'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת'

פורסם בעלון שבות - קשר בוגרים 7 (אדר תשמ"ט) [1] 

הרמ"א (סימן תקצה, ב) פוסק:

"טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה. וסמך לדבר "ליהודים היתה אורה ושמחה". ודרשינן: "אורה" - זו תורה."

לכאורה הדברים ברורים. אמנם, מדובר כאן בדברים שקודם הסעודה, וזהו עניין השייך ליום הפורים. לגבי הלילה, אומרת הגמרא (מגילה ז, ע"ב) :

"אמר רבא: סעודת פורים שעשאה בלילה - לא יצא ידי חובתו, שנאמר (אסתר ט) 'ימי משתה ושמחה' ".

למרות זאת, מהדרין בישיבה, בסעודת פורים, וגם בלילה מקיימים סעודה. אם כך - ממילא, חובת הרמ"א - למי שרוצה להדר ולקיים סעודת פורים גם בלילה - תקפה גם היא לגבי סעודה זו. שלא תהא הסעודה "סעודה של חשכה" ר"ל, או כמו שהרמב"ם מגדיר זאת - "שמחת כרסו", אלא שתהא זו שמחה של מצווה, שמחה של אורה.

העולם אומר: "פורים" - "ככיפורים". ישנן הקבלות ליום זה וליום הכיפורים יום של מועד וחשבום נפש. לפני מספר שנים, נאמרה כאן שיחה דומה. היתה זו שנה, אולי הקשה ביותר, שהיתה לישיבה מבחינת המצב הרוחני. אינני מדבר רק על הבחורים שנפלו, אלא מבחינת המצב הרוחני והדבר בא לילי ביטוי באותה שיחה. היום, ב"ה המצב טוב יותר, אך ודאי שיש עוד הרבה מה לשפר. ממילא, הדברים ייאמרו בצורה יותר שלוה ושקטה, אולי בפחות כאב, בפחות זעם, אבל במידה מסויימת - המסר הוא זהה.

נפתח במגילה עצמה. ספר זה, שאנו עומדים לקוראו, שגור בפינו כ"מגילת אסתר". לדבר זה יש משמועת לא רק מבחינת תיאור המגילה, כאשר אסתר מהווה ציר מסויים שעליו נעה המגילה, בדומה למגילת רות, אלא יש לו משמועת העולה מדברי חז"ל.

הגמרא (מגילה ז, ע"א) אומרת:

"אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: 'כתבוני לדורות' ". (או על-פי נוסחה אחרת קבעוני לדורות).

השאלה נסובה סביב קריאת וכתיבת המגילה, הוי אומר: פניה ישירה מצד אסתר שיכתבו אותה או יקבעו אותה לדורות. קבעוני, כתבוני.

לאמיתו של דבר, מספרת מגילת אסתר סיפור המתנהל גם במישור כללי וציבורי. האם זהו רק סיפורה של אסתר? זהו סיפור של עם שלם, במאה-עשרים-ושבע מדינות העומד בסכנת השמדה וכליון. ובאותו סיפור יש גם גיבורים אחרים. מרדכי ואחרים.

ואף על פי כן: "כתבוני", "קבעוני".

וכך אמנם, כנסת-ישראל לדורותיה, מכנה את המגילה הזו לא "מגילת היהודים" ואף לא "מגילת מרדכי", אלא "מגילת אסתר".

אם כך, קריאה נכונה של המגילה, מחייבת תשומת-לב יתירה לא רק להיבט הציבורי של הפרשה, לסכנת ההשמדה והגאולה שבאה בעטייה, אלא גם להתמקדות באסתר עצמה. לקרוא ולהבין את המגילה נכוחה, פירושו: לקרוא ולהבין מה קורה לאסתר, ולעמוד על השלבים השונים בהתפתחותה. מהו בעצם סיפור המגילה מנקודת-ראות זו?

