דילוג לתוכן העיקרי

על חמות וכלות

ד"ר יעל ציגלר
11.08.2014

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'. וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱ-לֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ
אֱ-לֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם
(רות א ח-יט).

בליבו של הפרק הראשון נמצא הדיאלוג בין נעמי לבין כלותיה המואביות. נעמי מתחננת בפניהן לחזור למואב, אך הן מתעקשות ללוות אותה, על-אף טיעוניה ההגיוניים והמשכנעים. לבסוף, ערפה מוותרת ומסכימה לשוב למואב, בעוד רות מתמידה ונשארת עם חמותה.

שתי שאלות עיקריות עולות מהסיפור. ראשית, מה גורם לרות ולערפה ללוות את חמותן? שנית, מדוע נעמי מנסה למנוע מהן לעשות זאת? שאלה שלישית, העוסקת במה שבסופו של דבר מבדיל בין רות לבין ערפה, תהיה נושאו של השיעור הבא.

 

כוונותיהן של רות וערפה

מדוע רות וערפה מלוות את נעמי? השאלה הזו מורכבת מטענתה ההגיונית לכאורה של נעמי לפיה הן צריכות לחזור לבית אימן. נעמי מניחה שיהיה להן טוב יותר להיות עם אמותיהן ולא עם חמותן.[1]

תשובה אפשרית אחת יכולה לנבוע ממילותיה של נעמי: "לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?" נעמי מניחה שלכלותיה יש אינטרס כלשהו. בדומה לחוק הייבום המקראי,[2] חברות קדומות נוספות חקקו כי על אלמנה חסרת ילדים להינשא לאחד מבני משפחת בעלה המנוח.[3] פגיעותן של נשים אלה, שנותרו לבדן ללא אדם שיפרנס אותן, מצריכה חוקים כאלה. סביר להניח שערפה ורות הניחו באופן טבעי (ומוצדק) שהן ילוו את נעמי בחזרה לעיר הולדתה, ושם היא תספק לכל אחת מהן בעל מקרב בני משפחתה.

בנאומה, נעמי מבהירה בבירור שזה לא עומד לקרות. נעמי לא יכולה להבטיח לכלותיה בעל בבית לחם. לה עצמה אין עוד בנים, ושום תקווה לספק בנים, בטח שלא בפרק זמן סביר. אנו יכולים רק לנחש מהי הסיבה שנעמי לא שוקלת קרובים אחרים, דוגמת בעז או הגואל, כבעלים פוטנציאליים לכלותיה. אולי הסיבה היא שהחוק היהודי לא מתנה זאת כמחויבות חוקית רשמית. מעבר לכך, ייתכן כי נעמי אינה יודעת האם קרובים אלה עודם בחיים. ואפילו אם הם בחיים, האם הם יהיו מוכנים לשאת נשים מואביות, בעיקר כאלה המקושרות לאלימלך, שנטש אותם בעת צרה? לבסוף, ייתכן שנעמי פשוט לא רוצה שכלותיה המואביות ילוו אותה, והיא משתמשת בזאת כתירוץ לשלח אותן מעליה.

עם זאת, הטקסט עשוי לרמוז כי לרות וערפה אין שום כוונה ספציפית כאשר הן מחליטות להתלוות לנעמי. למעשה, ארבעת הפעלים הראשונים המתארים את מסעה חזרה של נעמי הם פעלים בלשון יחיד (רות א ו-ז), המתייחסים רק לנעמי. כלותיה מוצגות פעמיים כנלוות ("וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ"), העוקבות אחר מעשי נעמי, אך נטולות בחירה משל עצמן. רק בסוף התיאור הפעלים מתחילים להופיע בלשון רבים, ומתארים את כל הנשים ההולכות בדרך (“וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה”).

בהתבסס על כך, המלבי"ם מציע קריאה ייחודית של האירועים:

הנה כלם הסכימו לצאת מן המקום הזה כי חשבו שמזל המקום גורם… רק נעמי לבדה גמרה בדעתה לשוב משדי מואב… אחר שהחזיקו בדרך ובאו עד סוף ארץ מואב שהוא הדרך ההולך רק אל ארץ יהודה אז הסכימו גם הם לשוב אל ארץ יהודה
                                                
(מלבי"ם רות א ו-ז).

