דילוג לתוכן העיקרי

תוכנית אסתר

קובץ טקסט

 

פרק ה' פותח בתיאור לבישת אסתר את בגדי המלכות המיוחדים וכניסתה אל המלך:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת (ה', א).

אימת 'המלכות' מורגשת ביותר בפסוק זה, בשל החזרה המרובה על שורש מל"כ בהטיות שונות (6 הופעות) ותכופות.

לצד רצון המגילה להדגיש את 'המלכות' המאיימת בפניה ניצבת אסתר בתמונה זו, יש לברר מה תרומת ההיגד: "ותלבש אסתר מלכות". על פניו אלו הם בגדיה הרגילים בארמון, וברור שבשעה שהיא נכנסת אל המלך היא תלבש את בגדי המלכות שלה. מה נתון זה תורם להבנת הסיפור? חז"ל, דרשו את החריגה בלשון - "ותלבש אסתר מלכות" ולא: 'בגדי מלכות', וכך אמרו:

"ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות בגדי מלכות מיבעי ליה אלא שלבשתה רוח הקדש כתיב הכא ותלבש וכתיב התם ורוח לבשה את עמשי וגו'".[1]

על פי מדרש זה, המגילה רומזת לקוראיה כי 'המלכות', זו שכל מלכי בשר ודם כפופים לה, נכנסה עם אסתר אל אחשורוש. המסר העולה מדברי חז"ל חשוב ביותר, ואין ספק שזו אחת ממגמותיה העיקריות של המגילה, לרמוז לנוכחות מלכות ה' גם אם היא נחבאת. לצד זאת, ברובד פשטי המקראות נדמה כי בהדגשת לבישת בגדי המלכות מציבה המגילה את אסתר מול מרדכי. בתחילת הפרק הקודם קראנו שמרדכי קרע את בגדיו, ועל כן לא יכול היה לבוא אל שער המלך, והנה כאן, אסתר לובשת את בגדיה, ונכנסת אל המלך. בהשוואה זו אין בכדי ליצור פער בין הדמויות, אלא אדרבא: השלמה. מרדכי פועל מחוץ לארמון - ללא בגדי השרד אשר משקפים את מעמדו הפרסי - מקהיל קהילות, גוזר צום ומנהיג מהלך של תשובה כללית. לעומתו אסתר פועלת בתוך הארמון. עליה ללבוש את בגדי המלכות; עליה להציג את המלכה הפרסית במיטבה, כמי שעושה משתה למלך ודואגת להנאתו. כך משולבים שתי הדמויות בהפרת גזירות השמד: מרדכי ללא בגדים וללא מסיכות ואסתר עם בגדי מלכות, משחקת תפקיד קריטי בתהליך גאולת ישראל.

למעשה, לא רק על רקע קריעת בגדי מרדכי יש לקרוא את כניסת אסתר אל המלך, אלא גם על רקע תמונת המשתה שפתחה את המגילה. שם הלוא הצטוותה ושתי לבוא אל המלך, והיא הפרה את החוק ולא באה, ואילו כעת, אישה אחרת של המלך מפרה את החוק בזה שבאה אל המלך, שלא כדין. על פי קריאת המדרש ההשוואה עוד מתחזקת, שהרי מושתי ביקש המלך לבוא ללא בגדים, ואילו אסתר לובשת בגדי מלכות מיוחדים לקראת כניסתה אל המלך.

משמעות זיקה זו משולשת: ראשית, מדרך הטבע היזכרות הקורא בושתי עת הוא פוגש באסתר המפרה את צו המלך מעלה את המתח ואת הדריכות לקראת מפגשה עם המלך, שהרי מעתה, נגד עיני הקורא ניצבת 'דוגמה חיה' לאישה של מלך שהפרה את צו שלטונו! אין מדובר רק באיומים בעלמא, והקורא תמה האם סופה של אסתר יהיה כסופה של ושתי.

שנית, מעשה אסתר מאיר באור אירוני את החוק שהתקבל בממלכה לאחר סירוב הפקודה של ושתי. שם הלוא נאמר: "להיות כל איש שרר בביתו" (א', כב), ושלטון הגבר בבית נקבע כחוק כללי שאין להפר אותו. איננו יודעים האם אומנם חל שינוי בקרב העם הפרסי והשרויים תחת מרותו בהקשר זה, אולם ניתן לומר בבטחה שיש לפחות אדם אחד שלא נעתר לחוק החדש - זהו אחשורוש המלך. אין עוד סיפור מקראי בו כל כך בולטת יוזמת הנשים והיתולן בגברים אשר לצדן.

