לאן נעלם התך?
כסיכום לשליחת אגרות השמד של המן בי"ג בניסן, מעמתת המגילה בין מעשי אחשורוש והמן מזה ובין תחושות אנשי שושן מזה:
"והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה" (ג', טו).
תיאור ישיבת המלך ויועצו הקרוב בבר המלכותי נראית שולית וחסרת חשיבות לעלילה. סביר שזהו מנהגם הרווח, ויש להבין מה ראתה המגילה לכתוב נתון זה כאן. אין ספק שבתיאור המלך והמן בפסוק זה מובלטת האכזריות הצינית של מנהיגי פרס. מיד לאחר הסיכום על איבוד עם שלם, המלך והמן יושבים ושותים יין. ושמא יותר ממה שהדבר מעיד על אכזריות יש בו בכדי להעיד על אדישות נוראה ומקוממת. ניתן להשוות זאת, גם אם לא באותה העוצמה, לאכילת אחי יוסף לחם מיד לאחר זריקתו אל הבור הריק (בראשית ל"ז) או לאכילת ושתיית יהוא לאחר הריגת איזבל (מל"ב ט', לד).[1]
אל מול שתיית המלך והמן ניצבים אנשי שושן שהיו "נבוכים", ולשם הדיוק, ניצבת "העיר" שהייתה "נבוכה". הסגנון המתמקד בעיר ולא בתושביה מבקש לרמוז שלא רק יהודי שושן מצאו עצמם מבולבלים אלא "העיר" על תושביה היהודיים כמו גם הפרסיים, ויפה כתב הפייטן יניי: "רודפם יביך עיר שושן".[2] בדבר זה יש הצצה חשובה להלכי הרוח בקרב העם הפרסי, אף זה המקורב למלכות. גזירת השמד על היהודים נראית בראש ובראשונה מוזרה וביזארית, מבלבלת ומביכה, גם בעיני הפרסיים,[3] וכדברי ברלין:
"אפשר לומר שהעיר שושן משמשת מעין מקהלה, המדגישה את הצו ואת השפעתו".[4]
סביר, שלאחר שיעבור זמן, יתרגלו התושבים לרעיון זה ואף יראו את התועלת שהם יכולים להפיק מהשמדתם של היהודים, אולם לפחות בשלב הראשון, לו היה עושה המלך סקר בין תושבי שושן, הרוב המוחלט היה מתנגד למהלך זה. במלים אחרות: מכל צד שנבחנת גזירת המן היא נראית נוראה ומגוחכת, למעט מצדם של המן ומלכו.
מכאן עוברת המגילה לפרק מיוחד וחריג בנוף הפרסי של המגילה. בפרק ד' אנו פוגשים את הדיאלוג הקרוב ביותר שמתרחש בין שתי דמויות במגילה, דיאלוג יהודי של מרדכי ואסתר. אומנם, דווקא כאן מרדכי ואסתר אינם יכולים לדבר פנים אל פנים, ויש צורך במתווך (התך), ובכל זאת, כפי שנראה מיד, זהו המפגש הקרוב ביותר והאינטימי ביותר שמתרחש לאורך סיפור המגילה.
לפני שכנוע מרדכי את אסתר לבוא אל המלך, פותחת המגילה בתיאור תגובת מרדכי ותגובת העם כולו לנוכח הגזירות: "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" (ד', א). הצירוף "גדולה ומרה" מופיע בעוד מקום אחד בלבד בתנ"ך, וגם שם בתיאור צעקות וזעקות. כוונתי לתגובת עשו נוכח איבוד הברכות שחשק בהן: "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד" (בר' כ"ז, לד). כבר הדרשן קשר בין שני המקראות:
"'ויזעק זעקה גדולה ומרה' - אותו שעה נתן אפר על ראשו והלך לשער פלטרין של מלך וחזר בו כי אין לבוא אל שער המלך וגו'. וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח? וכי אין הקדוש ברוך הוא שומע לחישות אלא צווחות?! חנה הרהרה בלבה ושמע הקב"ה את לחישתה שכן הוא אומר 'וחנה היא מדברת על לבה וגו', ומה כתיב שם: 'ואלהי ישראל יתן את שאלתך'. אלא היה מרדכי צווח ואמר יצחק אבי מה עשית לי, הצווחה שצווח עשו לפניך שמעת קולו וברכת אותו והרי אנו מכורין להריגת חרב, לכך נאמר 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'" (מדרש פנים אחרים, נוסח ב', פר' ד').