המלבי"ם מציע כי רות וערפה לא תכננו מלכתחילה להתלוות לנעמי אל מחוץ למואב. מטרתן הייתה רק לעזוב את העיר בה הן חוו גורל כל כך אכזר. גישה זו מקבלת חיזוק במילות הפרידה והתודה העדינות של נעמי: "שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ” (א' ח-ט). מלכתחילה, נראה כי נעמי הניחה שהנשים יקבלו בקלות את הצעתה. היא לא משקיעה מאמצי שכנוע גדולים, מביעה ברכות את הערכתה לנדיבותן,[4] ומציעה להן את ברכתה. עם זאת, רות וערפה מחליטות, אולי באופן ספונטני, להתלוות אל נעמי אל בית לחם, ובכך מחזקות את ניסיונה של נעמי להניאן מכך.

בין אם ההחלטה הייתה ספונטנית ובין אם לא, אנחנו עדיין לא בטוחים מדוע רות וערפה בחרו להישאר עם נעמי. האם ההחלטה אכן נובעת מאינטרס כלשהו? או שאולי זהו ביטוי מהימן של רחמים או חיבה לנעמי? זה יכול להיות מעשה של סנטימנטליות, המעיד על הקושי שבפרידה מאימם של בעליהן המתים. ראוי גם לציין כי רות וערפה מזכירות את רצונן לשוב עם נעמי לעמה (א י), ובכך מציעות אולי כי הן מעוניינות להיות חלק מהעם היהודי.[5]

בעוד לעולם לא נדע מהן הכוונות מאחורי הפעולות המקוריות של כלותיה של נעמי, דבר אחד נותר ברור - שתי הנשים האלה בסופו של דבר שונות במטרתן ובהחלטותיהן. על אף כוונותיה המקוריות של ערפה, היא בסופו של דבר משנה את דעתה. רות, לעומתה, מציגה נאמנות בלתי מעורערת וכוונה נחושה להישאר עם נעמי. זהו המעשה הבלתי אנוכי של רות הקובע את מסלול הסיפור. רות היא זו המאפשרת לנעמי לבנות את משפחתה וליצור את שושלת בית דוד. נמשיך לבחון את סיבותיה של רות בשיעור הבא.

 

מדוע נעמי משלחת את כלותיה?

מדוע נעמי משקיעה כל כך הרבה מאמץ בניסיון לשכנע את כלותיה לא להתלוות אליה לבית לחם? כשבוחנים את המניעים של נעמי, עולות שלוש גישות שונות במקורות חז"ל: חמלתה של נעמי על כלותיה, רצונה האמיתי שהן לא יתלוו אליה, והתרחיש המתוכנן של נעמי, שנועד להכין את הנשים לגיור אפשרי.

 

חמלה

אחת הגישות ביחס לפעולותיה של נעמי היא הגישה האלטרואיסטית, הנובעת מחיבתה ומדאגתה לכלותיה. ואכן, התוכן של נאומה מרמז על כך, כאשר היא מרעיפה עליהן ברכות רבות, ומאחלת להן את הטוב ביותר בבתים החדשים שיקימו. הטון של נעמי בוודאי משדר רכות, כפי שעולה מהשימוש המשולש שלה במילה "בנותי", על-מנת להתייחס לכלותיה. ואכן, אפשר כי נעמי מתייחסת לכלותיה כאילו היו בנותיה האהובות, והיא שולחת אותן לבתיהן למצוא בעלים מתוך דאגה לעתידן.

מדרש המציג גישה זו, מניח כי נעמי משלחת אותן ממנה מסיבות אלטרואיסטיות:

אל בנותי אללי בנותי, כי מר לי מאד מכם בשבילכם כי יצאה בי ובבני ובבעלי יד ה' (רות רבה ב יז).