מה קורה לאסתר בתחילת המגילה? דומני, שהתפתחות מוצאת את ביטוייה בשני מישורים הכרוכים זה בזה. בתחילה, אנו נפגשים בהתפתחות מבחינת כוחות הנפש. יכולתה, אופייה, וממילא: מקומה של אסתר על הבימה. אסתר של הפרקים האחרונים שונה לחלוטין, מבחינת המבנה הנפשי והפסיכולוגי מאסתר של הפרקים הראשונים. הבדל זה בולט לעין, מבלי שיהא צורך לחדור אל מתחת לפני השטח כדי לעמוד עליו.

מיהי אותה אסתר, העולה על הבמה בפרק השני? נערה יפת-תואר, טובת-מראה, אבל מבחינת עוצמה - נטולת-אומץ. מבחינת כושר-פעולה ועצמאות - אפס! מצוייה תחת חסותו של מרדכי. בביתו - הרי היא מרגישה "בבית" מרדכי מתייחס אליה כבת. גם לפי אותה דעה, בריש כתובות, הגורסת "אל תקרי 'לבת', אלא 'לבית' ", הרי שמדובר באשה הנמצאת כל-כולה תחת חסות בעלה. את אשר יאמר אליה - היא עושה. "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה, כאשר היתה באמנה איתו". יש בה מעין חוסר-תיחכום, פשטות, תמימות. נקודה זו מודגשת לא אר באופייה אלא גם בדמותה החיצונית. כל בחורה אחרת, באה אל בית-המלך מתוך הילולה שלמה "ששה חדשים בשמן המר, וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים"... אל "ובהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר". בחורה פשוטה, תמימה וישרה. לא כחל, לא שרק, ולא פרכוס. "לא בקשה דבר". לא איפור ולא אודם. כלום. טבעיות מוחלטת.

בצד זה, בולטת כמובן הפסיביות. את מה שמרדכי מבקש היא עושה, מפני שהיא בבית מרדכי. וכשהיא נמצאת בבית אחשורוש - לא עוד תחת חסותו של מרדכי, אלא תחת חסותם של אנשי אחשורוש - אינה עושה אלא "את אשר יאמר אליה הגי סריס המלך שומר הנשים". הכל לפי הפקודות. והיכן היא? חסרת רצון, חסרת-רצון לחלוטין. את אשר גוזרים עליה - היא עושה.

מופיעה לפנינו איפוא, אותה דמות של אסתר הנחבאת אל הכלים. אמנם, כפי שחז"ל מתארים - "פרהסיא הוי" - מבחינת המשמעות הציבורית של כניסתה לבית אחשורוש, אבל ביסודה אין כל תכונה שבולטת בה מבחינה רוחנית או לאומית. "אסתר מן התורה - מנין? שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני". בראשית המגילה לא רק השכינה נסתרת, אלא גם אסתר עצמה מופיעה כנסתרת "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" אין אסתר. Tabula rasa . אין קווים מאפיינים, אין זהות לאומית, אין שיוך ערכי, אין שורשים ואין רקע. רק איזו דמות טבעית, בינלאומית, המתגלגלת מאי-שם בין מאה-עשרים-ושבע מדינה, המגיעה לבית אחשורוש. לא יודעים אם ממדי או מפרס, מצפון או מדרום. רק דבר אחד: בחורה בעלת-חן, דמות למופת, קוסמת ומושכת, הנושאת חן בעיני כל רואיה. אך מהי זהותה? מהי אישיותה? איזו השקפת עולם מסתתרת מאחורי אותה דמות?

זאת אסתר של ראשית הדרך.

הסתכלות בהמשך מגלה כיצד אותה בחורה תמימה מגלה פתאום יוזמה שמעולם לא ציפינו לראות בה. נכנסת למשחק עם המן ואחשורוש, מגלה ערמומיות. "יבוא היום, יבוא מחר". מושכת את כולם באף. מכניסה את המן למלכודת כשהיא מעלה את חמתו ואת תשוקתו של אחשורוש. בצד אותה יוזמה אישית, הזהות הפנימית, הרוחנית והלאומית וממילא - גם זו הערכית. אף לאה מבצבצים ועולים, יוצאים מן הכוח אל הפועל, צצים ועולים על-פני השטח.

אסתר האנונימית, אסתר חסרת- השורשים, אסתר של "מאה-עשרים-ושבע מדינה", מתגלה ומגלה את עצמה כאסתר ספציפית, מיוחדת שייכת לעם אחד ומיוחד, עפ של "דתיהם שונות".