זה אינו הארמז היחיד הקושר את סיפור המגילה לגניבת הברכות, ודומה כי יש לפענח את משמעות ההשוואה באופן רחב. עם זאת, בהקשר הספציפי בו אנו מעיינים, ראוי להדגיש כי בשני הסיפורים יש לבגד, כמאפיין של זהות, תפקיד חשוב ביותר. עשו איבד את ברכותיו בשל התחפשות יעקב אליו על ידי לבישת בגדיו, ומרדכי קורע את בגדיו עת הישמע דבר הגזירות. בשל קריעה זו לא יוכל מרדכי להמשיך ולהתהלך בשער המלך, "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (ד', ב). לשון אחר, מרדכי מוותר על זהותו הפרסית, זו היושבת בשער המלך ונוטלת תפקיד בשלטון הפרסי. בקריעת הבגד מתרחק מרדכי מההוויה הפרסית-השושנית, וניצב לפתע 'עירום', דבר המאפשר לזהותו הפנימית-היהודית לפרוץ החוצה. עשו צעק 'צעקה גדולה ומרה' עת אחיו השתמש בזהותו לשם קבלת הברכות, ומרדכי זועק 'זעקה גדולה ומרה' עת הוא משיל מעליו זהות לאומית אחת ושב לזהות שורשית, ראשונית.[5]
במובן סמלי זה, אסתר השולחת בגדים "להלביש את מרדכי" (ד', ד) אינה נעתרת לשינוי שחל במרדכי, והיא מבקשת להחזירו אל שער המלך, אל הפוליטיקה השושנית היום-יומית. ואומנם, נדמה שישנה ביקורת סמויה על אסתר ועל תגובתה למתרחש מחוץ לארמון.
משום מה, אסתר אינה יודעת על דבר הגזירות. יש לזכור שתפוצת גזירות המן רחבה ביותר והן יוצרות תהודה רבה:
"ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים" (ד', ג)
והנה, דווקא אסתר שכה קרובה למקום ההתרחשות לא שמעה על אודותן. השמועה מגיעה אליה דרך נערותיה:
"וַתָּבוֹאינָה [קרי: וַתָּבוֹאנָה] נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ" (ד', ד).
מה הגידו הנערות לאסתר? בקריאה תמימה נתון זה מתייחס למה שנאמר לפניו, כלומר, סיפרו לה על "דבר המלך ודתו" ועל תגובת מרדכי והיהודים נוכח החוק החדש. ואומנם, תגובת אסתר מתאימה לשמועה זו:
"וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד".
לאור קריאה זו (שמיד תתברר כטעות שהרי אסתר אינה יודעת עדיין על דבר הגזירות) תמה הקורא נוכח מעשי אסתר: "וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו". התמקדות אסתר בבגדי מרדכי מפתיעה. אומנם סביר, שאסתר מבקשת שמרדכי יוכל לשוב אל שער המלך ושם להיפגש עמו, אולם בהקשר הרחב של הסיפור ובהקשר הסמלי של קריעת הבגד כחלק מתשובה ועמידה חדשה מול ה', בקשתה מעוררת מבוכה. דומה הדבר לאדם ששופך תחינה לפני קונו בשל צרה גדולה שהתרגשה על עמו או משפחתו, וגבאי בית הכנסת בא ומעיר לו שלא מכובד שהוא מתפלל ללא חליפה ועניבה! בחינת הלבוש החיצוני היא ממאפייני תרבות פרס ושלטונו שבכל עת ביקש "להראות את עושר כבוד מלכותו", והנה אסתר - ולו ברמז - נטמעה בתרבות זו.
המגילה רומזת לקריאה ביקורתית זו על ידי שני ארמזים לנבואות קדומות בתיאור תענית העם:
"אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים" (ד', ג).
הביטוי "וצום ובכי ומספד" לקוח מנבואת יואל עת איום הארבה מונח לפתחי העם:
"וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (יואל ב', יב-יד).
