נחמיה | פרק יא | אנשי כנסת הגדולה

הפרק מציג את ההחלטה לחזק את ההתיישבות בירושלים. על שרי העם הוטל לשבת בירושלים, ומעבר לכך אחד מכל עשרה אנשים נודב לשבת בירושלים, כששאר העם הנותר בערים האחרות "בירך" אותו על הנשיאה בנטל. להחלטה שכל שרי העם ישבו בירושלים יש הד ציוני מודרני, בהחלטת ממשלת בן גוריון הראשונה להקים את קריית הממשלה ולהעביר את מוסדות השלטון מתל אביב לירושלים.

לאחר מכן, הפרק פותח ברשימת "רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלִָם" (יא, ג). במאמר המצורף, הרב יואל בן נון מצביע על רעיונות מרתקים שעולים מעיון ברשימה. חז"ל בתלמוד הבבלי (מגילה יז:) קבעו ש"אנשי כנסת הגדולה" היו מאה ועשרים אנשים, ובעקבותם גם אצלנו בכנסת ישנם מאה ועשרים חברי כנסת. בתלמוד הירושלמי (חגיגה ג:ח) מופיע מספר אחר שיותר מובן כיצד חישבו אותו – 83 כמספרם של חותמי האמנה. במהלך השנים היו נסיונות שונים להסביר כיצד הגיע הבבלי למספר מאה ועשרים. הרב יואל הבחין שאם מחשבים את מספר העולים מעליית ששבצר וזרובבל (עזרא א־ב) מגיעים למאה ועשרים. גם ספירה של כלל השמות בפרקים שלנו (נחמיה יא־יב) מגיעה לאותו מספר – 120.

למרות שגם הרשימה של עליית ששבצר וזרובבל וגם רשימת חותמי האמנה מגיעות לאותו מספר - מאה ועשרים, בין שתי הספירות יש הבדל גדול, שמשקף את התהליך שעשה נחמיה בחתימת האמנה. בתחילת הספר, אנחנו מגיעים למאה עשרים כאשר סופרים בתוך הספירה את הנתינים, עבדי שלמה, והמשפחות המסופקות שייחוסן היה מפוקפק. לאחר חתימת האמנה מגיעים לאותו מספר, אבל הפעם רק עם משפחות מיוחסות. מועצת העם שכללה בתחילה גורמים בעייתיים עוברת תהליך של תיקון במהלך חתימת האמנה, והרשימה ה"משעממת" במבט ראשון חושפת בפנינו את ההישג הגדול של נחמיה.