלה לבת בלבד מתבצעת כשאין בן, אך כשיש בן - שניהם שווים. זוהי, כמובן, דרשה בלתי אפשרית, שכן כל ההקשר של הפרשה הוא שבאופן בסיסי, כשיש בן, הבן בלבד יורש: לפני שאלת בנות צלפחד המצב היה שרק בנים יורשים, ובעקבות שאלתן מחדש הכתוב שבמקרה שאין בן הבת תירש. הדרשה הובאה, כנראה, כלעג לאותם חכמי גויים, או ליהודים שהתקרבו לגויים ונהו אחריהם או דנו בדיניהם. נראה שכחלק מהלעג החכמים 'משתפים פעולה' איתם, ומקשים עליהם מהמשך הפרשה, 'לטעמם': בפסוק הבא כתוב 'ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו'. על פי ההיגיון שלהם היה צריך לפרש שאם יש לו בת - בתו ואחיו של האב הנפטר יחלקו את נחלתו באופן שווה; וגם חכמי הגויים מודים שהדין אינו כך, אלא שהאחים יורשים רק כשאין בן (או בת, כלומר, צאצא). באופן כזה מראה הגמרא שההיגיון הדרשני שהופעל על הפסוק הראשון, כדי להסיק שהבנות יורשות יחד עם הבנים ובאופן שווה, אינו נכון, שכן היגיון זה אינו עומד במבחן המשך הפרשה גם לדעת הגויים.

הסוגיה מוסיפה ודנה במספר עניינים שקשורים לדרשות הכתובים בענייני ירושה, ובין השאר מובאת בה מחלוקת התנאים בעניין הירושה מנכסי האם. גם כאן, כמו בבבלי, הסוגיה דוחה להלכה את עמדת ר' זכריה בן הקצב, שגרס שבנכסי האם, בניגוד לנכסי האב, הבת יורשת בשווה עם הבן. ברם, נראה שכאן, בניגוד לבבלי, הדחייה נעשית באופן עדין יותר, אף שגם כאן היא החלטית.

בנקודה זו, לאחר הדיון במחלוקת תנאים זו, מובא הסיפור. ההקשר הישיר הוא ברור, שכן הסיפור פותח דיון על הפסוק 'וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל', ממנו נדרשה ההלכה של העמדה החולקת על ר' זכריה בן הקצב: המילה 'ממטות' משווה את מטה האב למטה האם ואת מעמד הנכסים הבאים משני הצדדים הללו, באופן שבשני המקרים יש לבן עדיפות על הבת. כך עונה ר' יוחנן לשאלתו של ר"י נשיאה - מה דורשים מפסוק זה. כעת ר"י נשיאה מוסיף ושואל. אלא, שהוא אינו מסתפק בשאלתו בהצעת עמדתו של ר' זכריה בן הקצב, אלא הוא מרחיק לכת ומציע להפוך לחלוטין את הדרשה על פיה: אמנם דורשים מ'ממטות' שנכסי האב ונכסי האם שווים, אך אולי הם שווים לאידך גיסא, שבשני המקרים הבת יורשת באופן שווה עם הבן. על כך מתרעם ר' יוחנן ועוזב בכעס את המקום, בטענה שר"י נשיאה אינו מעוניין לשמוע תורה.

על רקע ההקשר הרחב בסוגיה, מובן כעסו של ר' יוחנן. ר"י נשיאה מעלה הצעה שזהה למעשה לעמדת חכמי הגויים, איתה מתווכחת ומתפלמסת הסוגיה בפתיחתה. הצעה זו מנוגדת למעשה לנקודת המוצא הכי בסיסית שעולה מן התורה ושעומדת בבסיס ההלכה בדיני ירושה - שבנכסים מן האב, כשיש בנים, הם היורשים ולא הבנות. על עמדה זו הגנה הגמרא בראשית הסוגיה באמצעות מתקפה חריפה נגד חכמי הגויים, ואולי גם נגד יהודים שהתקרבו לעמדה זו, שסברו אחרת. על רקע זה, ככל הנראה, מתעוררת חמתו של רבי יוחנן על ר"י נשיאה.

ב. חזרה לסיפור בבבלי

כעת נשוב לסיפור בבבלי, שראינו בפעם הקודמת:

מיסתמיך ואזיל רבי ינאי אכתפא דרבי שמלאי שמעיה, ואתי ר' יהודה נשיאה לאפייהו.

א"ל: בר אינש דאתא לקיבלנא, הוא יאי וגולתיה יאי. כי מטא לגביה גששה, אמר ליה: דין שיעוריה כשק.

