תהילים עט-פ | מזמורי קינה

תהילים עט – באו גוים נחלתך

המזמור הוא מזמור שמכונה "תחינה לאומית", או "מזמור קינה" בו המשורר זועק לה' על המצב הקשה של החורבן. בשונה מחלק ממזמורי הקינה האחרים, המשורר מודע לאשמת העם בחורבן ומתייחס לחטאיהם, אך מבקש שבכל זאת ה' יגאל את עמו. הדגש במזמור הוא שלמרות שעם ישראל חטא, הם בכל זאת שייכים לקב"ה, והגויים כמו פוגעים ברכושו ומחללים את שמו. לעומת הגויים שלא קוראים בשם ה', עם ישראל, למרות חטאיו, ראוי לגאולה שתקדש את שם ה'. המזמור מסיים בהצהרה שמסכמת את ההנגדה: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲ–דֹנָי:  וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ".

תהילים פ – הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת

בספרו "עיונים בספר תהילים" הרב אלחנן סמט (מצורף שיעורו) מחלק את המזמור לארבעה חלקים על פי הפזמון שחוזר בסוף כל חלק. הפזמונים אינם זהים ויש תהליך של הרחבת שם ה' לאורך המזמור. בסוף החלק הראשון  "אֱ–לֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה", בסוף החלק השני "אֱ–לֹהִים צְבָ–אוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה", בסוף החלק השלישי שמו של ה' נשאר זהה והפניה משתנה: "אֱ–לֹהִים צְבָ–אוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת", ואילו בסוף החלק האחרון מוסיפים גם את שמו של ה': "ה' אֱ–לֹהִים צְבָ–אוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה".

החלק הראשון הוא תפילה לפני קרב והחלק השני הוא קינה לאחר הכשלון בקרב. על פי שמות השבטים אפרים, בנימין ומנשה, ועל פי הכינוי לה' בשם "יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים" מסתבר שמדובר על קרב אבן העזר (שמו"א, ג) בו עם ישראל הביאו את הארון למלחמה וחשבו שהארון יעניק להם את הנצחון. המלחמה נגמרה בכשלון מוחלט: משכן שילה (שנמצא בנחלת אפרים, בין נחלות בנימין ומנשה) נחרב, הארון נפל בידי פלשתים, והפלשתים שלטו בארץ. החלקים השלישי והרביעי מציגים משל לגפן. בחלק השלישי מתואר איך הקב"ה לקח את הגפן ממצרים ונטע אותה בארץ. הגפן הצליחה: "כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל", עד שלפתע ה' פרץ את גדריה והיא הוכתה. המשורר שואל בכאב "לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ". בחלק השלישי מסיימים בתפילה שה' ישוב ויטע את הגפן, בניו, וישוב להאיר לעם ישראל פנים. הסדר שבין החלקים יוצר מבנה כיאסטי של: תפילה, כשלון, כשלון, תפילה, כשהתקווה היא שהיפוך הסדר יוביל גם להיפוך המגמה והתפילה האחרונה תצליח יותר מן הראשונה. 

מעניין לציין שגם בנביא עם ישראל נמשלו לגפן. ירמיהו שואל: "וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (ירמיהו ב, כא), וישעיהו "מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו ה, ד). בנביא מי ששואל הוא הקב"ה, ומי שבגד הוא עם ישראל, ואילו אצלנו זה הפוך. הדברים חוזרים להבדל שחזרנו עליו רבות בין תהילים וספרי הנבואה – הנבואה מביאה את נקודת המבט של הקב"ה ותהילים את נקודת המבט של עם ישראל.