ואילו הביטוי "שק ואפר יצע לרבים" רומז לנבואת ישעיה:
"הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'" (יש' נ"ח, ה).
המשותף לשתי נבואות אלו הוא שהן עוסקות בפער שבין תהליך תשובה פנימי ובין מעשים חיצוניים שאין להם 'כיסוי' פנימי. לקריעת הבגד ולישיבה על שק יש תפקיד חשוב בתהליך של תשובה, אולם רק אם מתלווה אליו תהליך רוחני פנימי, או, כפי שמדגיש ישעיה - תשובה מוסרית. יואל, בדברים בוטים פונה לעם ואומר - "קרעו לבבכם ואל בגדיכם", כמי שמבקש להזכיר לעם שבהלכות הלב עוסקת התשובה ולא בהלכות קריעת בגדים! שתי הנבואות הנזכרות הן הנבואות הקלאסיות שעוסקות במתח זה שבין הבגד והלב, בין הכסות החיצונית ובין הכיסוי הפנימי ושיפור המעשים, והנה המגילה מזכירה את שתיהן, רגע לפני שאנו קוראים על אסתר שמתחלחלת וממהרת לשלוח בגדים ראויים למרדכי!
הביקורת על אסתר רמוזה לטעמי גם בכינויה המיוחד: "ותתחלחל המלכה מאד". לאורך כל סיפור המגילה אסתר מתוארת בשני שמות: "אסתר" ללא תוספת מיוחדת, או "אסתר המלכה". יש רק שני מקומות בהם אסתר מכונה בתוארה המלכותי - "המלכה" - בלבד. אצלנו, עת מתוארת תגובתה לאֵבֶל מרדכי, ובתמונת המשתה השני, שם מנקודת המבט של המן ושל אחשורוש מתוארת אסתר בכינוי המלכותי בלבד:
"וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה... הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (ז', ו-ח).
בתמונת המשתה ברור מדוע המגילה ביקשה להדגיש את היות אסתר "מלכה" שהרי זהו הדבר המכונן את כעסו של אחשורוש: המן נראה כמבקש את 'המלכה', כלומר יש בו משום מורד במלכות! אולם, מדוע אצלנו, בתיאור תגובת אסתר למעשי מרדכי מכנה אותה המגילה בתואר יוצא הדופן "המלכה" ללא שמה הפרטי? דומה, כי בדבר זה המגילה רומזת שאסתר נטמעה - ברמה כזו או אחרת - בתוככי הארמון והחשיבה השושנית מתחילה אט אט לפרוץ גם לנפש הנערה היהודייה שהפכה להיות "מלכה".
במובן זה, המרחק הפיסי שבין מרדכי ואסתר מייצג גם מרחק נפשי.[6] מרדכי השיל מעליו את בגדי שושן, ואילו אסתר מבקשת להלבישו בבגדים אלו מחדש. מרדכי אינו יכול לבוא אל שער המלך, הוא 'בחוץ', מעבר לחומות הארמון, בעוד אסתר כנוסה בתוככי הארמון ואף לא שומעת על דבר הגזירות.
על רקע פער זה מתחיל הדיאלוג המיוחד שבין מרדכי ואסתר, דיאלוג שנעשה באמצעות מתווך, באמצעות 'התך', שייתכן ואף שמו רומז לתפקידו הספרותי. השיחה של מרדכי ואסתר נחלקת מתוך עצמה לשלושה חלקים, על פי האופן הבא:
א. וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל.
ב. וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ... וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי... לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ.
וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי... וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם.
וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.
ג. וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר: ... רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר... וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.
בשלב הראשון, אין שיחה כלל בין הדמויות. אסתר שולחת בגדים לשם הלבשת מרדכי, והדבר לא מנוסח כבקשה או כהצעה אלא כתכנון של אסתר שעל מרדכי לקבלו. גם מרדכי מצדו אינו מסביר מאומה אלא רק "ולא קבל". לכאורה, לו מרדכי רצה לדבר עם אסתר, יכול היה ללבוש לרגע קט את הבגדים ששלחה אסתר ולאחר מכן לשוב אל שקו ואל תעניתו. אולם, כפי שביארנו קודם לכן, קריעת הבגדים מסמלת את השלת הזהות הפרסית-השושנית, אליה מרדכי אינו מוכן לשוב לעת כזאת.