בעא מיניה: מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם?

אמר ליה, דכתיב: מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב - בן קודם לבת, אף מטה האם - בן קודם לבת.

א"ל: אי מה מטה האב - בכור נוטל פי שנים, אף מטה האם - בכור נוטל פי שנים!

אמר ליה לשמעיה: גוד, לית דין צבי למילף![5]

כאמור לעיל, הבדל מרכזי בין הסיפורים הוא בתוכן שאלתו של ר"י נשיאה. בבבלי ר"י נשיאה אינו מעלה את האפשרות ההפוכה, שבת תירש באופן שווה גם בנכסי האב. תחת זאת, הוא דוחה בשאלתו את ההשוואה של ת"ק בין נכסי האב והאם לעניין קדימות הבן, ובוחר להשוות ביניהם לעניין אחר, דין ירושת בכור.

בשיעור הקודם ראינו כיצד הסיפור על דחיית שאלותיו הספציפיות של ר"י נשיאה בסיפור בבבלי משתלב בתוך סוגיות הבבלי על דיני ירושה. ניתן להשלים את התמונה בכך שנראה גם על דרך השלילה מדוע לא שילבה הגמרא בסוגיית הבבלי את הסיפור שראינו בירושלמי. כפי שראינו, מוקד התרעומת בסיפור שבירושלמי על ר"י נשיאה הוא על הצעתו לדרוש מהפסוקים שבנות יירשו בשווה עם הבנים. כאמור, בירושלמי עמדה כזו נחשבה בעייתית מאד, כנראה בגלל הויכוח עם הגויים שמופיע בתחילת הסוגיה. לעומת זאת, מסתבר שבבבלי לא ראו בחומרה שכזאת את עצם העלאת שאלה זו. נקודה זו מתבטא בכך שבמקום אחר בפרק עולה במפורש שאלה כזו בגמרא בדיון בין אמוראים בבבל (בבא בתרא ק"י ע"א):

והבנים את האב. מנלן? דכתיב: איש כי ימות וגו' טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן - בן קודם.

אמר ליה רב פפא לאביי, אימא: אי איכא בן - לירות בן, איכא בת - תירות בת, איכא בן ובת - לא האי לירות ולא האי לירות!

ואלא מאן כו' לירות? אטו בר קשא דמתא לירות?

הכי קא אמינא: איכא בן ובת - לא האי לירות כוליה ולא האי לירות כוליה אלא כי הדדי לירתו[6]!

הדיון כאן נפתח בהלכה הבסיסית שנלמדת מהפסוק, שבמקרה שיש בן הבן קודם בירושה. על כך שואל רב פפא את אביי, האם לא נכון שבמקרה שיש בן ובת שאף אחד מהם לא יירש. שאלה זו כפשוטה היא תמוהה, כפי שאומרת הגמרא, וטעונה ביאור; ואכן, הגמרא מסבירה שכוונת רב פפא הייתה לשאול שאף אחד מהם לא ירש באופן בלעדי, אלא שהם יחלקו בירושה בשווה. כאן אנו מוצאים, אפוא, כהווא אמינא, בדיוק את שאלת ר"י נשיאה בסיפור שבירושלמי, שאלה שהעלתה את חמתו של ר' יוחנן. אם כן, בבבלי לא נתפסה שאלה זו, כשהיא מועלית כשאלה בלבד, בחומרה; ולמרות שאביי מיד דוחה הצעה זו, הרי שהיחס אליה הוא כאל שאלה לגיטימית במהלך שקלא וטריא, והדיון בה ענייני לחלוטין.

מכיוון שסוגיות הבבלי בפרק 'יש נוחלין' אינן מתייחסות בחומרה או בזעזוע לעצם העלאת השאלה שבנות יירשו בשווה במסגרת דיון על דרשות הכתובים, ממילא לא מתאים לשלב בסוגיות אלה סיפור שבו כועסים על ר"י נשיאה על העלאת השאלה. נראה שמשום כך הובא בבבלי סיפור אחר, בו מובע כעס על הצעה אחרת של ר"י נשיאה. נקודה זו מצטרפת, כאמור, לנקודות שהועלו בשיעור הקודם, על כך שדחיית שאלתו של ר"י נשיאה בבבלי משתלבת היטב בדיונים ובעמדות ההלכתיות שמופיעות באותן סוגיות: מצד אחד, הדחייה החריפה מאד של עמדת ר' זכריה בן הקצב, ומצד שני, הסברו של מר בר רב אשי למשנה בנוגע לדין בכור, הסבר הפוך מהצעתו של ר"י נשיאה.

