הלומד על מנת ללמד

 

א. הקדמה

אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם הוא "הלומד על מנת ללמד". כאשר בוחנים את מושג זה, ניתן לזהות בו שני מרכיבים: ללמוד וללמד. המרכיב הראשון הוא לימוד, והוא בעצם הקניין הראשון מקנייני תורה - "בתלמוד"; ואם כן, החידוש כאן הוא ב"על מנת ללמד". יש לשאול האם ההיבט של הלימוד לאחרים מתפקד כמוטיבציה ללימוד ושיפורו, או שהוא מהווה פעולה תכליתית שעומדת בפני עצמה:[1] האם מטרת הלימוד לאחרים היא שהלימוד העצמי יהיה טוב יותר (ובהמשך נסביר כיצד הלימוד לאחרים משפר את הלימוד העצמי); או שמא יש כאן מטרה עצמאית של העברת התורה לאחרים.[2] בדברינו לקמן נשתדל, בעז"ה, לעמוד על שתי המשמעויות הללו.

ב. לימוד אחרים כתכלית עצמאית

 עצם החובה ללמד

מצות תלמוד תורה מופיעה לראשונה בספר דברים, פרק ו', פסוק ז', ומתמצית בציווי "ושננתם לבניך". מעניין שהציווי ללמוד תורה מנוסח באופן של ללמד תורה, והדבר בא לידי ביטוי גם במקורות נוספים. הרמב"ם בכותרת להלכות תלמוד תורה אמנם מנסח את המצווה כ"מצוה ללמוד תורה", אך בספר המצוות הוא כותב: "מצווה ללמוד תורה וללמדה" (מצווה י"א), דהיינו חובת הלימוד לאחרים היא חלק אינטגראלי מגוף מצוות תלמוד תורה. כך עולה גם מהסוגיה בקידושין כט:, שקושרת בין החובה ללמוד תורה ובין החובה ללמד תורה. כלומר, חלק ממצות תלמוד תורה הוא חובת הלימוד לאחרים - לא מדובר בחובה נפרדת או בדין נוסף במצוות תלמוד תורה, אלא זהו חלק מן המצווה. אם כן, אדם שרק לומד ולא מלמד מקיים את המצווה באופן חלקי בלבד. כאן יש להדגיש שחובת הלימוד לאחרים מתקיימת לא רק באמצעות העברת שיעורים לציבור רחב, אלא גם בכתיבה ופרסום מאמרים, בלימוד בחברותא למי שזקוק לסיוע בלימוד, ואפילו בהשפעה של דוגמא אישית בלימוד.

 

 

משמעות ומעלת הלימוד לאחרים

הגמרא בנדרים לז. מעצימה את משמעות חובת הלימוד לאחרים, כפי שנלמדה ממשה רבינו:

"ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם" (דברים, פרק ד', פסוק י"ד), וכתיב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'" - מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם.

אדם שמלמד תורה אחרים הופך להיות חלק משלשלת העברת התורה ממשה רבינו, שהוא הצינור להופעת התורה, חוכמת ה', בעולם. ולכן, לימוד תורה לאחרים נלמד ממשה - כמו שמשה לימד תורה לאחרים בחינם, כך כל אדם מחוייב ללמד תורה לאחרים בחינם.

המהר"ל בתפארת ישראל, פרק ז', מסביר מדוע החובה ללמד תורה לאחרים היא חלק מהותי מהגדרת התורה:

שהשכל השפעתו אל הכל, ולכך נקראת תורת חסד, שהחסד מתפשט אל הכל. וכך השכל העליון מתפשט אל הכל, ולפיכך ראוי ומחוייב שיהיה תורת האדם, כאשר ראוי אל השכל העליון, אשר הוא מתפשט אל הכל, וכך יהיה תורתו על מנת ללמד את הכל.

לאור דברי המהר"ל אנו מגלים כי מבחינה פנימית התורה האלוקית איננה יכולה להשמר במיצרי שכלו של אדם מסוים, והיא מוכרחת להתפשט ולהתפרס על פני כל.

הגמרא בבבא מציעא פה. מוסיפה לשבח מי שמלמד אחרים, וזוקפת לזכותו מעלות רבות:

אמר רבי יהודה אמר רב ואמרי לה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר: "ואם תשוב ואשיבך לפני תעמוד".

וכל המלמד את בן עם הארץ אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה מבטלו בשבילו שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.

גם כאן מבאר המהר"ל (בחידושי אגדות) מדוע דווקא בלימוד תורה לאחרים זוכים לכאלו מעלות של דביקות בשכינה, ויכולת לקבוע כיצד דבר ה' יתגלה במציאות:

כי המלמד תורה לאחרים מתדמה ומתייחס אל השם יתברך שהוא משפיע תורה לאחרים, ולא כן המלמד לבנו, אשר הוא כגופו, אינו כך, רק כאלו למד עצמו ולא שהוא משפיע לאחרים. ולפיכך, מי שלמד תורה לבן חבירו יש לו דמיון אל מה שעשה הקב"ה לישראל, והוא יושב בישיבה של מעלה. ואם מלמד לבן ע"ה תורה מבטל גזירת הקב"ה, כי הש"י לא נתן חכמה לע"ה רק לחכימין, ולפיכך יכול לבטל גזירת השי"ת.

ג. לימוד אחרים כשיפור הלימוד העצמי

קיום הלימוד בידו

הגמרא בעירובין נד: מדברת על מעלת לימודו של אדם שזוכה ללמד אחרים:

א"ר אלעזר מאי דכתיב "לחייו כערוגת הבושם"? אם משים אדם עצמו כבושם הזה, שהכל מתבשמין ממנו - תלמודו מתקייים בידו; ואם לאו - אין תלמודו מתקיים בידו.