בשלב השני משוחחים מרדכי ואסתר, אולם מודגש באופן מיוחד התך המתווך שמאפשר את התקשורת בין שתי הדמויות הרחוקות שהאחת נמצאת עמוק בתוך הארמון והשנייה מצויה מעבר לאופק שלו. בולט במיוחד בשלב שיחה זה לשון 'ציווי'; הן מצדו של מרדכי: "ולצוות עליה לבוא אל המלך", והן מצדה של אסתר (גם אם ביחס להתך): "ותצוהו אל מרדכי". בשלב זה של השיחה מרדכי מבקש את התערבותה של אסתר למען הצלת עמה. הצעה זו מושתתת על ניצול קשרים ועל הפרוטקציה שאסתר יכולה לזכות בה.
אסתר מצדה מסרבת בשל החשש לחייה, שיש לו על מה שיסמוך אף מבחינת ניתוח אהבת המלך לאסתר בתקופה הנידונה ("ואני לא נקראתי לבוא את המלך זה שלושים יום"). ייתכן גם שאסתר עוקצת את מרדכי עת אומרת:
"כל עבדי המלך ועם מדינות המלך ידעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך... אחת דתו להמית" (ד', יא).
מרדכי, שנמנה עם "עבדי המלך" צריך היה לדעת מעצמו את הסכנה הגדולה אליה הוא מוביל את אסתר.
כאמור, כל השיחה הזו נעשית בעזרתו של התך שמתרוצץ פנימה והחוצה ומעביר את דברי הגיבורים איש לאוזני רעהו. והנה, בסיום שלב זה התך אינו נזכר, והמגילה נוקטת באופן מפתיע לשון כללית: "וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר". כיצד דבר זה התבצע? מי הם אלו ש"הגידו" למרדכי את סירוב אסתר לבוא אל המלך? ברור שמדובר בהתך אשר ממשיך וממלא את תפקידו, אולם אם כך, מה ראתה המגילה לשנות מסגנונה הקבוע, ולהתעלם מאזכור התך? הדבר בולט עוד יותר בהמשך השיחה שבשלב השלישי. חסרונו של התך כה בולט בשלב זה עד כי זהו המדד העיקרי להגדרת שלב זה כשלב שלישי שנפרד מקודמו. בשלב זה ישנה כותרת חדשה שמחליפה את הדגשת התך: "וַיֹּאמֶר... לְהָשִׁיב אֶל...". בתחילה מרדכי 'משיב' לאסתר, ולאחר מכן אסתר 'משיבה' למרדכי, והמגילה מתעלמת מהמתווך שביניהם.
'שכחת התך' החל מאמצע הדיאלוג אומרת דרשני. ממה נפשך: לו דמותו חסרת חשיבות לא מובן מדוע המגילה התמקדה בו כל-כך בשלב הראשון, ולו יש חשיבות באזכורו התכוף מדוע לפתע יש התעלמות ממנו? בעל כורחנו יש לומר שכל תפקידו הספרותי של התך הוא להיעלם באמצע הדיאלוג. לשון אחר: דווקא בגלל שהמגילה מדגישה בתחילת הדיאלוג את התך כמתווך בין מרדכי ואסתר, הרי שההתעלמות ממנו מאמצע הדיאלוג ואילך הופכת את ההתעלמות למסר עצמו. הקורא תר אחריו ולא מוצאו, ובאי מציאה זו התך מממש את תפקידו הספרותי.
מיהו התך? או אם נדייק: מה הוא מייצג בסיפור? התשובה נעוצה בהצגתו בתחילת הדיאלוג:
"מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ" (ה).
התך מייצג את נורמות הארמון, הוא 'סריס המלך', שאחשורוש נתן לאסתר לשם שירותה. כלומר, בשלב הראשון - בו התך מוזכר שוב ושוב - אסתר ומרדכי מצויים ב'שיח פרסי-שושני', התך מאפשר את התקשורת בין שתי הדמויות, ושמא נאמר: התקשורת ביניהם עוברת דרך ערוץ פרסי. ואומנם, בשלב הראשון של השיחה אין דבר שמייחד את מרדכי ואסתר על פני כל אדם, ותהא זהותו הלאומית אשר תהא. מרדכי ביקש לנצל את קשריו בארמון, ואסתר מצדה חוששת לחייה.