ג. סיפור ר' ינאי והמשופע ויחסו לסיפור בבבלי

הסיפור בויקרא רבה

להשלמת התמונה על הסיפור שמופיע בבבלי, מעניין להשוותו גם לסיפור אחר לגמרי שמופיע על ר' ינאי, במקור אחר, שיש בו נקודות שנראות קשורות גם לסיפור שלנו. זהו הסיפור על ר' ינאי והמשופע[7], שמופיע במדרש ויקרא רבה (פרשה ט):

מעשה בר' יניי שהיה מהלך בדרך, פגע בו אדם אחד שהיה משופע ביותר. אמ' לו משגח ר' לאיתקבלא גבן, אמ' ליה מה דהני לך. הכניסו לתוך ביתו בדקו במקרא ולא מצאו, בדקו במשנה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו. אמ' ליה בריך, אמ' ליה יברך יניי בבייתיה. אמ' ליה אית בך אמ' מה דאנא אמ' לך, אמ' ליה אין. אמ' ליה אמור אכל כלבא פסתיה דיניי. קם צריה. אמ' ליה מה ירתותי גבך דאת מוני לי, אמ' ליה ומה ירתותך גבי, אמ' ליה דמינוקייה אמ' תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג, ד), קהלת יניי אין כת' כאן, אלא קהלת יעקב. מן דאיתפיסין דין לדין אמ' ליה למה זכית למיכל על פתורי, אמ' ליה מן יומיי לא שמעית מילא בישא וחיזרתי למריה ולא חמית תרין דמיתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון. אמ' ליה כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא, וקרא עליה ושם דרך אראנו בישע אלוקים…[8]

בסיפור זה, ר' ינאי מתרשם ממראהו החיצוני של האיש שהוא פוגש. לפי פירושו של בעל 'מתנות כהונה', פירוש משופע ביותר הוא: 'מצוין ונאה בבגדיו כתלמיד חכם'. ר' ינאי מזמינו לביתו, ותוך כדי סעודה הוא מנסה לפתח איתו שיחה בלימוד, אך מגלה שהאיש אינו תלמיד חכם כלל, ואינו בקי באף תחום מתחומי התורה. בסוף הסעודה מתברר לו שאף לברך האיש אינו יודע, כלומר, עם הארץ גמור. כאן ר' ינאי כועס, ספק על האיש ספק על עצמו, אך הכעס יוצא כלפי האיש, ולמעשה הוא מבייש אותו, ומכנהו כלב. האיש אינו נשאר חייב, והוא מוכיח את ר' ינאי על התנהגותו. ר' ינאי מקבל את התוכחה ומפייס אותו. לבסוף מגלה ר' ינאי שאמנם האיש אינו תלמיד חכם, אך יש לו מעלה אחרת, והיא רדיפת שלום: הוא מקפיד לא לפגוע אף במי שפגע בו, לא לרכל, והוא אף מסייע להשכין שלום בין אחרים שרבים ביניהם.

כאן, בסיום הסיפור, ר' ינאי מתפעל שנית, והפעם בצדק. הוא למעשה מודה בכישלונו, הן בכך שפגע באיש, והן בכך שטעה כשמדד אותו רק על פי חכמתו, כשיש מדדים אחרים לא פחות חשובים. ברור מהסיפור שבדיוק המקום בו נפל ר' ינאי, בתחום שבין אדם לחבירו, הוא המקום שבו מצוי כוחו של האיש. למעשה, ר' ינאי נוכח שהוא טעה פעמיים - פעם בכך שמדד אדם על פי מראהו החיצוני, והגיע למסקנה שהוא תלמיד חכם כשאיננו כזה; ופעם שנייה, כשהוא זלזל באיש ופגע בו על כך שאיננו תלמיד חכם, כשלבסוף התברר שלאיש מעלות חשובות אחרות.

יתכן שניתן לפרש שמתברר בסיפור למפרע שהתפעלותו הראשונה של ר' ינאי מהאיש, אותה משיכה אינטואיטיבית שחש כלפיו שגרמה לו להזמינו לביתו, הייתה נכונה, אך לא מהסיבות שחשב עליהן ר' ינאי באופן מודע. יתכן שהיה משהו חיובי שקרן מהאיש, מעבר לבגדיו, משהו מאישיותו. לפעמים אנו פוגשים אנשים שיש להם אישיות מיוחדת, שמושכת אותנו אליהם אף שאיננו מודעים מהו הדבר שאנו נמשכים אליו. ר' ינאי פירש תחילה את הדברים באופן לא נכון. הוא חשב רק במונחים של גדולה בתורה, והוא חשב שבגדיו המרשימים של האיש, שמעידים על גדולתו בתורה, הם שמושכים אותו. והנה, התברר לו שישנם פרמטרים נוספים, שעשויים לגרום אף לעם הארץ לקרון ולהקרין גדולה. כך נראה מסוף הסיפור, שבו עדיין ברור לר' ינאי שהיה משהו שמשך אותו באיש וגרם לו להזמינו, והוא איננו יודע מהו אותו דבר. זהו פשר שאלתו 'במה זכית לאכול על שולחני': אם אינך תלמיד חכם, מהו אותו דבר שמשך אותי באופן אינטואיטיבי להזמינך אל ביתי.