מכאן ולהבא, אסתר נוטה לגלות יוזמה לא רק בדרכיה העקלקלות של המדיניות אלא יוזמה ראויה. מסוגלת לעמוד בפני המן מתוך צפייה ודרישה, לזהות אותו במצח נחושה, משם ואילך תופסת אסתר את מקומה מתוך מלכות. כמנהיגה.

מנהיגות שבולטת כל-כך לקראת הסוף, עד שבמידה מסויימת מאפילה היא גם על דמותו של מרדכי.

היו ימים ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה". הוא היה הכוח המושך בחוטים, ופתאם: הישגיו של מרדכי עצמו אינם באים אלא בעקבות יוזמתה של אסתר. כיצד מגיעה מרדכי לבית המן? על-ידי אסתר. מיהו כותב המגילה? בעוד מרדכי מתלבט, "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל", תחילה ורק אחר כך: "ומרדכי היהודי", "את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים".

עתה זו אסתר המוכנה לעמוד לא רק בפני אחשורוש, אלא גם לשלוח לחכמים דרישה ותביעה: כתבוני! קבעוני!

הזאת הבחורה התמימה, ש"עושה מאמר מרדכי", "את כל אשר יאמר אליה הגי סריס המלך שומר הנשים"?

את התשובה, את ההבדל בין הסוף להתחלה, צריך לחפש במקום אחד. באמצע הסיפור.

בארבעה פסוקים בהם מתחולל המפנה. ארבעה פסוקים, שהם המוקד למגילה כולה. המגילה מתארת מה קורה לאחר שפתשגן כתב-הדת ניתן בשושן. נגזרה גזירה, שליחים יוצאים לכל העיר עם שלטים באותיות קידוש-לבנה.

כאן, לראשונה, לשמע השמועה הנוראה מתחילה אסתר להתעורר מתנומתה, מן הפסיביות שכה איפיינה אותה. אמנם, בראשית דרכה היתה תמימה. ובכל זאת, משהגיע עדיה השמועה - "ותתחלחל המלכה מאוד". לו היתה בעלת-יזומה, מפני מה היתה צריכה להתחלחל? פתשגן כתב-הדת כבר נמצא בכל שושן. "נשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך" להשמיד. להרוג. לאבד. מנער ועד זקן. טף ונשים. מצב זועק ומקומם. "יש להיכנס לפעילות לעשות משהו".

אסתר שבכוחה לבטל את רוע הגזירה, נמצאת בבית המלך, בעלת-יכולת להשיג איזו "פרוטקציה", אינה עושה דבר. "נגזרה גזירה, מה בכוחי לעשות? בסך-הכל בחורה תמימה וצעירה. אני אזיז עולמות?

מה הדבר שמקומם אותה? מרדכי מטריד אותה. עם ישראל עומד כולו בסכנת כליון, ועל זה היא עוברת בשקט. מה קרה? הגיעה אליה השמועה שמרדכי, הדוד היקר והחביב, פשט מעליו את השטריימל והקפוטה, והמיר אותם בשק. במקום לרקוד בנשף, הוא מהלך אבל וחפוי-ראש.

"ותשלח בגדים להלביש את מרדכי, ולהסיר שקו מעליו ולא קבל". במקום שתבקש לבטל את גזירת המלכות, במקום שתלבש לאות הזדהות - לפחות בחדרי-חדרים - מגן דוד צהוב תחת גלימת-המלכות, במקום שתצטרף אליו, היא מבקשת: "לכו והניאו אותו שיעזוב את השגעונות הללו, שיקבל את הגזירה כמות שהיא, שישוב וילבש את הקפוטה".

ולמרות זאת, יש כאן משהו. לא פסיביות מוחלטת, לא חוסר-תגובה, לא הסתר גמור, משהוא בכל זאת צץ כאן. וכשדבר אחד צץ, כשמתחילים בדאגה למרדכי אחד, כשנמצאים כבר בדרך, ויוצאים מתוך אותו מצב פאסיבי, הדברים מתחילים להתגלגל.