לעומת זאת, בשלב השני של הדיאלוג השיחה עוברת למרחב שונה לחלוטין. מרדכי מצדו מזכיר - גם אם ברמז - את השגחת ה' על עמו: "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר", ובנוסף מדבר על השגחה פרטית ועל ייעודו של אדם: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".[7] גם אסתר מצדה עוברת לפסים חדשים, שנורמות הארמון אינן מכירות. בניגוד בולט לכל המשתאות שהמגילה מלאה בהם, אסתר גוזרת צום:
"וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן".
אין זה מקרי שאסתר מדגישה "ואל תאכלו ואל תשתו", שהרי בהימנעות משתייה יש חידוש גדול על פני הנורמות המקובלות בשושן הבירה. בשלב זה של השיחה אסתר מזכירה בגלוי את התעלמותה מחוקי פרס:
"אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת".
דברים אלו מעידים על שינוי נפשי גדול, שהרי בשלב הראשון של השיחה חששה אסתר מפני כניסה אל המלך ללא רשות, ומפני החוק הפרסי ש"אחת דתו להמית".
ויתר על כן, אסתר מבטאת בדבריה מסירות נפש גדולה ומוכנות לסכן את חייה למען הכלל: "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".
היעלמות התך משלב זה של השיחה מבטאת את היעלמות נורמות הארמון הפרסי. הסריס של המלך אינו יכול להוות מתווך בין שני הגיבורים כשאלו נכנסו לשיח יהודי פנימי. על דרך המליצה ניתן לומר, שהמוטיבים שעלו בשיחה זו אינם יכולים להיתרגם לפרסית! התך לא יבין זאת, ועל כן דברי הגיבורים נשמעים כביכול, מפי מרדכי לאוזני אסתר ומפי אסתר לאוזני מרדכי באופן בלתי אמצעי.
במובן זה, פרק ד' הוא כאי בודד בלב הים הפרסי הגועש לאורך הסיפור כולו. באי מבודד זה ניצבים מרדכי ואסתר לבדם, ועוסקים לפתע בענייני השגחה ומסירות נפש. אולם, לא רק מבחינה ספרותית יש לראות בפרק זה אנטיתזה לאווירת השכרות של המגילה, אלא גם מבחינה ערכית יש בפרק זה מהפיכה של ממש. מרדכי אומנם אומר: "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", אולם דבר זה אינו מורה על ידיעה נסתרת שיש למרדכי אלא על אמונה ושמא נאמר על תפילה. מה היה קורה לו אסתר הייתה מסרבת בסופו של דבר לבוא אל המלך בשל החשש לחייה?
אין לנו עסק בנסתרות ובמופלא מאתנו, אולם קצב הסיפור והעלילה המתפתחת בו מורים שהצלת היהודים אכן הייתה תלויה בהחלטת אסתר ובמסירות נפשה. ה' מצדו הכין את הקרקע לגאולה העתידה ואף הקדים תרופה למכה: אסתר נבחרה לבית המלך; מרדכי ביטא את נאמנותו למלך בהלשנה על תוכנית בגתן ותרש; בלילה המופלא עליו נשמע בפרק ו' נודדת שנת המלך, ועוד. אולם כל ההתפתחויות הללו לא יגיעו לכלל גאולה אם אסתר לא תיעתר לאתגר שניצב מולה! בהסכמת אסתר לבוא אל המלך (ובתכנוניה המתוחכמים, כפי שעוד נראה), משתלבת אסתר בהשגחה הנסתרת בסיפור. מימוש גאולת ישראל נעשה בסיפור רק משום שיוזמה אנושית הצטרפה לתכנון ההשגחה.
