תהילים צ | כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול

מזמור צ', הפותח את הספר הרביעי, הוא תיאולוגי באופיו. המזמור עוסק בהרחבה בחידוד ההבדל בין הקיום האנושי לבין מציאות ה'. ה' קדם לעולם: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל" (פסוק ב). מושגי הזמן שלו הם אחרים לחלוטין: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר... בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף" (פסוקים ד-ה).

לצד הפנמת המוחלטות והעל-זמניות של מציאות ה', המשורר נתקף פחד ביחס לשבריריות הקיום האנושי: "כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ" (פסוק ז), פחד שמועצם לאור ההבנה שהאדם מלא בחטאים, הגלויים לפני ה': "שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ" (פסוק ח). ביחס לציר הזמן, המשורר נעשה מודע לקוצר ימיו ביחס למציאות ה': "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" (פסוק י), ונוכח שגם הזמן הקצר הזה מלא ב"עמל ואוון", בעיסוקים טפלים וזניחים.

העיקרון שמונח בצורה ברורה מאוד במזמור שלנו – מוחלטות הקיום הא-לוהי אל מול זמניותו של האדם, הוא עיקרון תיאולוגי ראשון במעלה בחשיבותו, והוא ימשיך ללוות אותנו לאורך מזמורי הספר הרביעי של תהילים. נסו לשים לב לכך בלימודנו, ולמשמעות העיקרון הזה ותפקידו בתוך המזמורים.