מרדכי אינו מקבל את עצתה של אסתר. ושולח בחזרה: "תודה רבה, אך כיצד אוכל ללבוש לבוש-מלכות, בגדי-שבת, כשחרב מאיימת על כלל-ישראל?". ובכל זאת, אסתר שולחת שליחים למרדכי פעם נוספת. "לדעת מה זה, ועל מה זה". מה ניתן לעשות?

מרדכי שולח לאסתר מסר ברור. את פתשגן כתב-הדת. אמנם, לא ברור מן המגילה,, וזו נקודה קריטית כשלעצמה, האם אסתר ודעה עליו לפני-כן או לא (ונניח שכבר ידעה כפי שאני נוטה להניח) אבל יש הבדל עצום בין שמועה שהגיעה אליה, בין "יש אומרים שיצאה גזירה", ובין פתשגן שנשלח אליה ממרדכי. אסתר מתחילה להיות מושפעת. כמובן, השפעה מוגבלת.

מרדכי מוסיף ושולח לה: "דעי לך, חביבתי, עם ישראל כולו - מנער ועד טף - שרוי בסכנה, מעולל עד יונק. כולם. וזהו התאריך, כי בא מועד. לכי ועשי משהו, אשה בבית המלך: זעקי! בקשי! התחנני! התפללי!"

מהי תגובתה של אסתר? "לא אינני יכולה. יש תקנות בבית המלך. באיזשהו מקום, מצוי - באותיות טל-ומטר - תקנון האוסר להיכנס אל המלך בכל עת. זהו בניגוד לתקנון. וכי רוצה אתה, שאפעל בניגוד לנהלים?"

בצד מצחצחים כבר את החרבות, ממרקים את הנשקים, אבל אסתר - בשלה! "מצטערת אין מה לעשות" : "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים, אשר כל איש ואשה, אשר יבוא אל המלך את החצר הפנימית אשר לא יקרא, אחת דתו - להמית!" כן, "לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה", אבל אני? "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". כבר חודש ימים שלא התראינו. אבן יש בעייה!

וכל זה אחרי "ותתחלחל המלכה מאד", אחרי שמרדכי שלח את פתשגן כתב הדת. פתאם, ניצבת אסתר בפני סכנה. כל עם ישראל מצד אחד על כף-המאזניים, והיא בצד השני. ומה מכריע? כמובן, הבעיות שלה. אפ יש אינטרס אישי ואינטרס ציבורי - מה יכריע?

בנקודה זו, שולח לה מרדכי תשובה, שאם קוראים אותה נכון, הריהי איומה ונוראה. אני מתחלחל מחדש בכל פעם שאני מגיע לפסוק הזה:

"ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר: אל תדמי בנפשך להמלט בית-המלך מכל היהודים".

איזו האשמה חריפה! לכאורה, היה צריך לומר לה: "אינך רוצה לבוא? אל תבואי! חסרת-אומץ את, נטולת כל יוזמה. לא נקראת אל המלך שלושים יום? אז מה?" כך היה ניתן ללמד זכות על אסתר. אמנם איום ונורא, אינך מוכנה להסתכן גם על חשבון עם שלם, אבל בכל זאת: הדבר נובע מחולשה.

לעומת זאת, מרדכי איננו תולה את הדבר בחולשה, אלא מעדיף להמר על כל הקופה עד הסוף. הוא פורט בעוצמה על נימי הנשמה היהודית. חושד באסתר, שהיא מסרבת ללכת אל המלך לא מפני שחסר לה האומץ, לא מתוך חולשה, אלא מתוך שיקול-דעת. מפני חשבון שעשתה, "שירד עם ישראל כולו לטימיון, ילכו איש ואישה, מנער ועד זקן, מעולל ועד יונק, כולם לעזאזל, ואני אשאר בבית המלכות" כך הוא מפרש את הדברים ועם זה הוא מתמודד. לא עם חולשה, לא עם חוסר-אומץ, אלא עם העומד, או עם מה שהוא מפחד שעומד מאחורי הכל. מאחורי חוסר-האומץ המדומה, עומד אותו חוסר-אכפתיות. לו באמת היה איכפת לה, לו באמת היה מדובר בנפשך, ההיִיתְ מסוגלת לומר "כבר חודש לא נקראתי לבוא אל המלך"?