התרגום מאמץ גישה דומה, על אף שהוא מתרגם את המילה "מכם" לא כ"בשבילכם" אלא כ"יותר מכם":

בבקשה בנותיי, אל תמררו את נפשי, כי מר לי יותר מכם, כי יצאה בי מכה מלפני ה'.            (תרגום א יג).

בניסיון להסביר מדוע נעמי בסופו של דבר נכנעת לתשוקתה של רות להישאר איתה, מדרש נוסף מציג את חמלתה של נעמי כלפי רות:

כיוון שראתה נעמי שקיבלה והטריחה עליה בבכיה גדולה, נתגלגלו רחמיה והטריחה עליה וקיבלתה
                                                     
(רות זוטא א).

 

ניכור

עם זאת, כפי שצוין לעיל, הנחתה של נעמי כי כלותיה פועלות מתוך אינטרס עצמי יכולה להצביע על כך שמערכת היחסים אינה רק חברותית. טענה זו נתמכת על-ידי קריאה זהירה במילותיה האחרונות של נעמי, אלו המזרזות את החלטתה של ערפה לשוב למואב:

כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְיָ          (רות א יג).

נראה כי ישנו קשר בין שתי ההצהרות האלה. נעמי יכולה לטעון כי מרירותה נובעת מכלותיה, שבמידה מסוימת אחראיות לעונש הא-לוהי.

ראינו כבר שני תרגומים שונים למילה "מכם", "בשבילכם" או "יותר מכם". הזוהר מציע אפשרות שלישית: "בגללכם".[6]

מאי מכם? א"ר קרוניא אמר רב (כהנא) עאקו בלבאי (-מר בלבי) מכם דאתון גרמתון לבניי דימותו
(-שאתן גרמתן לבני שימותו)     
(זוהר חדש רות לז ע”א).

ברגע האחרון, בניסיון לשכנע את כלותיה לא להתלוות אליה, נעמי מעמיסה על כתפיהן אשמה חמורה. היא מאשימה אותן במצבה האומלל. אם הן לא היו נישאות למחלון וכליון, ה' לא היה כועס על בניה, הורג אותם, ומביא אותה למצבה העגום.[7]

מדרש נוסף מניח, בדומה, כי נעמי באמת ובתמים לא רצתה שכלותיה יתלוו אליה, אך מסיבות אחרות:

ותאמר נעמי לשתי כלותיה. מפני מה היתה מחזרת אותן? כדי שלא תתבייש בהן    (רות זוטא א).

המדרש ממשיך ומתאר כיצד נשים זרות זוהו בקלות בשל שמלותיהן. שובה של נעמי לבית לחם עם שתי כלות מואביות לצדה ודאי היה הופך את שובה הביתה לקשה יותר. יכול להיות כי מסיבה זו נעמי התנגדה בנחישות לכך שכלותיה יתלוו אליה בשובה לבית לחם.

האפשרות כי נעמי באמת ובתמים לא רצתה שכלותיה ישובו עמה נתמכת על ידי תגובתה של נעמי להצהרת הנאמנות של רות, ממנה עולה כי היא תישאר עם חמותה בכל מחיר. נעמי לא מחבקת את רות, והיא לא מציעה מילים של חסד או של תמיכה. למעשה, היא נותרת דוממת לאור הצהרת הנאמנות הדרמטית של רות. הפסוק מציין "וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ". השורש חד"ל מצביע על פעולה מכוונת מצדה של נעמי, הפסקה של התקשורת.

הפסוק הבא "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם" עשוי גם הוא לרמוז על הניכור של נעמי כלפי רות. ביטוי זה מזכיר את הביטוי הידוע ממסעו של אברהם עם בנו, בציות למצוות ה' להקריבו (בראשית כב ו). עם זאת, בבראשית הפועל ממשיך במילה משמעותית המצביעה על אחדותם, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". הדהוד התיאום של אברהם ויצחק במהלך מסעם הקשה מנוגד לתחושת חוסר האחדות העולה מן הסיפור שלנו, כאשר נעמי שבה לבית לחם לצד כלתה הבלתי רצויה. אנחנו כמעט ויכולים לדמיין את הסצנה בה נעמי ורות מהלכות בדממה בדרך המאובקת ממואב לבית לחם, כל אחת מהן אבודה במחשבותיה, בעוד נעמי הולכת ומקבלת את עובדת נוכחותה של כלתה.