יותר משגילה ר' ינאי משהו על האיש, הוא למד משהו על עצמו: עיניו הטעוהו לחשוב שמשיכתו כלפי האיש נובעת ממראהו החיצוני. למפרע, התברר לו שיש בו אינטואיציה פנימית יותר שאיננה טועה, שהוא לא היה מודע אליה. שנית, דעותיו המודעות גרמו לו לחשוב שהדבר היחיד שמרשים אותו הוא חכמתו של אדם וגדולתו בתורה. גם כאן גילה ר' ינאי שהוא מסוגל להתרשם גם מאישיות אצילית, של אדם שעניינו בעולם איננו לימוד תורה אלא ריבוי שלום בעולם.

היחס בין הסיפורים

כעת ניתן לשאול מהו היחס בין שני הסיפורים - בין סיפור ר' ינאי והמשופע, וסיפור ר' ינאי ור"י נשיאה בבבלי. מכיוון שהסיפורים מצויים בשני מקורות שונים ואינם מתייחסים ישירות זה לזה, קשה לומר על כך דברים מוחלטים. ברם, עדיין נראה שניתן לראות קשר בין הסיפורים, ואולי אף ניתן להעשיר את הבנתנו בסיפור שבבבלי אם נקרא אותו דרך המשקפיים של הסיפור בויקרא רבה.

סיפור המפגש עם ר"י נשיאה, בדומה למפגש עם המשופע, עסק (לפחות בחלקו הראשון) ביחסו של ר' ינאי להופעתו החיצונית המהודרת של ר"י נשיאה. השמש שלו מסב את תשומת לבו להופעתו של האיש, אך כאן ר' ינאי מסרב להתרשם. יתכן שיש כאן הפנמה של המסר שבסיפור הקודם: הוא לא יתן למראהו החיצוני של האיש להרשים אותו ולתת לו מראש קרדיט כתלמיד חכם. בהמשך הסיפור ר"י נשיאה מפגין יכולת לשאת ולתת במדרשי הכתובים, דבר שמזכיר את ה'מבחן' שערך ל'משופע' בתחומי התורה, מבחן ש'המשופע' נכשל בו. כאן ברור, לאור הלקח שלמד ר' ינאי במפגש עם המשופע, מדוע ר' ינאי אינו מתרשם הפעם ממראהו של ר"י נשיאה ומהידע הזה, שנראה לו כמעין קליפה חיצונית; משהו שמרשים כלפי חוץ אך אינו מעיד מספיק על רצונו האמיתי של ר"י נשיאה ללמוד תורה, כפי שפירשנו בשיעור הקודם בשם פרופ' יונה פרנקל. על כן ר' ינאי כועס, ובוחר להתרחק מהמקום. יתכן, אפוא, שהדמיון בין הפתיחות של שני הסיפורים, בהן ר' ינאי פוגש אדם שלבוש בצורה מרשימה שמעידה על גדולה בתורה איננה מקרית. יתכן שהסיפור בבבלי הוא סוג של תיקון, מבחינת ר' ינאי, למפגש עם המשופע.

כפי שראינו לעיל, כעסו של ר' ינאי בסיפור בבבלי על ר"י נשיאה משרת היטב את מטרותיה ההלכתיות של הסוגיה, ולכן, כנראה, מביאה הסוגיה את הסיפור. ברם, עדיין ניתן לשאול, לגופו של סיפור, האם צדק ר' ינאי ביחסו כלפי ר"י נשיאה? או שמא, בנסיון ליישם את הלקחים שלמד בעבר הגזים ר' ינאי ביחסו כלפי ר"י נשיאה, שהיה בכל זאת נשיא ותלמיד חכם? נראה ששאלה זו נותרת פתוחה, ללא מענה ברור.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

לביטול רישום לשיעור:

http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

[1]   תרגום: רבי ינאי ורבי יוחנן היו יושבים. בא ר' יהודה נשיאה ושאל: 'וכל בת יורשת נחלה ממטות' מהו? אמר לו: מקיש מטה האב למטה האם, מה מטה האב אין לבת במקום הבן אף מטה האם אין לבת במקום בן. (שאל ר"י נשיאה:) או חילוף - מה מטה האם יש לבת במקום בן אף מטה האב יש לבת במקום בן? אמר לו ר' יוחנן: (לר' ינאי) בוא משם (=מכאן), אין זה האיש רוצה לשמוע דבר של תורה.