"כל איש ואשה יודע". כך מדבר אדם החש כי עמו בסכנה? האם זוהי תגובה של מי שאיכפת לו?

מי שאיכפת לו באמת, מי שמושרש בעם-ישראל, מי שגורלו וייעודו קשורים עם עם-ישראל, מסיח את דעתו מעל החשבונות האלה של "כן סכנה, לא סכנה, ישתולל המלך או לא ישתולל", מניח אותם בצד. יתירה מזו: אינו צריך להסיח את דעתו מהם. הם בכלל אינם עולים על דעתו.

"והמה בקשו חשבונות רבים". חשבונות כולם באים, אם במודע ואם בתת-מודע מתוך תפישה של "כולם ילכו לאיבוד, ואני אשרוד. אני אתגבר. אני את נפשי הצלתי, ואולי אף את נפשם של כמה מהקרובים לי. אני ובית אבא. אני והידידים. אנחנו, איך שיהא נשרוד ונינצל".

יש כאן, כאמור האשמה חריפה וחמורה. מה, בסופו-של-דבר, מבקש מרדכי ממנה? הלוא הוא מכיר אותה זה עתה היתה אצלו באמנה, בחורה צעירה ותמימה, פאסיבית ונאיבית אליה הוא בא בהאשמה החמורה של "אל תדמי בנפשך"? למד עליה זכות. הבן את חולשתה. מהיכן אתה רוצה שאותה עלובה, בחורה יתומה שהתגלגלה במרוצת השנים בכל-מיני מקומות, תיכנס לחצר-המלך בחירוף-נפש?

מרדכי איננו מתפשר. מרדכי מבין שאם יודעים, ראשית לכל, מהו המצב, אם איכפת מהמצב, אין שיקולים ואין מחשבות, אין חשבונות ואין נהלים, אין הרהורים ואין ערעורים. יש רק מסירות-נפש, נכונות להתמסר, דאגה לכך שלא האינטרס האישי אלא זה הכלל-ישראלי הוא שיכתיב את התוכניות, הוא שמורה דרך, הוא שמנחה פעולה.

"אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים".

על נדבך זה, מוסיף מרדכי נימה נוספת. "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת", דעי לך שחשבונך - מוטעה הוא. לא רק מבחינה מוסרית וערכית יש כאן ריקבון מוסרי, אלא גם מעבר לו, מבחינה פרגמטית ומעשית: האם את חושבת שכולם יירדו לטימיון, ואת תישארי שם, בבית המלך, מפני שהצלחת להיכנס לחדר-המיטות שלו? כל מנהל הקדוש ברוך הוא את עולמו? מי שמנער מעליו כל אחריות, מי שלא איכפת לו, מי שאיננו מוכן להסתכן, אותו אדם המעדיף את התוכנית האישית שלו על פני זו הכללית הוא זה ששורד? הוא נשאר? הוא מצליח? כל הערכים נעלמים? כל הערכים נטמעים ומתבוללים? "את ובית אביך - תאבדו".

"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". לא אלמן ישראל! התשועה תבוא. איני יודע כיצד והיכן, אבל היא תבוא!

בעלי השיקולים והחשבונות, המהססים והמפחדים למיניהם, אלו הדואגים לעצמם בראש-ובראשונה, כל אלו - רחמנא ליצלן - יאבדו! "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"? עכשיו שעת האפס. זהו המבחן.

מכל-מקום, זוהי גם, שעת המפנה.

אסתר ההססנית, אסתר הפחדנית, אסתר חסרת-היוזמה שמרדכי מטיח בה את ההאשמה החמורה הזו, לוחץ אותתה אל הקיר, ותובע ממנה "לעזוב את התירוצים" - והם תירוצים. "לעזוב את החשבונות" - ואלו חשבונות של ממש: "חפשי עמוק-עמוק במכמני הנפש וראי מה יסוד ההכרעה, מה עומד מאחורי ההיסוס.