הגמרא משווה את לימוד התורה לאחרים לבושם המפיץ את ריחו למרחוק כדי שיהנו בו אחרים. אך עדיין לא ברור - מדוע ואיך מי שמלמד אחרים תלמודו מתקיים בידו? נראה שהגמרא רוצה להבהיר במשל זה שאין לאדם לחשוש שמא על ידי כך שהוא מלמד אחרים הוא בעצמו ילמד פחות, כיוון שיהיה לו פחות זמן ללמוד והוא יהיה טרוד בהכנת השיעור; אדרבה - כיון שהוא מלמד אחרים הוא "משים עצמו כבושם", שכולם יכולים להנות ממנו ואף אחד לא מפסיד.

מן המשנה באבות, פרק ד', משנה ו', עולה שהקב"ה מסייע בידו לשמור על תלמודו:

הלומד על מנת ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד.

גם כאן המהר"ל (בדרך החיים) מבאר שכיון שכוונותיו בלימודו הם טהורות ולשם שמים, מן השמים מסייעים בידו, והוא גם נותן לכך נימוק מציאותי:

כי ללמד אחרים צריך האדם שיהיה יודע התורה ביותר, כדי שידע להשיב מה שישאל אותו תלמידו. וזהו שאמר כי מספיקין בידו ללמוד וללמד - שמספיקין בידו ללמוד עד שיוכל ללמד אחרים. אבל אם הוא רוצה ללמוד מסכת אחת במקצת, אין מספיקין בידו ללמוד כל המסכת, כי נקרא למוד התורה אפילו אות אחת בלבד. אבל ללמד את אחרים צריך שיהיה יודע הרבה.  

המדרש שמואל אף מדמה את מי שמלמד אחרים כמי שמתפלל על אחרים, שהגמרא בב"ק צב. אומרת עליו "כל המבקש רחמים על חברו נענה תחילה" - מי שלומד כדי ללמד אחרים, זוכה בעצמו לכך שהוא יודע תורה.

תיאור שממחיש את הסייעתא דשמיא לה זוכה מי שמלמד אחרים, מופיע בדברי רב יוסף במסכת נדרים:

מאי דכתיב "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"? אמר ליה כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: "וממדבר מתנה"; וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר: "וממתנה נחליאל"; וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר: "ומנחליאל במות".

(נדרים נו.).

הרא"ש על אתר מבאר שהכוונה ב"מופקר לכל" היא שהוא מלמד את כולם: אם אדם מפיץ את התורה לכל, אזי היא ניתנת לו במתנה, באופן שתוכל להיות נחלתו.

חידוד וליבון ההבנה

הגמרא בסנהדרין צט: מביאה שלוש דעות ביחס למי שמלמד את בן חברו תורה:

אמר ר"ל כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאן, שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ר"א אומר כאלו עשאן לדברי תורה, שנאמר "ושמרתם את דברי הברית ועשיתם אותם". רבא אמר כאלו עשאו לעצמו, אל תקרי אותם אלא אתם.

רבא מחדש שלימוד תורה לאחרים בונה את האדם עצמו ואת לימוד התורה שלו. הוא איננו כבר אותו אדם שהיה קודם לכן - נוסף לו נדבך באישיותו וקומה נוספת בבניין תורתו. ההסבר לכך הוא שאדם שמלמד אחרים נדרש ללטש את לימודו, וללמוד ולהבין בצורה כזו בה הוא יכול ללמד אחרים בצורה בהירה וקולחת. אדם כזה מרגיש כי התורה מובנת לו עד כדי כך שהוא מרגיש שתורה גם שלו.

בהקשר זה מעניין לציין שהרמב"ם מבאר שמקור החובה ללמד לאחרים הוא תיאור האופן בו חייב אדם ללמוד תורה בעצמו:

המצווה הי"א היא הציווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה, וזהו הנקרא: תלמוד תורה, והוא אמרו "ושיננתם לבניך" (דברים, פרק י"א, פסוק ז') ולשון ספרי: "ושיננתם לבניך - אלו תלמידיך". וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: ויצאו בני הנביאים" (מלכים ב', פרק ב', פסוק ג') ושם אמרו "ושיננתם - שיהיו מחדדים בתוך פיך: כשאדם שואלך דבר, לא תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד.

(ספר המצוות, מצווה י"א).

הגמרא במכות י: מציגה בפנינו אופן בסיסי ופשוט יותר בו אדם המלמד אחרים נתרם מהם בחידוד דבריו:

רבינא אמר: כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה. והיינו דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן.

מן הדברים עולה שישנה הדרגה ברמת החידוד בלימודו של אדם מהסובבים אותו. ידועים דברי הגמרא בברכות סא: שנוזפת באדם שלומד לבדו כיון שאין לו יכולת לבחון אם דבריו נכונים וקולעים לאמת, ולכן נדרשת למידה בחברותא. אמנם אדם לומד מרבותיו, אך לפעמים התלמיד לא מבין היטב את דברי רבו. כאשר אדם לומד עם חברותא, הוא מלבן איתו את הדברים כראוי. אולם, הגמרא מחדשת שגם תלמיד מחכים את רבו, ואף יותר מכל אדם אחר. מדוע? והלא הרב חכם יותר מן התלמיד, ויודע יותר ממנו?    נראה שהסיבה לכך היא שהתלמיד 'לא עושה הנחות לרבו' ושואל שאלות נוקבות, כך שלעתים מה שהיה ברור מאליו לרב מתברר כלא ברור כל כך וטעון הסבר ביאור וניתוח. גם אם התלמיד לא יקבל תשובה מלאה הדבר יעורר אצל רבו חשק ומוטיבציה לברר וללבן את הדברים לאשורם.