תהילים סט | ותיטב לה' משור פר

המזמור עוסק ביציאתו של המשורר מצרה גדולה, ובשבח שישבח בו את ה'. בשיעור מימי העיון בתנ"ך (מצורף) הרב חנוך רוזנברג, חבר הקבוצה, מנתח את המזמור ומחלק אותו לשלושה חלקים שמתארים יציאה הדרגתית מצרה לרווחה, ומשווה אותו למזמורים דומים בספר תהלים (מ, ע הסמוך). הצרה שהמזמור מתאר היא טביעה, ומרבית הפרשנים מסבירים שמדובר במטאפורה לסבל החברתי שסובל מיד שונאיו או מידי העמים שפוגעים בישראל.

לאחר שהמזמור מפרט את מצוקותיו של המשורר ואת ההצלה שזכה לה, המזמור עובר לספר על דרכי השבח בהן יודה לה'. ובהקשר הזה, יש חידוש גדול: "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱ–לֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה:  וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס". המשורר טוען שה' מעדיף שיר תודה במקום קרבן תודה. קרבן התודה אמור לשקף את ליבו של האדם, שמודה על החסד בו ה' חנן אותו, ושירת הודיה יכולה להביע את הרגשות האלה בצורה הכי טובה שאפשר.

יש הטוענים על בסיס הפרק הזה ועל בסיס פרקים נוספים בתהילים ובנביא, שה' מתנגד לכל עבודת הקרבנות, אבל דומה שזה לא כל כך נכון. הרב רוזנברג מסביר אחרת על פי תיארוך המזמור. מסתבר לומר שהמזמור נכתב לאחר החורבן, מפני שהוא חותם בתפילה שמתאימה לימי החורבן: "כִּי אֱ—לֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ". לפי זה, הרב רוזנברג מציע שהפסוק שמעדיף שיר תודה על פני קורבן הוא פסוק אפולוגטי — היהודי שיושב בגלות מנחם את עצמו ששירת התודה לא פחות טובה מקורבן.

ניתן להסביר גם בכיוון אחר, באופן דומה למה שכבר ראינו במזמור נ"א. גם שם המשורר טען שה' לא רוצה את הקרבנות: "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח" (תהילים נא, יט-כא), אבל שם דווקא יש תפנית – "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה [... ] אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל" (תהילים נא, יט-כא). כאשר הקרבן מגיע לבדו, הוא לא שווה הרבה, אבל כאשר הוא מלווה יחד עם הודאה מהלב, אז זוהי ההודאה הכי טובה שאפשר. זהו כמו ההבדל שבין מתנה למכתב ברכה. כאשר אדם נותן מתנה לאשתו אבל בלי כוונה ובלי השקעה, גם אם המתנה שווה לא מעט כסף - היא לא מצליחה להגשים את המטרה שלה: היא לא מביעה תודה ולא מקרבת לבבות. מכתב ברכה מהלב תמיד משקף עומק, מביע השקעה ומקרב את הלבבות. ואילו במתנה שנלווה לה מכתב ברכה יש עומקים שעולים על כל דבר אחר. אשתו גם מעריכה את ההשקעה וגם קוראת את הדברים שכתב. זהו זבח שיש עמו שיר – גם קרבן וגם לב.