תהילים סו | צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף
המשורר משבח ומהלל את הקב"ה על הצלה גדולה. בחלק הראשון של המזמור השבח הוא בלשון רבים ומסתבר שמדובר על הצלה לאומית, ואילו בחלק השני של המזמור המשורר עובר לדבר בלשון יחיד. יתכן שהמשורר מצמיד שני חלקים שמשבחים אירועים שונים שהמשותף לשניהם הוא בשבח הגדול לקב"ה, יתכן שהיחיד בחלקו השני של המזמור הוא אדם בעל משמעות לאומית, כמו שר צבא או מלך, ויתכן גם להציע שהחלק השני של המזמור הוא היישום האישי שכל אחד מעם ישראל נדרש לעשות בעקבות ההצלה והשבח הלאומיים בחלק הראשון.
שבחי הקב"ה במזמור חוזרים אחורה עד לסיפורי קריעת ים סוף וחציית הירדן: "הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל" ובכך ממקמים את ההצלה העכשווית על אותו ציר היסטורי – לצד הצלות אחרות בעלות משמעות.
במזמור אפשר למצוא נקודה חשובה לגבי תפקיד הפורענות. המשורר מודע לכך שמקור הפורענות הוא הקב"ה: "הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה שַׂמְתָּ מוּעָקָה בְמָתְנֵינוּ" ובכל זאת מודה לקב"ה שהציל אותנו מן הפורענות שהוא עצמו הביא עלינו. לפי המזמור לפורענויות יש תפקיד: "כִּי בְחַנְתָּנוּ אֱלֹהִים צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף". הצרות נועדו לשפר אותנו. יחד עם הזעקה לישועה אנחנו אמורים גם לתקן ו"לצרף" את עצמנו. מתוך הסתכלות כזו צרה שנחלצנו ממנה היא לא סתם אירוע רע שחלף לו, אלא מפגש עמוק עם הקב"ה שבסופו יצאנו קרובים יותר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)