אחד המדרשים מציע כי הן אפילו לא הלכו זו לצד זו, דבר המדגיש את הניכור:

ותלכנה בדרך - הוצרה עליהם הדרך, והלכו בייחוד
(-בנפרד)                                           
(רות רבה ב).

בסצנה האחרונה של הפרק ברור כי נוכחותה של רות בשום מקרה אינה מקלה על מרירותה של נעמי, כפי שעולה מתיאורה השני של נעמי את עצמה (רות א כ). נעמי מתארת באופן בולט את הריקניות של חזרתה מבלי שום התייחסות לרות. למעשה, אף אחד לא שם לב לרות: "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (רות א יט). אפשר כי אנשי העיר התעלמו מרות בכוונה, מונעים משנאת זרים. מצד שני, ניתן להניח כי לא שמים לב לרות בתוך ההתרגשות והבלבול סביב חזרתה של נעמי. אולי, עם זאת, אנשי העיר פשוט מבינים את הרמז של נעמי, ולא מתייחסים לרות כאל מישהי הקשורה לנעמי באופן מיוחד.

 

נסיונה של נעמי לגייר את רות

מדרשים רבים מתייחסים למצב בו נעמי מנסה למנוע מכלותיה ללוות אותה כחלק מפורמאליות הלכתית, ניסיון לראות האם הנשים אכן מתכוונות באמת להצטרף לעם היהודי. זוהי הקדמה להליך הגיור.

שבנה בנותי לכנה, ר' שמואל בר נחמני בש"ר יודן בר' חנינא בשלש מקומות כתיב כאן שבנה שבנה שבנה[8] כנגד ג' פעמים שדוחין את הגר ואם הטריח יותר מכאן מקבלין אותו (רות רבה ב טז).

מדרש אחר הופך את משמעות חזרתה המשולשת של נעמי על המילה "שובנה":

נעמי אומרת שובנה בנותי. שובו שובו בתשובה
                                     
(זהר חדש, אחרי מות עח ע”א).

לפי פרשנות זו, הסיפור כולו נועד להוביל לגיור של כלותיה. ואכן, כפי שנראה בשיעור הבא, זוהי הדרך בה כמה מדרשים מתייחסים לגיור שערכה נעמי לרות לאחר עזיבתה של ערפה. רש”י מבין את הביטוי "וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ" כרכיב משפטי בהליך הגיור. הוא מסכם שישנה נקודה בה לנעמי כבר אין זכות להמשיך להניא את רות מגיור:

ותחדל לדבר אליה - מכאן אמרו אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו          (רש"י, רות א יח).

 

סיכום

ראינו שלוש גישות שונות העוסקות בשאלה מדוע נעמי מנסה למנוע מכלותיה להתלוות אליה. הגישה הראשונה מציעה כי נעמי מונעת מדאגה כנה לרווחתן של ערפה ורות. הגישה השנייה מציעה כי נעמי באמת ובתמים לא רוצה שכלותיה יתלוו אליה, בין אם היא כועסת עליהן או מובכת מהן. הגישה השלישית רואה זאת כמבחן שנועד לבדוק את כנותן של רות וערפה, במטרה לבצע את גיורן.

העמימות בנוגע לכוונתה של נעמי כאשר ניסתה לשכנע את כלותיה מדהימה ממש כעמימות הקודמת שצוינה בנוגע לתשוקתה לשוב לבית לחם. הן מייצגות תפישה סבוכה של דמותה של נעמי, אדיקותה, ועולמה הדתי.[9] המורכבות הזו קיימת הן בתיאור המקראי של נעמי והן בייצוגים המדרשיים. למעשה, הטקסטים המקראיים והמדרשיים מציגים את נעמי כדמות תלת-מימדית, המוגדרת על-ידי המורכבויות והמניעים הרבים המוטמעים בכל אדם.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר יעל ציגלר, תשע"ג

תרגום: נועה זהבי-רז

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

[1].   ישנה הנחה הלכתית לפיה טינה שוררת בין החמות לכלותיה. ראו לדוגמה רמב”ם, הלכות גירושין ז ג; יב טז.