יודעת את היטב מה עומד מאחריה. אל תרמי, לא אותי ולא את עצמך. אל תרמי את הקדוש-ברוך-הוא. לא חשבונות, אף לא שיקולים. לא פחדים ולא היסוסים. לא פקודות ולא תקנים. העומד מאחורי כל זה הוא חוסר-איכפתיות ועלייך להחליט:

איכפת או לא איכפת?

באותה שעה, חרב חדה מונחת על צוארה, התירוצים פורקו והורקו, מרדכי שולל, אחד-לאחד, את כל החישובים והטיעונים. כשהועמדה בכל מערומיה המוסריים, נדרשה אסתר לתשובה גורליתאיכפת או לא איכפת?

באותה שעה מגיעה אסתר הבחורה, אסתר הנערה, אסתר הפאסיבית וחסרת-היוזמה, אל סף האמת ויכלה לו. עמדה במבחן.

באותה שעה אסתר הנערה מזדקפת מלוא-קומתה, ומתגלית כאסתר - לא רק פורמלית אלא מהותית - אסתר המלכה.

באותה שעה מבינה אסתר שלא מדובר בעוד עניין פרטי של מרדכי. אסתר מבינה שהשאלה המתעוררת אינה "כן גלימה של שבת לא גלימה של שבת", ללבוש שק או להסירו. היא מבינה את ממדי הבעייה, את הטרגדיה הפונטנצאלית האופפת את עם ישראל כולו, והיא בתוכו. באותה שעה זו כבר לא אסתר האנונימית. זאת אסתר המוכנה לגלות את עצמה, להזדהות בריש-גלי. זו אסתר המוכנה לשתף פעולה, ולהתייצב עם עם-ישראל כולו, וממילא כשהסכנה והמשימה היא ציבורית - אף דרך הפעולה - ציבורית היא: "לך כנוס את כל היהודים".

מכירה היטב בגורלה, מודעת לייעודה האמיתי, ניצבת אסתר לפני אחשורוש. המעמד האישי נדחק מפני זה הציבורי. המעמד האישי מתאפשר רק אחרי ש"אסתר" אכן עומדת לפני המלך כאסתר. רק אחרי שעמדה במבחן היא מסוגלת לעמוד בפני אחשורוש, ללכת לפני העם, להתייצב בראש מחנה, ליזום, לתבוע, לדרוש, ואפילו - להכריח.

המפתח לאותה שאלת "כיצד והיכן המעבר" מאותה "אסתר של פרק ב' " לאסתר של פרק ט' ", מונח באותה "אסתר של פרק ד' ". באותה שעת-אפס, באותה עת-חירום, ואם תרצו - באותו עימות גורלי בין מרדכי לאסתר. מרכז אותו עימות: מידת האיכפתיות, החרדה, הדאגה, האנוכיות, האגואיזם, האינטרסים והתוכניות האישיות.

לאותה מגילה במגילת אסתר, ישנם - כפי שפתחתי ואמרתי - שני מישורים. ישנו מישור אחד של התפתחות אישית, כוחות-נפש, יוזמה ואומץ, אבל אלו בדיוק הם דברי מרדכי. התפתחות זו צועדת בד-בבד עם התפתחות שניה, ההתפתחות הערכית. מהו-סדר העדיפויות? מה חשוב יותר ומה חשוב פחות? מה עומד בראש הסולם, ומה עומד בתחתיתו או באמצעו? מה למעלה ומה למטה?

יכולתה של אסתר, לא רק מבחינת "מה היא יכולה לעשות" אם רק תרצי, אומר לה מרדכי, אזי למרות שהדבר נראה בעינייך כקשה מאד - "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום", "הסיכויים הם קלושים" - אם יש רצון, אם המודעות קיימת, אם החרדה לסכנה חזקה מספיק - תִמָצֵא אף הדרך. יש כלים, יש דרכים, יש קסם ויש יכולת. צריך רק לחשוב. ואכן מתברר: כשאיכפת - אסתר אמנם חושבת ומגיעה לפתרון. דרך של תפילה, "כנוס את כל היהודים", קריאה לריבונו-של-עולם, ולהבדיל: דרך של לבישת מלכות, כדי למצוא חן בעיני מלך בשר-ודם. דרך של צום, של זעקה, של הבקעת שערי שמיים. ודרך של חיוך קל, דרך של כניסה לפעילות - כשהרצון גובר, פתאום מתברר שישנם "בגדי מלכות", הדרכים מצויות. אותם כוחות-נפש פוטנציאליים, שהיו מכוסים ומוצנעים, פורצים החוצה. מטמונים שנמצאו אי-שם במכמני הנשמה, רדומים, שקועים, שטוחים - שבים ומתגלים בעקבות הרצון והיוזמה, מסוגלים להפוך עולמות, לבטל גזירות, ולשנות גורל עם שלם.

