עזרא | פרק ד | צרי יהודה

הפרק נפתח בבקשה של צרי יהודה להשתתף בבניית בית המקדש. הם מנמקים את הבקשה בכך שגם הם עובדים את הקב"ה: "וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵא–לֹהֵיכֶם וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים" (ד, ב). צרי יהודה המדוברים הם העמים שאשור הגלו לארץ ישראל וקיבלו עליהם את עבודת ה' כ"א–להי הארץ", אך עולי בבל מדגישים בפניהם שה' הוא לא א–להי הארץ, אלא דווקא "ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ד, ג). הסירוב של בני ישראל לשתף את הצרים בעבודת המקדש הובילו למאבקים ולבעיות, והמשך הפרק מתאר מספר אירועים בהם אויבי ישראל פעלו כדי להבאיש את ריחם בעיני השלטון הפרסי.

הפרק כולל מספר אירועים מתקופות שונות ומלכים שונים. ראשית הפרק בימי כורש, כמו שנאמר בתוצאת ההסתה של צרי יהודה: "וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס" (פרק ד, ה-ו). אחריו מתואר בפסוק תמציתי כתב שטנה מימי המלך אחשוורוש, ולבסוף, בפירוט נרחב מאוד, מתוארת חליפת מכתבים עם המלך ארתחששתא שהובילה לעצירה של בניית החומה.

האיגרת שנשלחה לארתחששתא עוררה קושיות רבות בקרב הפרשנים וחוקרי המקרא, ונראה שהיא לא מופיעה במקומה הכרונולוגי. המלכים הפרסיים על פי סדרם הכרונולוגי הם: כורש, כנבוזי (שלא נזכר בתנ"ך), דריווש, אחשוורוש וארתחששתא. פרקים א־ג עוסקים בקורותיהם של שבי ציון בימי כורש שהתיר להם לעלות, ובתחילת הפרק שלנו מוזכר שבימיו בני יהודה הופרעו בבניית המקדש. פרק ה' מתאר איך חזרו לבנות את המקדש בימי דריווש. אז מה עושה בתווך סיפור האיגרת מימי ארתחששתא שמאוחר בלפחות 20 שנה? ישנם גם פערים בתוכן: האיגרת מספרת שבני יהודה בונים לעיר חומה ולא מזכירה את המקדש כלל. אבל לאחר שהמלך מורה להפסיק את הבניה בכוח התנ"ך ממשיך בפסוק הבא ומשתמש באותה מילה בדיוק כדי לתאר את הפסקת הבניה של המקדש עד לימי דריווש: "הָלְכוּ בִּזְרִיזוּת לִירוּשָׁלַיִם אֶל הַיְּהוּדִים, וּבִטְּלוּ אוֹתָם בִּזְרוֹעַ וְכֹחַ ס אָז בָּטְלָה מְלֶאכֶת בֵּית הָאֵ–ל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה בְּטֵלָה עַד שְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס." (תרגום הרב דן בארי ד, כג-כד). סיפור בניית המקדש וסיפור בניית החומה עוסקים בהתרחשויות שונות ובזמנים שונים - והפסוקים מערבבים ביניהם.

במאמר שפרסם במגדים, הרב מרדכי סבתו מציע לפתור את הבעיה על פי גישה עקרונית בלימוד תנ"ך: לעתים התנ"ך יבחר לספר את הסיפור, עם המסר האמוני והערכי שיש בו, באופן שונה ממה שקרה באמת. התנ"ך בוחר לספר את מה שהיה יכול להיות, ואת המבט הפנימי של הדברים ולאו דווקא את מה שהיה בפועל. סיפור האיגרת נועד לייצר הבחנה והקבלה ביחס לאיגרת האחרת שנשלחת – איגרת תתני בפרק ה'. באיגרת הראשונה כתב השטנה מוביל להפסקת הבניה, אבל האיגרת השניה שבפרק ה' מובילה לחידוש הבניה: המלך שולח לשבי ציון צו חדש ומעניק להם כסף. על ההבדל שבין הפרקים והדבר שהוביל למהפך ביניהם, נרחיב בפרק הבא.