דווקא המגילה שפתחה את סיפורה בהצהרה הנוגעת למעמדו המיוחד של הגבר במשפחה, היא המעלה על נס את פעולתה של אישה המובילה את בעלה המלך, בעל כורחו וללא ידיעתו, אל המחוזות בהם היא חפצה. דווקא אשתו של המלך, של המחוקק, עושה "את מאמר מרדכי"! ממילא, בהעמדת הפרת החוק על ידי אסתר (=כניסתה אל המלך) על רקע קבלת החוק המכפיף את הנשים לבעליהן (=אי כניסת ושתי של המלך), שמה המגילה את החוק ללעג ולקלס.[2]

ושלישית, הזכרנו כבר את 'אי הציות' או את 'הפרת הפקודה' כמוטיב מכונן במגילה.[3] העלילה כולה נסמכת על מפרי חוק, החל בושתי שלא באה אל המלך, דרך מרדכי שאינו כורע ומשתחווה וכלה באסתר שנכנסת אל המלך "שלא כדין". כמעט וניתן לומר שהדמות היחידה בסיפור שנאמן לחוקי המדינה הפרסית הוא המן, אלא שהוא ניתלה על עץ מתוקף חוק אחר של המלך... במובן זה, סיפור ההצלה שמתחיל להתגלגל בכניסת אסתר אל המלך, מקביל אל תחילת הסיפור כולו, והופך את הפרת חוקי המלך למנוע הפנימי של העלילה.

בכניסתה של אסתר לחצר בית המלך הפנימית, היא "נשאה חן" בעיני אחשורוש. כאן 'בוחר' המלך באסתר בשנית, כפי שעשה כבר בפרק ב' עת נבחרה להיות מלכה: "ותשא חן וחסד לפניו" (ב' יז), וכשם ששם, עשה המלך משתה לכבוד בחירת אסתר ("את משתה אסתר" - ב', יח), כך כעת אסתר עשתה משתה והיא מזמינה את המלך ויועצו הקרוב אליו:

"יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לו".[4]

מה ראתה אסתר לעשות משתה? מדוע לא שטחה את בקשתה מיד לאחר שהמלך הציע לה ברוב אדיבותו "עד חצי המלכות"?[5] ככל הנראה, הרקע לדבר קשור בתרבות הפרסית ובסדרי השלטון. הרודוטוס - ההיסטוריון היווני - מגלה, שבשעת משתה של הפרסיים: "אי אפשר לסרב לבקשתו של איש".[6] כלומר, לא רק שלבו של המלך טוב עליו בעת המשתה ולכן סביר שיתרצה לבקשות שונות, כי אם גם מדובר בנימוסי התקופה, ומקובל שעל המלך להיענות לבקשת זה שעשה לו משתה.

אומנם, בהוספת המן למשתה שעושה אסתר יש הפתעה כפולה: מצדו של המלך ומצדו של הקורא. מצד המלך, בעצם הזמנת אדם נוסף (מה גם שהוא גבר) למשתה האינטימי שעשתה לו אשתו, יש בכדי מבוכה. מה הקשר של אסתר להמן, שואל עצמו המלך, כיצד המן - שתפקידו מדיני או בטחוני - קשור במשתה שעושה לו אשתו? יושם לב, שהמשתה שעשתה אסתר מנוסח כ"עשיתי לו" - למלך, אולם גם המן מוזמן אליו. כפי שעוד נראה, אסתר מעונינת בתמיהות אלו של המלך, ועל כן יש לראות בהפתעה זו חלק יסודי ממגמת אסתר, כפי שעוד יתברר. אולם, גם הקורא מופתע. הרי אסתר עומדת לבקש את ביטול גזירות המן, ואך סביר שמטרה זו תושג ביתר קלות דווקא אם המן לא יהיה נוכח בעת הבקשה. ישיבתו במשתה עלולה להוביל לשמיעת דעתו על הגזירות, והמלך יצטרך להכריע בין השניים. כבר הגמרא נדרשה לשאלה זו והעלתה אפשרויות שונות (מגילה דף ט"ו ע"ב):

"תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן?
רבי אליעזר אומר: פחים טמנה לו שנאמר 'יהי שלחנם לפניהם לפח'.
רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה שנאמר 'אם רעב שונאך האכילהו לחם' וגו'.
רבי מאיר אומר: כדי שלא יטול עצה וימרוד [רש"י: "במלך, שהיתה שעתו מצלחת"].
רבי יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.
רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים.
רבי יוסי אומר: כדי שיהא מצוי לה בכל עת [רש"י: "אולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך"].
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס [רש"י: "שאף אני מקרבת שונאיהן של ישראל" (ברש"י שם הסבר נוסף)].
רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא [רש"י: "שיחשדני המלך ממנו, ויהרוג את שנינו"].
רבן גמליאל אומר: מלך הפכפכן היה. אמר רבן גמליאל עדיין צריכין אנו למודעי, דתניא, רבי אליעזר המודעי אומר: קנאתו במלך קנאתו בשרים".

נשוב בהמשך דיוננו לכמה מן התשובות שהועלו בגמרא זו,[7] אולם יש לציין שבשלב זה של הסיפור, הקורא אינו נרמז במטרות אסתר, ואין לנו אלא להשאיר תמיהה זו פתוחה ולהמשיך לקרוא.

המלך והמן באים למשתה שאסתר הכינה זה מכבר (כבקשת אסתר: "למשתה אשר עשיתי לו"), ושם שוטחת אסתר את בקשתה. הקורא שאינו בקי בסיפור המגילה מופתע עד מאוד. הנה המלך מאפשר לאסתר לבקש את כל אשר תחפוץ, ובמקום לשטוח את בקשתה בדבר ביטול הגזירות מזמינה אסתר את המלך ואת המן למשתה נוסף. כעת כבר לא ניתן להיתלות בנימוסי החברה הפרסית, שהרי כבר עתה אסתר מצויה במשתה והיא יכולה לבקש על ביטול גזירות המן. שאלה זו מתחזקת נוכח תיאורי הזמן בהם השתמשה אסתר: בהזמנתה למשתה אמרה אסתר: "יבוא המלך והמן היום אל המשתה", דבר שנוטע בלב המלך (כמו בלב הקורא) תחושה של בהילות. עוד "היום" צריכה אסתר לדון עם המלך על דבר מה. והנה, במשתה אומרת אסתר: "ומחר אעשה כדבר המלך"!

תמיהה זו ידועה ומדוברת. בקרב הראשונים עולות גישות שונות, אולם ברצוני להזכיר שתיים מרכזיות, שלשתיהן יש אחיזה בהתפתחות העלילה.

ראב"ע אומר:

"ולפי דעתי שאיחרה אסתר לדבר ביום הראשון במשתה היין, בעבור שלא ראתה שום אות שחידש השם בעבור תענית ישראל, וכאשר עשה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה".

לפי פירושו, על פי התכנון המקורי של אסתר, הבקשה לביטול הגזירות הייתה אמורה להיאמר כבר במשתה הראשון, אולם מאחר ואסתר לא חשה בהשגחת ה' מיוחדת שעימה, "לא ראתה שום אות שחידש השם", החליטה לדחות את הבקשה למחרת, ולעשות משתה נוסף. זוהי הצעה מעניינת ביותר, וסביר שהיא נשענת על המשך העלילה, כפי שראב"ע עצמו רומז:

"וכאשר עשה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה".

מאחר וזהו הדבר המתחדש לפני המשתה השני - בו אסתר שוטחת את בקשתה - סביר שזהו הדבר שהיה חסר לאסתר בעת המשתה הראשון. אולם, חסרון שיטה זו נעוץ בדבר זה עצמו: אסתר לא ידעה כמובן את המשך ההתרחשות בזמן המשתה הראשון, ויש תחושה שפירוש זה משליך מהמשך הסיפור על שלביו המוקדמים. לשון אחר, אסתר לא ידעה האם יד ההשגחה תטמיע במציאות רמזים לקבלת תפילת היהודים, וקשה להניח שאסתר מחכה לאות אלוקי בכדי לפעול.

עם זאת, עצם הקריאה על פיה המשתה השני אינו מתוכנן מראש יש לו על מה שיסמוך. לכאורה, כך נראה מתוך עיצוב בקשת אסתר מן המלך:

"וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי.
אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ
וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב
לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי
וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי
יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (ה', ז-ח).