[2]   הביטוי 'עיבור הדין' מופיע במקומות נוספים; ראו למשל: שמות רבה פרשה ל', דברים רבה תחילת פרשת ואתחנן.

[3]   כלומר, מקרה בו בת יורשת הוא המקרה היחידי בו יתכן מצב של העברת נחלה משבט לשבט ('מעביר בנחלה'): אם הבת יורשת, ואז מתחתנת עם בן שבט אחר, בנה או בעלה ירשו אותה, וכך תעבור הנחלה משבט אחד לשבט אחר.

[4]   תרגום: חכמי גוים אומרים: בן ובת שוין כאחת (בדיני ירושה). שהם דורשים: 'ובן אין לו' - הרי אם יש לו שניהם שווים. שאלו אותם (חכמים): והרי כתוב 'ואם אין לו בת', הרי אם יש לו שניהם שווים? ואתם מודים שאין בן (צאצא ישיר), אף כאן שאין בן.

[5]   תרגום: רבי ינאי היה מסתמך והולך על כתפו של רבי שמלאי, שמשו, ובא רבי יהודה נשיאה (ראו את ההערה הבאה) לקראתם. אמר לו: בן אדם שבא ממולנו הוא נאה וגלימתו נאה. כאשר הגיע אצלו מששו. אמר לו: זה - שיעורו כשק. שאל ממנו (ר"י נשיאה): מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם? אמר לו (ר' ינאי): שכתוב: 'למטות' - מקיש מטה האם למטה האב; מה מטה האב בן קודם לבת, אף מטה האם בן קודם לבת. אמר לו (ר"י נשיאה): או מה מטה האב בכור נוטל פי שנים, אף מטה האם בכור נוטל פי שנים? אמר לו (=ר' ינאי לשמשו): משוך (=אותי מכאן), אין זה רוצה ללמוד.

[6]   תרגום: והבנים את האב מנין? שכתוב: 'איש כי ימות' וגו' (=והעברתם את נחלתו לבתו), הטעם - שאין לו בן, הרי אם יש לו בן - בן קודם. אמר לו רב פפא לאביי, אומר: אם יש בן - יירש בן, יש בת - תירש בת, יש בן ובת - לא זה יירש ולא זה יירש! ואלא מי יירש? וכי מושל (/שר/זקן) העיר יירש? כך אני אומר: יש בן ובת - לא זה יירש הכל ולא זה יירש הכל אלא יחד יירשו!

[7]   על סיפור זה ראו א' שנאן, 'רבי יניי, הרוכל, והאדם המשופע', בקורת ופרשנות 30 (תשנ"ד), עמ' 15-23.

[8] תרגום החלק הארמי: אמר לו (ר' יניי): האם אדוני מוכן להתקבל אצלנו (לבוא אצלנו)? אמר לו: 'מה שמהנה אותך'. הכניסו לתוך ביתו... בהגדה ולא מצאו. אמר לו: 'ברך' (כלומר הזמינו לזמֵן). אמר לו: 'יברך יניי בביתו'. אמר לו: יש לך אפשרות לומר (לחזור על) מה שאני אומר לך'? אמר לו: כן. אמר (ר' יניי): 'אכל הכלב לחמו של ר' יניי'. קם ותפסו. אמר לו: 'ירושה יש לי אצלך ואתה מונֶה (מלשון אונאה) אותי'? אמר לו: 'ומה ירושתך אצלי'? אמר לו: 'שמילדותנו אמרנו: 'תורה צוה לנו משה מורשה', 'קהלת יניי' אין כתוב כאן אלא 'קהלת יעקב'. כאשר התפייסו זה עם זה אמר לו: 'מדוע זכית לאכול על שולחני'? אמר לו: 'מימי לא שמעתי מילה רעה (ממישהו) והחזרתי לאותו אדם, ולא ראיתי שנים שרבים זה עם זה ולא נתתי שלום ביניהם'. אמר לו: 'כל 'דרך ארץ' הזאת אצלך וקראתי לך כלב? קרא עליו: 'ושם דרך אראנו בישע אלוקים'.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)