תהילים קלז | על נהרות בבל

מזמור קל"ז נפתח ברגשות עוצמתיים מאוד: גולי בבל יושבים על יד הנהרות ובוכים. הם זוכרים את ציון שנחרבה וממאנים להתנחם. הגולים תולים את כינורותיהם – כביכול מאפסנים בבוידעם את האפשרות לשמוח. גם חז"ל ראו קשר בין החורבן לבין הפסקת הנגינה: "משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות... אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דאמר קרא: זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם!" (סוטה מח.). השובים מבקשים מן הגולים שישירו לפניהם משיר ציון – אבל נענים בסירוב: כיצד נוכל לשיר את שיר ה' על אדמת נכר?

בחלק השני, המשורר נשבע את שבועת אם אשכחך: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". הרב אלחנן סמט במאמר המצורף מנתח את המזמור כתהליך הדרגתי של הסתגלות לגלות. בתחילה, הגולים נמצאים בבכי ספונטני וחווים את החורבן. בשלב השני, הם מתחילים להסתגל לגלות ולהתרגל אליה – ולכן כדי להמשיך ולזכור את ירושלים הם צריכים להישבע. אם כן, המזמור מתאר את תהליך ההסתגלות לגלות והמעבר מאבל ספונטני לזיכרון ארוך טווח. את התהליך הזה הרב סמט מנתח לאור נבואת ירמיהו שקרא לגולי בבל להסתגל לגלות: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת... לְכָל הַגּוֹלָה... בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ" (ירמיהו כט, ד-ה). והוא מראה שתהליך דומה מתואר על ידי חז"ל ביחס לחורבן הבית השני (ב"ב ס:):

"ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?" – אותם פרושים מבטאים את האבל הראשוני כמו בתחילת המזמור שלנו – אי יכולת להשלים עם קיומו של החורבן. בהמשך הסיפור שם, ר' יהושע מוליך את גישתם עד הקצה ומראה שלפי אותו היגיון כדאי גם להימנע מאכילה ושתיה לחלוטין. ובסופו של דבר מסיק שם ר' יהושע: "שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר" ולכן חכמים קבעו תקנות זיכרון שעל ידן זוכרים את ירושלים: "אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט... שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי" - והלימוד לכך הוא מהשבועה שבמזמור שלנו, שכאמור – מבטאת את המעבר לזיכרון ארוך הטווח, עם ההסתגלות למצב החורבן והגלות.

המזמור נחתם בבקשה מה' שיזכור את החורבן וישלם לאויבים כגמולם: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם". בכך, המזמור סוגל מעגל של זיכרון: הגולים זכרו את ירושלים ונשבעו שלא לשכוח אותה. והם מבקשים מה' שגם הוא לא ישכח.

נותר לנו לשאול – מה תפקידו של מזמור מעומק הגלות בלב הספר החמישי של תהילים, שהוא ספר הגאולה, ההלל וההודאה? על כך מחר, כשנראה בע"ה את מזמור קל"ח, שישלים את התמונה.