פתיחת דברי אסתר ארוכה באופן מיוחד (השוו למשל לפתיחת דבריה במשתה השני, עת היא מבקשת על ביטול הגזירות - ז', ג). הסרבול בולט בחזרה על הביטוי "שאלתי ובקשתי". כבר בתחילה אסתר פותחת בכותרת זו ("ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי"), ומיד לאחר מכן יכולה הייתה לשטוח את בקשתה. אולם, לא כך הוא; אסתר פותחת בדברי נימוסים, שככל הנראה מקובלים באותה תקופה בשלטון הפרסי: "אם מצאתי חן בעיני המלך". אולם גם כעת בקשת אסתר אינה נזכרת, ויש כותרת נוספת: "ואם על המלך טוב". עד כאן, אומנם יש אריכות, אך ניתן היה לתלות זאת בנימוסי התקופה. אלא, שגם כעת אסתר עדיין אינה אומרת את אשר על לבה, ושוב היא 'חוזרת להתחלה': "לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי". סרבול זה משרה תחושה של חוסר יכולת לומר את תוכן הבקשה. נדמה, כי אסתר מנסה לומר את אשר על לבה אולם היא אינה מצליחה, ועל כן היא 'משהה' את תוכן הבקשה בכותרות שונות. מבחינה זו, ייתכן והצדק עם עצם הכיוון שהתווה ראב"ע, על פיו, אסתר ביקשה כבר כעת לבקש על עמה ועל מולדתה אלא שלא הצליחה; כאילו חשה שאין עוזרים לה כעת מן השמים ועליה לחכות למועד אחר.[8]

יתר על כן. בהשוואת תיאור שני משתאות אסתר ניכר ההבדל באפיון מערכת היחסים של הדמויות השותות: בתיאור המשתה הראשון נאמר:

"וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר" (ה', ה),

ואילו במשתה השני נאמר:

"וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (ז' א).

בעוד שבמשתה הראשון באים "המלך והמן" אל המשתה שהכינה עבורם אסתר, הרי שבמשתה השני "המלך והמן" באים לשתות "עם אסתר". לשון אחר, במשתה הראשון נדמה שיש קואליציה גברית איתנה (המלך והמן), ואילו אסתר ניצבת מנגד כמגישת משקאות. לעומת זאת, במשתה השני נדמה כי אסתר נמנית עם שותי היין, לצד המלך והמן ("עם אסתר"). ייתכן שפער זה רומז לתחושות אסתר ולסיבת דחיית בקשתה למשתה השני. היא חשה במשתה הראשון שהמלך קרוב עדיין להמן והוא לא יבטל את גזרותיו. בכל אופן, על פי קריאה זו, מלכתחילה התכוונה אסתר לשטוח את בקשתה במשתה הראשון, ובשל אווירת המשתה חשה שאסתר שנכון יהיה לדחות את הדבר.

אולם, ניתן כמובן להציע שגמגומיה מכוונים, ושני המשתאות, כמו גם פתיחת דבריה המסורבל, נוטלים חלק בתוכנית ארוגה מראש. קריאה זו עולה בפירוש רש"י, עת הוא מעלה את השאלה שנשאלה קודם לכן - מדוע אסתר הזמינה גם את המן אל המשתאות. רש"י נשען בדבר זה על דברי ר' אלעזר המודעי שהוזכרו קודם לכן:

"רבותינו אמרו טעמים הרבה בדבר מה ראתה אסתר שזימנה את המן, כדי לקנאו במלך ובשרים, שהמלך יחשוב שהוא חושק אליה ויהרגנו. ועוד טעמים רבים" (פירוש רש"י לה', ד).

רש"י אומנם מעיר שבגמרא מובאים טעמים שונים להסבר העניין, אולם, כמשיח לפי תומו, משלב רש"י את הטעם, שככל הנראה מתיישב ביותר על לבו: "כדי לקנאו במלך ובשרים". לשון אחר, תוכניתה של אסתר היא לעורר את קנאת המלך בהמן, עת הוא יחשוב שיועצו הקרוב ואשתו רוקמים קנוניה משותפת. על פי קריאה זו ניתן לשער שבזמן המשתה אסתר דאגה לשבת לצד המן, הציעה לעתים קרובות (מידי) להמן דבר מאכל או את מילוי כוסו ביין, ובלשוננו: 'עשתה עיניים' להמן בכל זמן הסעודה. המן מצדו שמח ביותר על קבלת פנים זו: "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב" (ה', ט), אולם המלך ראה את שהיה אמור לראות, וחש בקנוניה שהולכת ומרקמת נגדו על ידי יועצו הקרוב, זה האחראי על בטחונו האישי, בשיתוף עם אשתו המלכה. ייתכן שלא במקרה שינתה אסתר גם את לשון ההזמנה: בהזמנת המלך והמן למשתה הראשון אמרה אסתר: "יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו" (ה', ד), ואילו בלשון ההזמנה למשתה השני שותף המן כשווה למלך: "יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם" (ה', ח).[9]

