עזרא | פרק ו | רישיון דריווש וחנוכת המקדש

כבר ראינו שגם לאחר הצהרת כורש החגיגית, המציאות איננה מתקדמת בקצב כל כך מזהיר. ייסוד המקדש השני היה אירוע של רגשות מעורבים, ובהמשך ראינו שמלאכת הבנייה נתקלת בקשיים רבים, בעיקר בהתמודדות אל מול עמי הארץ המנסים לשבש את מלאכת הבנייה ולשכנע את מלכי פרס לצוות על הפסקת הבנייה – כפי שמופיע בסוף פרק ד'.

בפרק ה', יושבי יהודה חידשו את הבנייה על דעת עצמם בהובלת זרובבל וישוע, ובעידוד הנביאים חגי וזכריה. תתני, הפחה של האיזור מטעם השלטון הפרסי, שואל אותם מניין היתרי הבנייה – והם תולים את ההיתר בהצהרת כורש. תתני שולח איגרת לדריווש ושואל אותו מה לעשות. תשובת דריווש מגיעה בפרק שלנו. דריווש מצטט את דברי כורש עצמו, ובשינויים קלים: כורש עצמו התיר לגולי יהודה לעלות לארץ, וליהודים שנשארים בגולה לתרום כסף לטובת העולים. ואילו בדברי דריווש עולה הצהרה נדיבה יותר: המלך עצמו מתקצב את בניית המקדש: "וְהַהוֹצָאָה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תִּנָּתֵן" (ו, ד; תרגום הרב דן בארי). דריווש עצמו מוסיף אפילו תקציב לתפעול המקדש ולקרבנות: "וּמַה שֶּׁצְּרִיכִים, וּבְנֵי שְׁוָרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים לְעוֹלוֹת לֶאֱלֹהַּ הַשָּׁמַיִם, חִטִּים מֶלַח יַיִן וְשֶׁמֶן כְּמַאֲמַר הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, יִהְיֶה נִתָּן לָהֶם יוֹם בְּיוֹם שֶׁלֹּא בְּרַשְׁלָנוּת" (ו, ט). בסוף דבריו מוסיף דריווש ואוסר על עמי הארץ להפריע למלאכת הבנייה, ומאיים עליהם בעונשים כבדים.

הצהרתו של דריווש מהווה תקדים משמעותי: לא זו בלבד שהשליט מאפשר ליהודים לשוב לארץ ולבנות את המקדש, אלא השליט בעצמו מממן את הבנייה, וניתן לומר שהבנייה נעשית מטעמו ממש: "וּמִמֶּנִּי נִתַּן צַו, לְמַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ עִם זִקְנֵי הַיְּהוּדִים הָהֵם, לִבְנוֹת בֵּית הָאֵל הַזֶּה... שֶׁיִּהְיוּ מַקְרִיבִים נִיחוֹחִים לֶאֱלֹהַּ הַשָּׁמַיִם, וּמִתְפַּלְּלִים לְחַיֵּי הַמֶּלֶךְ וּבָנָיו" (ו, ח-י). בהקדמת 'דעת מקרא' לספר עזרא (עמ' 27), פרופ' מרדכי זר כבוד מצביע על כך שבהצהרת דריווש ניתנת סמכות רחבה מאוד לכהנים, שהם המגדירים את התקציבים שיגיעו אליהם מן הממלכה הפרסית. לדבריו, מעמדם של הכהנים כנתינים בעלי מעמד ייחודי, קרובים לשלטון ואלה שעל פיהם זורמים התקציבים – הוא זה שהוביל לדומיננטיות המרובה של מעמד הכהונה לאורך ימי בית שני, שהולכת ותופסת לא רק את ההנהגה הרוחנית אלא גם את זו הפוליטית.

בניין המקדש מסתיים ומושלם בזכות הצהרת דריווש, אבל חנוכת המקדש מתוארת בפרק במילים בודדות וקצרות. הדבר מפתיע במיוחד לאור האריכות הרבה בחנוכת המקדש של שלמה המלך. דומה, שהקיצור וחוסר החגיגיות של חנוכת המקדש שבפרקנו קשורה לכך שהמסע רחוק מלהסתיים, וטרם הגענו לחוף מבטחים. האתגרים של שיבת ציון, ביסוס הביטחון של ירושלים ושימור הזהות היהודית, עוד ימשיכו ללוות אותנו.