כך גאולת אסתר, בימים ההם. וכך, בזמן הזה.

* * *

גם אנחנו - מי פחות ומי יותר - "אסתר". "לכולנו - כתר על הראש. כל אחד מאתנו - הוא מלכת אסתר". גם לכל אחד מאתנו, מסיבה זו או אחרת, יש היסוסים ולבטים לגבי מידת יכולתינו לפעול, לעשות, גם אם אנחנו מפקפקים: "אנחנו נזיז? אנחנו נעשה? אנחנו נעלה את עם ישראל לארצו? אנחנו נשים מחסום להתבוללות? אני הקטן?"

"בסך-הכל בחור צעיר. אמנם, בכוחי לעשות מעט: קצת בשכונה, קצת בשבט, קצת במשפחה. זעיר שם, זעיר שם אבל לחולל מהפכות? לקבוע עתידו של עם? לבטל רוע גזרות מגזרות שונות? אני הקטן?"

כאן באה התביעה. איני רוצה לדבר בלשונו של מרדכי, אבל לפחות אעמיד את השאלה: מה נובע מ"חוסר יכולת": "כי ירא, כי נער הוא", חוסר-אונים, חוסר-אומץ, לא מסוגל, לא מוכשר". מה נובע מזה, ומה נובע - רחמנא ליצלן - מכך שהחרדה והדאגה אינם עמוקים מספיק?

* * *

החרדה והדאגה אינן עמוקות מספיק משתי סיבות, ברמות שונות אמנם, אך באותה מידת חומרה גדולה.

מצד אחד, לא איכפת לאסתר. היא אינה מתקוממת, במידה מסויימת, כתוצאה מחוסר-ידע. אמנם באו והגידו לה, היא שמעה משהו, אך שמעה בחצי אוזן, לא כל-כך שמה לב. מה שחדר לעומק נשמתה היה רק העניין המשפחתי.

והשאלה נשאלת מאליה: הייתכן??? כל שושן רועשת וגועשת, בכל רחוב שלטים, כל תינוק מצחצח חרב, כולם יודעים, ורק את - שיושבת במרכז, בארמון המלך - את אינך יודעת?

נמצאים שם שעשגז, והגי, כל שבעת רואי פני המלך, והם אינם נותנים לידיעות לחדור? כולם יודעים שעם ישראל בסכנה גדולה, סכנת התבוללות, סכנת נישואי-תערובת, סכנת אבדן-דרך, סכנת ניתוק ממורשת ומערכים, רק "את" - רק אתה בבית-המדרש לא יודע? וכי האינפורמציה הזו טמונה באיזשהו מקום? וכי בעיה היא, למצוא את הסטטיסטיקה על מצב החינוך בארץ ובגולה? מי שאיכפת לו - יכול להגיע למספרים ששים אחוז בחו"ל - מקבלים אפס!

וכי כאן בארץ, רבותי, המצב מרנין? וכי לא ניתן לו לאדם לדעת, אם רק יהא מעוניין בכך, מהם ממדי הירידה בחינוך הממלכתי-דתי?

אבל יש חמור מזה, והוא-הוא דברי מרדכי לאסתר. בשלב מסויים קיים רק נסיון ללמד עליה זכות. "אמנם ה נשמע מוזר ביותר: כל שושן יודעת ורק המלכה לא יודעת? ואף-על-פי-כן: אולי רק סיפרו לה "שמא", "אפשר", "אולי", ומי שרתה שרצה היה יכול להבין מתוכן הדברים שמדובר רק על סכנה עתידית, לא-וודאית. אבל לאחר ששלח את פתשגן כתב-הדת, "ברחל בתך הקטנה", שחור על גבי לבן: דעי נא, אחותי ורעייתי. זהו המצב: איש ואשה, נער וזקן, מעולל ועד יונק. - כולם בחרב! כולם לטימיון!".

