תהילים קכג | כעיני עבדים אל יד אדוניהם

המזמור הקצר טומן בחובו רגשות גדולים וגם נקודה מחשבתית חשובה. המזמור מביא את דבריו של היהודי המושפל ששבע מהלעג וההשפלה, ונושא את עיניו אל תקוותו היחידה – הקב"ה. המשורר לא מציג בקשה מנומקת אלא מבקש בקשה פשוטה – חננו, וכמו שחז"ל דרשו "יחנך במתנת חנם". (ספרי במדבר מא). העבד נושא את עיניו לידו של האדון, מפחד להישיר מבט, ולא יודע אם מה שיגיע אליו הוא אגרוף או ארוחת צהריים. היחסים בין עבד לאדון הם תלות מוחלטת: העבד זקוק לאדון בשביל שיתן לו אוכל, מחסה ואפילו הגנה מפני אנשים אחרים שרוצים לקחת את העבד לעצמם, והאדון לא צריך לספק הסברים. 

בספרו "תפילת שמונה עשרה ויסודות האמונה" הרב עזרא ביק מביא שדימוי העבד הוא עניין יסודי בתפילה. התפילה שלנו מורכבת בעיקר מבקשות מהקב"ה, איזו מן עבודת ה' זו? מה הופך את התפילה להיות "עבודה שבלב"? הרב מסביר שהבקשה מהקב"ה שיטפל בנו, שיסדר את כל החיים שלנו מאל"ף ועד תי"ו, היא ההכרה בכך שאנחנו עבדיו והוא האדון שאחראי עלינו באופן מוחלט. האדון מספק לעבד את הצרכים שלו, אבל גם נותן לו תפקיד ומשמעות. לעבד אין רצונות משלו ומטרתו בחיים היא לקדם את מטרותיו של האדון. אנחנו זכינו והקב"ה הוא אדון מיטיב שהמטרות שלו הם לדאוג לנו, אבל התפילה היא ההצהרה שאנחנו מוכנים לקבל עלינו את המשימה ומודים על כך שזכינו לאדון כזה: "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלהינו". 

גם הפסוק האחרון במזמור שלנו מכיר ביתרון שלנו כעבדי ה'. יחד עם הבקשה מהקב"ה שיגן עלינו מאלו שפוגעים בנו, מתגנבת גם נימה של זלזול: "הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים". הבוז האמיתי הוא לאותם אנשים גאוותנים, שחושבים, שחושבים שהם אדונים, אבל אנחנו זכינו להכיר שאיננו אדונים, אלא עבדים לאדון האמיתי.