[2].   ציווי זה דורש מהגבר להינשא לאלמנת אחיו המת במקרה בו הוא נפטר ללא ילדים, ובכך הוא מספק יורש לשמו של אחיו ולמורשתו; ראו דברים כה ה-י. בשיעורים מאוחרים יותר נבחן את החוקים הללו בהקשר של מגילת רות.

[3].   חוק ל"ג של אשור התיכונה למשל מאפשר לאלמנה חסרת ילדים לשאת את חמה או את אחד מאחיו של בעלה המנוח, על אף שהחוק היהודי מדגיש שהיא רשאית לשאת רק את אחיו. ראו ג’יימס ב. פריצ’ארד, Texts Relating to the Old Testament (1969) עמ’ 182.

[4].   רוב הפרשנים מניחים כי החסד למתים אליו נעמי מתייחסת הוא שהנשים לקחו חלק בהלוויותיהם של מחלון וכליון (רות רבה ב יד). חסד זה מוכר בשם חסד של אמת, מכיוון שאדם המבצע חסד זה מניח שלא תהיה כל תמורה למעשיו (ראו רש”י, בראשית מז כט). ישנו דיון מסוים על טבעו של החסד שרות וערפה מבצעות עבור נעמי (חסד עבור החיים). כמה פרשנים הציעו כי הן ויתרו על כתובתן בעבור נעמי (רות רבה ב יד), בעוד אחרים טוענים כי הן התאבלו יחד עם נעמי (מדרש אנונימי בערבית שתורגם ונערך על-ידי הרב קאפח, ירושלים, 1962). בהתאם לקריאת המלבי"ם את הפסוק, אנו יכולים להציע כי החסד שנעשה עם נעמי הוא האופן בו הן ליוו אותה בשלב הראשוני של מסעה אל מחוץ למואב.

[5].   ישנו רק ספק קטן שזהו המקרה בהתייחס לרות, שמתחייבת לאמץ את נעמי, כמו גם את עמה ואת א-לוהיה. נבחן נושא זה לעומק בשיעור הבא.

[6].   קריאה דומה מוצעת ב"פשיטתא", התרגום הסורי של התנ"ך: "כי מר לי מאוד בגללכם".

[7].   בהתייחסו למצב זה, הרמב"ן (בראשית לז לה) טוען כי המונח "בנותיי" לא מכוון בהכרח להבעת חיבה, כאשר נעמי עושה בו שימוש על-מנת לפנות לכלותיה. זהו מונח שגור בו אדם מתאר את כלותיו.

[8].   שימושה המשולש של נעמי בפועל “שבנה” (רות א ח; יא; יב) הוא בצורת רבים, דבר המרמז על כך שהיא פונה הן לערפה והן לרות. לכן, אין ספק שמדרשים אלה מרמזים שנעמי הייתה מעוניינת גם בגיורה של ערפה, ולא ברות לבדה.

[9]. כאשר המגילה לא מציינת בפירוש מדוע נעמי מנסה למנוע מרות ומערפה להתלוות אליה, היא מאפשרת ואפילו מעודדת פרשנויות רבות, ומותירה אותן מעופפות כאפשרויות, כל אחת מהן עשויה להעשיר את קריאתנו בסיפור. למעשה, עמימות בנוגע לפרטים מהותיים היא אחת ממאפייניו של התנ”ך, ומאפיין זה מאפשר הצגה סבוכה של דמויות ועלילות, ומזמין את הקוראים להפוך למשתתפים פעילים בתפישת הדקדוקים והמורכבויות של הסיפור. להרחבה של רעיון זה, ראו לדוגמה מאיר שטרנברג, הפואטיקה של הנרטיב המקראי (1985), במיוחד עמודים 186-229; רוברט אלטר, האמנות של הנרטיב המקראי (1981), בעיקר עמודים 114-130. 

 

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)