רות | פרק ב | רות מלקטת בשדות

במאמר המצורף, ד"ר יעל ציגלר מנתחת בדקדוק את הסצנה של רות המשוטטת בשדות בית לחם. בדבריה לנעמי, אומרת רות: "וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו" (ב, ב) – מדוע רות נזקקת למישהו שימצא חן בעיניה, הרי נוהג מקובל בישראל שהעניים יוצאים ללקוט בשדה? כפי שמודגש בפסוק, זהותה הזרה של רות נוכחת כאן: "רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" (ב, ב). רות משתייכת לעם האויב, עליו נאמר בספר דברים (כג, ז): "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם". בפסוק הבא, כפילות הפעלים "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא" (ב, ג) מלמדת על כך שרות אכן חסרת ביטחון ומתקשה למצוא מקום בו תרגיש בנוח ללקט שיבולים.

רות מגיעה לשדהו של בועז, ומתפתח דין ודברים בין בועז לבין נערו. נשים לב לאופן ההתייחסות של נערו של בועז לרות: "וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב" (ב, ו) – בפיו, אין לרות שם, והפריט אותו בוחר לציין הנער הוא זהותה כמואביה. את בקשתה הוא מציג כבקשה גדולה ומוגזמת: "וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים" (במקום הבקשה ללקט שיבולים, שהיא בקשה צנועה יותר).

יחסו של בועז לרות הפוך מיחסו של הנער. בועז, לאחר שמיעת דברי הנער, אינו משיב לו אלא פונה ישירות לרות. בפנייתו לרות, הפסוקים מדגישים שהוא מתייחס אליה כרות, ולא כמואביה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת" (ב, ח) והוא כמובן נענה לבקשתה ברוחב לב: "אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי: עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ" (ב, ח-ט). את זרותה של רות רואה בועז לא כחיסרון אלא כיתרון שעומד לזכותה: "וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (ב, יא-יב).