תהילים יג-יד

תהילים יג – ואני בחסדך בטחתי: החלק הראשון של המזמור מביע יאוש מוחלט, וחוזר ארבע פעמים על השאלה/זעקה "עד אנה?": "עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי:  עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי". שלוש השאלות הראשונות קשורות במצב הנפשי של ריחוק מה', והשאלה הרביעית קשורה למצב המציאותי בו המשורר נתון בידי אויביו. בפסוק האחרון של המזמור משתנה האווירה ולפתע המשורר בטוח בחסדו של הקב"ה, ומודיע שישיר לה' "כי גמל עלי". חלק מן הפרשנים מסבירים שהמשורר בוטח בה', וגם מתחייב שישיר לו שיר תודה לאחר שיגמול איתו חסד. הרב חנן פורת, בספר "לחיות תהילים" מציע שעצם הבטחון בה' והתחושות שקיבל במהלך התפילה הם שמחזירות למשורר את תחושת קרבת הא–להים שהייתה חסרה לו כל כך, ולכן כבר כשהוא מסיים להתפלל יכול להודות לקב"ה שגמל עליו. 

תהילים יד – אמר נבל בלבו: המזמור מתאר מצב עגום. הנבלים לא מאמינים בא–להים, משחיתים את דרכם, והחברה מגיעה למצב בו "אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד". חוסר האמונה בהשגחת ה' מביא להדרדרות מוסרית (ראו בראשית כ, יא), וכנגד התפיסה הזו המשורר מצהיר שה' יגן על העניים ומתפלל שיושיע את ישראל.  הפרשנים נחלקו אם התיאור במזמור הוא תיאור של השחתת החברה בעם ישראל כנגד העניים בתוך החברה, או שהתיאור הוא של מאבק של האומות כנגד עם ישראל ה"עני" ובהתאם לפסוק הסיום שמייחל: "מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל".

חז"ל דייקו בפסוק שפותח את המזמור, והצביעו על הבדל לאורך התנ"ך בין צדיקים לרשעים: הרשעים הם ברשות לבם: אמר נבל בלבו, ויאמר עשו בלבו ויאמר ירבעם בלבו ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים לבם ברשותם, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה, ויאמר דוד אל לבו, וישם דניאל אל לבו, דומים לבוראם ויאמר ה' אל לבו: (ילקוט שמעוני שמואל א רמז עח).  השאלה היא מי שולט במי – האם האדם הוא עבד לדחפים והגחמות שלו, או שהוא זה ששולט ומוביל את הלב שלו למקום הראוי?