מה היה עתידה של אסתר לו תוכניתה הייתה יוצאת אל הפועל? האם מראש היא התכוונה לנתק עצמה מהמן בזמן המשתה השני (כפי שאירע בסופו של דבר), או שמא, תכנונה המקורי הוא, כדברי רבי יהושע בן קרחה בסוגיה שהובאה לעיל: "אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא", כלומר, שאסתר התכוונה למסור עצמה למיתה ביחד עם המן, ואדרבא, היא תוכל "להודות" בקנוניה שהמלך חש בה, ומי יאמין עוד להמן לאחר "ששותפתו" הסגירה אותו?! קשה להכריע בין שתי האפשרויות הללו, גם אם השנייה נראית קרובה יותר לליבנו. מסירות נפשה של אסתר עולה כאן על המצופה! לא די בכך שסיכנה עצמה כשנכנסה אל המלך ללא הזמנה מוקדמת, כעת מתברר שתכנונה הוא למסור את עצמה למיתה כפשוטו, ולמיתה בזויה, כדין מורדת במלכות ביחד עם המן צורר היהודים! ובלשונה: "כאשר אבדתי אבדתי".

אומנם בפועל, לאחר מעשה הסוס הבינה אסתר שכעסו של המלך על המן עולה על המצופה ושוב אין צורך שתתחבר אל המן, ודי במשתה השני לומר דברים מפורשים על אודות הגזירה, אולם בכך אנו מקדימים את המאוחר.

קריאה זו של רש"י נסמכת על הקורות את המלך בין שני המשתאות. בלילה שלאחר המשתה הראשון המלך אינו מצליח להירדם. מה מטריד אותו? ניתן להסיק דבר זה מתוך מעשיו באותו לילה: בשל טרדתו הוא מבקש את "ספר הזכרונות" (= ספר המשפט); שם פותח המלך בערך "מרידות" ורואה שיש לו נתין נאמן - מרדכי - שלא בא על שכרו. עוד נעסוק בפירוט בתמונה זו, לעת עתה די לנו אם נסיק שהדבר שהטריד את המלך באותו לילה קשור היה במרידה במלכות! הנה הצליחה אסתר במעשיה, ובעוד המן "שמח וטוב לב", חשדו של המלך בו מתחיל לרקום עור וגידים. אין צורך לומר, שבכניסת המן אל המלך ובבקשתו את הסוס (לעצמו) יכניס המן את המסמר האחרון בארון קבורתו, שהרי הוא יבסס את חשד המלך, אולם גם בזאת אנו מקדימים את המאוחר.

אי הצלחתו של המלך להירדם בשל חששו מפני מרידה קרובה עולה כבר בתיאור רבא את נדידת שנתו של המלך באותו הלילה [בתרגום לעברית]:

"נפל דבר בדעתו: אמר מה זה שהזמינה אסתר את המן? אולי מתכננים להרוג אותי? חזר ואמר: אם כך, לא היה איש אוהב לי שהיה מיידע אותי? חזר ואמר, אולי יש איש שעשה לי טובה ולא פרעתי לו ומשום כך נמנעים אנשים ולא מגלים לי? מיד 'ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים'" (בבלי מגילה ט"ו ע"ב).

נדידת שנתו של המלך בהקשר זה מהווה ראייה חזקה לקריאה זו של רש"י, ומבררת מה ראתה אסתר לעשות שני משתאות שלשניהם מוזמן גם המן לצד המלך.[10]

 

 


[1] בבלי מגילה דף י"ד ע"ב. הביטוי 'רוח לבשה' נזכר בשלושה מקראות, מהם ניתן היה להוכיח שרוח הקודש היא המלכות בה התעטפה אסתר: "ורוח ה' לבשה את גדעון" (שופטים ו', לד); "ורוח לבשה את עמשי" (דה"א י"ב, יט - זהו המקור עליו מסתמכת הסוגיה); "ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן" (דה"ב כ"ד, כ). ייתכן והתלמוד העדיף את ההוכחה מעמשי מפני שגם שם מדובר באדם שניצב לפני המלך (דוד) והמלך עומד לקבל אותו לשורותיו או להורגו, בדומה למצבה של אסתר.

