איוב | יג | הן יקטלני לו אייחל

הפרק שלנו כולל את תמצית טענת איוב כנגד הרעים: "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (יג, טז). הרעים מצדיקים את הקב"ה, אבל איוב מתעקש שהנסיונות שלהם להצדיק את ה' בהצדקות שקר הן חנופה. ה' לא צריך שישקרו בשבילו וה' לא צריך שידברו בשבילו דברי רמיה. לעומתם, איוב פונה לקב"ה בקומה זקופה ואומר את האמת. 

התלבטות משמעותית בהבנת הפרק, טמונה בפער שבין הקרי והכתיב. איוב מצהיר: "הֵן יִקְטְלֵנִי לא לוֹ אֲיַחֵל" (יג, טו). לפי הכתיב בתנ"ך כתוב כאן "לא אייחל". כלומר, אפסיק לייחל לישועת הקב"ה ולקרבתו. לפי הקרי לעומת זאת, מופיע בדיוק להיפך: גם אם הקב"ה פוגע בי, וגם אם אני מתווכח איתו, אמשיך ואייחל לו. לפי הכתיב איוב מיואש, אבל לפי הקרי עודנו שומר על מערכת יחסים קרובה וחמה עם הקב"ה. גם הכעס שלו, והפניה החוזרת לקב"ה בתביעה לצדק, הן ביטוי של רגש חזק שמעיד על מערכת יחסים חיה. יתכן שהפער בין הכתיב והקרי מלמד על המורכבות גם בלבו של איוב: גם אצלו לא ברור אם הוא התייאש כבר או שעודנו מייחל לקב"ה. מצד אחד בכתיב הוא כבר לא מייחל, אבל בסופו של דבר בקרי זועק בקול רם "הן יקטלני לו אייחל".  

ההתלבטות איזו מן הקריאות היא הקריאה הנכונה יותר, עמדה במוקד ההתלבטות בגמרא: "בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנא': הן יקטלני לו אייחל, ועדיין הדבר שקול, לו אני מצפה או איני מצפה? ת"ל: עד אגוע לא אסיר תומתי ממני, מלמד שמאהבה עשה". הכרעת הגמרא שאיוב עבד את הקב"ה מאהבה משמעותית ללימוד הספר. מבחינה פילוסופית או תיאולוגית יש הרבה מקום לערער על דברי איוב, ועד סוף הספר גם הוא עצמו יודה בטעותו לפני הקב"ה: "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (מב, ו). אבל הפסוק הזה מוכיח שברגש הדתי, איוב צודק – ועובד את ה' מאהבה.