לאחר כל זאת, עדיין יכולה היא להתנער ולומר: "מה אתה רוצה ממני"??

כאן טמונה שאלת השאלות. אינני חורץ כאן את התשובה. לשאלה המופנית לכל אחד ואחד. כל אחד יעשה את שעשתה אסתר: יעמוד בפני עצמו, יעמוד לפני הקדוש-ברוך-הוא, ואחרי שהמצב לאשורו ידוע לו, ישאל את עצמו: "היכן אני, מי אני, מה בא בראש, מהי התכלית, ומהו התחליף. לא מפני, שחס-ושלום התחליף פשוט. גם תוכניותיה של אסתר, להיות מלכה, למלוך על מהא-עשרים-ושבע מדינות היו בהחלט קריירה לא רעה. פרנסה טובה. לא מפני שהדברים פסולים כשלעצמם, אלא מפני שאדם צריך לשאול את עצמו לא רק אם מה שהוא עושה - טוב הוא, אלא האם הוא הטוב ביותר. עליו לשוב ולשאול את עצמו: "האמנם זה צו-השעה? האם זהו הטוב ביותר לאותו זמם, לאותה שעה?"

ישנה תביעה, שחז"ל שמוה בפיו של הקדוש-ברוך-הוא כלפי - לא פחות ולא יותר - מלאכי השרת! בשעה מסויימת, עמדו מלאכי-השרת וביקשו לעשות את שלכאורה, היה ייעודם. להגשים את עצמם, לתת ביטוי לנפשם. ביקשו לפצוח בשירה אדירה. אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: אכן, השירה יפה ונפלאה היא, ביטוי לנפש, קיום של מלאכי-השרת, אבל ישנן שעות שאפילו שירה - אינה יפה להן. ישנן שעות של "מעשה ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה???"

התביעה אינה באה משום אי-ההתאמה. לא מפני שהדבר אינו יפה, לא מפני חוסר-האסטטיות באמירת שירה באותה שעה.

התביעה של "מעשה ידיי טובעים בים - ואתם אומרים שירה???" היא גם תביעה של סדר-עדיפויות. יפה לשיר, טוב לשיר, אך האם זה כל מה שיש לעשות באותו רגע?

"מעשה ידיי טובעים בים". בים של התבוללות, בים של בורות, בים של ניתוק מכנסת-ישראל, בים לש ניתוק משורשים, ואתה - שמסוגל להירתם להוצאת העגלה הזאת מן הבוץ, אתה שמסוגל לתת כתף, אתה שיכול לרומם את העם, אתה המסוגל להחדיר ערכים - אתה אומר שירה???

זו, כאמור, שאלת השאלות. אם אתה מבין את המצב - ואין סיבה שלא תבין - הזעקה עולה מדן ועד באר-שבע, מכל רחבי תבל, מבוטאת בסיכונים הרוחניים הסובבים אותנו, והמאיימים עלינו מכל צד. מי שאיכפת לו יכול לדעת. ואם הוא יודע - עליו לשאול את עצמו: עד כמה הידיעה משמעותית לגביו, עד כמה הוא כואב, עד כמה הוא נמצא עם כל היהודים, בצום ובתפילה, ועד כמה מבנה עולמו הרוחני והלאומי הוא כזה, כד שכנסת-ישראל וסיכוניה מצד אחד, והוא על חישוביו, שיקוליו ותוכניותיו - מצד שני.

מכאן תשובתו של מרדכי לאסתר: שאלת השאלות, תביעת התביעות: "אל תדמי בנפשך". כיצד יילמדו סניגוריה עליך בביום הדין? יכולתְ להציל - ולא הצלְתְ. זו השאלה שנשאל את עצמינו, כשנעמוד לגורלינו לקץ הימים: יכולנו להציל. האם הצלנו? מה יהיה המענה אז? או, בעצם, מה שיותר חשוב: מה יהיה המענה, היום?!!