[2] על יחסה הציני של המגילה אל 'החוק' ראו בדבריו היפים של י' רוזנסון, מסכת מגילות, ירושלים תשס"ב, עמ' 184­-185.

[3] ברג הקדישה לדבר פרק שלם בספרה, והקוראים מוזמנים לעיין בדבריה

(S. B. Berg, The Book of Esther: Motifs, Themes and Structures, Missoula 1979, pp. 67-82).

[4] כידוע, ראשי התיבות של "יבוא המלך והמן היום" יוצרים את שם הוי"ה. קשה לומר האם אכן זוהי דרכו המתוחכמת של מחבר המגילה לרמוז לנוכחות השכינה מעבר לפעולות האנושיות.

[5] הביטוי "עד חצי המלכות" נדמה במבט ראשון כביטוי ספרותי-לירי בו המלך מביע את נכונותו לתת לאסתר כל אשר תחפוץ. אולם, ככל הנראה מדובר בביטוי פורמלי של הממלכה הפרסית, המביע שהעומד מול המלך רשאי לשטוח את בקשתו

(C. A. Moore, Esther, The Anchor Bible, New York 1971, p. 55).

[6] הרודוטוס, ט', 109­-111. הביאה את דבריו: א' ברלין, אסתר, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תש"ס, עמ' 110­-111.

[7] מאחר והמשתה הוכן זה מכבר, לא ניתן לקבל את הגישה שטוענת שכשעמדה אסתר מול המלך נפל עליה פחד, וללא תכנון מוקדם היא החליטה לקיים משתה (כפי שהעיר בצדק ע' חכם, אסתר, דעת מקרא, ירושלים תשל"ד, עמ' לז). אומנם, ניתן להסתפק בדבר זה בנוגע לדחיית בקשתה גם במשתה היין שערכה, וראו על כך להלן.

[8] השוו לדברי רוזנסון: "הפתרון לחידת דחיית הפנייה אל המשתה השני, יותר משהיא משקפת תכנון רב תחכום, מלמדת על חוסר האונים הגובל בייאוש... אם הייתה לאסתר תוכנית - ובדברים יש יותר משמינית של פרדוקס - הייתה התוכנית לא לעשות תוכניות ביחס למלך" (רוזנסון, לעיל הע' 2, עמ' 187­-188).

[9] העיר לי בני ידותון, שמבחינה תחבירית טהורה יש דו-משמעות בלשון ההזמנה הראשונה: "יבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשיתי לו". הכינוי הרומז "לו" יכול לרמוז למלך אך גם להמן (שהרי שניהם נזכרים בתחילת המשפט). ברור שבעת ההזמנה מבין המלך שהכוונה אליו, ואף ברור שאסתר מתכוונת לכך, אולם ייתכן ותוך כדי המשתה, המלך תוהה לעצמו מיהו המוזמן העיקרי למשתה אסתר? מיהו זה שבאמת אסתר 'עשתה לו' משתה...

[10] בקריאה זו אין בכדי לבטל את הצעתו המעניינת של ר' עמוס חכם: "ונראה שבעמדה לפני המלך התכוונה אסתר להטעות את אחשורוש, שיחשוב שהמלכה מרת נפש על אשר זה שלושים יום לא נקראה לבוא אל המלך, והיא מבקשת שהמלך יפיס אותה ויחלוק לה כבוד ויבוא אל המשתה אשר עשתה לו, הוא עם השר הגדול ביותר שבממלכה. במשתה שאל אותה המלך שנית: 'מה שאלתך?' מכאן, שהמלך הבין, שלא כדי להזמינו אל המשתה בלבד שמה אסתר נפשה בכפה, אלא יש לה בקשה מאת המלך" (חכם, לעיל הערה 7, עמ' לז). מתחילה סבר המלך שלשם הרומנטיקה עורכת אסתר משתה עבורו, אולם תוך כדי המשתה חש המלך שעיניה הרומנטיות של אסתר נשואות ליועצו הקרוב ולא אליו!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)