תהילים קכב | שאלו שלום ירושלים

מזמור זה הוא מזמור ההתרגשות בעליה לירושלים. יש מן הפרשנים שמסבירים שזהו מזמורם של עולי הרגלים, ויש שמסבירים שנאמר בעלית הגולים לירושלים. יתכן גם שהמזמור שימש בימי המקדש הראשון כמזמור עולי הרגלים, ועולי הגולה שזכו לעלות שוב לירושלים עשו בו שימוש מחדש כמזמור שמבטא את תחושות ההתחדשות וההתרגשות שלהם. המזמור מדבר בשבח ירושלים, מקום המשפט והצדק, ומבקש מהבאים אליה ומהעוזבים אותה לבקש על שלומה. לא רק כמשל רוחני, אלא גם מבחינה ריאלית, המצב של ירושלים משמש כמדד למצבו של העם: בחורבנה של ירושלים בא על העם חורבן, ובבניינה העם זוכה לגאולה. המזמור שלנו היווה את ההשראה לקינה המפורסמת של רבי יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". במשך כל השנים באי ציון שאלו בשלומה, ובזמן הגלות רבי יהודה הלוי מבקש מציון שתפרע את החוב ותשאל בשלום בניה שמתגעגעים אליה.  

המזמור מציין את יחודה של ירושלים שהיא "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (ג). בתלמוד הירושלמי דורשים שירושלים "עושה כל ישראל לחברים" (חגיגה ג:ו). על פי זה, האחדות שהעיר גורמת לה היא אחדות פנימית בתוך עם ישראל. בבבלי דורשים את הפסוק בכיוון אחר לגמרי: "הכי אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (תענית ה.) כאן האחדות היא אחדות בין שמיים וארץ – בין הקודש והחול. בספרו "תהלה", הרב בני לאו מציע שהדברים קשורים וירושלים גורמת לאחדות בכל המישורים. בשלב הראשון בציר האופקי, בקרב בני ישראל, ובשלב השני אחדות בין הקודש והחול. ואולי יש קשר גם לעניין הקודם אותו הזכרנו, שירושלים יכולה לשבת בשלום ובשלווה רק אם תהיה בה אחדות אמיתית של עם ישראל, וחיבור אמיתי בין הקודש והחול.