איוב | מא | לוויתן

הפרק שלנו ממשיך בתיאור אימתה של המפלצת השניה – הלויתן ששולט בים. עם שריון קשקשים אימתני, יורק אש ורב כוח. גם בפרק שלנו הקב"ה מבקש מאיוב "לעזור" לו להכניע אותו, ומבטיח שכר למי שיעמוד במשימה: "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא". (מא, ג). זה ממשיך את דברי הקב"ה מהפרק הקודם: "וְאִם זְרוֹעַ כָּאֵל לָךְ... הָפֵץ עֶבְרוֹת אַפֶּךָ וּרְאֵה כָל גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ... וְגַם אֲנִי אוֹדֶךָּ כִּי תוֹשִׁעַ לְךָ יְמִינֶךָ" (מ, ט-יד). 

אתמול הצענו את תשובת ה' כהצעה אירונית לאיוב, שיבין שמשימת ניהול העולם היא משימה מסובכת משחשב ושאין לו יכולת לבוא בטענות אל ה'. הסבר כזה יכול להתאים גם למענה ה' הראשון – במענה הראשון הוא למד על המורכבות בניהול העולם, ובמענה השני לומד על המורכבות שיש במלחמה ברוע. 

נרצה להציע רובד נוסף להצעת ה' – "וְגַם אֲנִי אוֹדֶךָּ כִּי תוֹשִׁעַ לְךָ יְמִינֶךָ" (מ, יד). ה' ברא את הרוע בעולם, ואם היה רוצה היה יכול להכניע אותו מהר מאוד. אבל הרוע נמצא שם בכוונה תחילה – כי זה התפקיד שלנו להכניע אותו. ה' אומר לאיוב: הרוע מפריע לך? במקום להתלונן בפני צא והילחם בו. התפקיד של האנושות היא לתקן עולם במלכות שדי, וזה אומר לייצר חברת צדק שמענישה את הרוע ודואגת לחלשים. גם ה' יעניש את הרשעים במקומות בהם אנחנו נכשלים, אבל ההצלחה האמיתית היא שאנחנו נלך בדרכיו ונעשה זאת בעצמנו.  

חז"ל דורשים (ב"ב עד:) שה' ברא את הלוויתן זכר ונקבה, אך כדי שלא יתרבו הוא סירס את הזכר, והרג את הנקבה ושמר אותה למאכל הצדיקים לעתיד לבוא. יש במדרש הזה שתי משמעויות – הראשונה, היא שגם מהרוע עתיד לצאת טוב. והשניה, היא שללוייתן אין איך להתרבות, וכמות הרשעה בעולם היא סופית. לפעמים זה נראה מייאש, אבל מדור לדור, ולאט לאט אנחנו נלחמים בה, וסופנו לנצח.