ממילא, פרק זה הוא 'פרק התשובה' של אסתר. בתחילתו חשנו כי המגילה רומזת לביקורת על אסתר בהיטמעותה בנורמות הארמון, ובסופו מתגלה 'הדסה' שבמלכה אסתר, זהותה היהודית, תוך ביטוי מסירות נפש למען העם כולו, פורצת בתמונה זו, ובסוף תמונה זו עת אסתר תגזור צום על עמה, יהיה זה צום עם כיסוי פנימי עמוק, יהיה זה צום שיעיד על שינוי הלב ולא רק על שינוי הבגד!
[1] הקורא שחש אי נוחות בהכנסת יהוא לרשימה זו, שהרי הוא מבצע את דבר ה' בהריגת נביאי הבעל ובהריגת איזבל, מוזמן לקרוא את מאמרו החשוב של י' רוזנסון, "סיפור יהוא ושאלת המסר הכפול", מגדים כה (תשנ"ו), עמ' 111-124. שם עומד המחבר בטוב טעם על האמביוולנטיות שבהערכת יהוא. לעצם אפיון האכילה והשתייה כמייצגים "התעלמות קשוחה מצרת הזולת" ראו אצל: א' סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים, ירושלים - רמת גן תשנ"ז, עמ' 243.
[2] פיוטי יניי, מהד' מנחם זולאי, ברלין תחר"ץ, עמ' תב. רש"י פירש במקום שהכוונה דווקא ליהודי שושן, וראב"ע הוסיף: "כי מה תחוש הבירה? כי כולה היא משרתי המלך ואין שם יהודי רק מרדכי לבדו" (ובין החדשים, למשל, בהערות של Geneva Bible על הפסוק). אולם המגילה מדייקת בלשונה בהקשר זה וכשהיא רומזת דווקא ליהודי שושן היא מדגישה זאת ("כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן" (ד', טז); "והיהודים אשר בשושן נקהלו" (ט', יז), ועוד). ממילא, כאן בדווקא יש התמקדות בתושבי שושן כולם.
[3] משמעות 'נבוכה' (פעלי ע"ו) היא 'מבולבלת', 'איבדה את דרכה' (BDB, עמ' 100), ולא, כפי שלעתים נדמה, כועסת או עצובה. כך עולה משני הכתובים הנוספים בהם נזכרת מלה זו: "נבכים הם בארץ" (שמות י"ד, ג); "נבכו עדרי בקר" (יואל א', יח).
[4] א' ברלין, אסתר, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תשס"א, עמ' 101.
[5] מדרש משלי קשר בין שתי הדמויות באופן מעניין: "מדבריו של אדם נכר, אם אהבך אם שונאך. שכן מצינו בהמן הרשע, שהוא מדבר עם מרדכי בפה, ולבבו שונאו. שנאמר 'וימלא המן על מרדכי חמה'. וכן: 'ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי'" (מדרש משלי פר' כו).
[6] לתופעה ספרותית זו ראו גם את הצגת דוד בעומדו מול שאול: "וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק רַב הַמָּקוֹם בֵּינֵיהם" (שמ"א כ"ו, יג). כפי שהעיר פרופ' משה גרסיאל, הנתון הגיאוגרפי ("רב המקום ביניהם") מהווה מעין מטאפורה למצב הנפשי של הדמויות: "ה'מרחק' שבכאן איננו רק מרחק פיסי, אלא הוא מייצג גם ריחוק שביחסים וחשש מבגידה - הוא מסמל את חוסר האמון באפשרות של התקרבות ביניהם" (מ' גרסיאל, ספר שמואל א' - עיון ספרותי במערכי השוואה, באנאלוגיות ובמקבילות, רמת גן תשמ"ג, עמ' 137).
[7] זהו הפירוש הפשוט לדברי מרדכי. איני מצליח לרדת לסוף כוונתו של רש"י עת הוציא פסוק זה מפשוטו וראה בדברי מרדכי אמירה טאקטית הנוגעת לאפשרות הכניסה אל המלך בעוד כשנה ("לעת כזאת"), לפני מימוש הגזירות: "'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת' - ומי יודע אם יחפוץ ביך המלך לשנה הבאה שהוא זמן ההריגה. 'לעת כזאת' - שהוא היה עומד בניסן וזמן ההריגה באדר לשנה הבאה. 'הגעת למלכות' - אם תגיעי לגדולה שאת בה עכשיו" (רש"י במקום).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)