הפטרת וישב | רק אתכם ידעתי

לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.

כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם: וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת: וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי: וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה': וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ: הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר: וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה':

שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם: הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ: הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד: הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד: אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים: אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא: (עמוס ב, ו – ג, ח)
 

א. על שלושה ועל ארבעה

פתיחת הנבואה שבהפטרתנו, 'על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו', כורכת אותה עם הנאמר לפניה. הנביא עמוס מדבר רבות על "יום ה'", שהוא היום שבו יפקוד הקב"ה על כל העמים את חטאיהם. עמוס מזכיר בנבואתו את ארם, פלשתים (עזה), צור, אדום, עמון, מואב ויהודה – שבעה (!) עמים, לפני שהוא חותם בפשעי ישראל. הנביא פותח את נבואתו על כל אחד מהעמים ב'על שלושה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו', אך מונה בהם חטא אחד בלבד, כנראה את החטא הרביעי, החטא שהגדיש את הסאה והביא את הקב"ה לפקוד עליהם את עוונם.

מהי הסיבה לכך שהקב"ה פוקד על העמים את עוונם מן החטא הרביעי בלבד?

הרמב"ם (בעקבות הגמרא ביומא פו ע"ב) מבאר שהדבר נובע ממידת רחמיו של הקב"ה:

אבל הצבור תולין להן עוון ראשון שני ושלישי, שנאמר 'על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו', וכשמחשבין להן על דרך זה מחשבין להן מרביעי ואילך (הלכות תשובה ג, ה).

אפשר שכל 'חטא' הנזכר כאן הוא דור באומה החוטאת, וה' פוקד את העוונות רק בדור הרביעי, כנאמר בדיברות:

כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: (שמות כ, ה)

דבר זה נכון לא רק ביחס לעם ישראל. האמורי בימי אברהם היה גוי חוטא וכבד עוון, ולמרות זאת אמר ה' בברית בין הבתרים שהוא מעביר להם על חטאיהם, ורק בדור הרביעי יפקוד את עוונותיהם והארץ תקיא אותם:

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: (בראשית טו, טז)
 

ב. על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו

יחסו של הנביא לפשעי ישראל שונה מיחסו לפשעיהם של שבעת העמים הנזכרים לפני כן (מבחינת עמוס, שחי בממלכת ישראל ונבואותיו עוסקות בה, יהודה הוא אחד מהעמים ה'אחרים', והוא מייחד בנבואתו רק את ממלכת שומרון). לגבי שבעת העמים הזכיר עמוס רק את החטא האחרון, ובלשון אחרת – הוא הזכיר ארבעה חטאים פחות שלושה (שעליהם ה' העביר ולא פקד), כלומר חטא אחד. לעומת זאת, ביחס לישראל הנביא מזכיר שבעה חטאים, כנגד כל העמים הנזכרים, כלומר ארבעה ועוד שלושה:

(1) עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק   
(2) וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם:    
(3) הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים          
(4) וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ
(5) וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי:          
(6) וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ        
(7) וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם:

אפשר שזה פשר דבריו בהמשך הפטרתנו על פקידת עוונותיהם של ישראל באופן מלא וחמור במיוחד:

רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם:

כנגד שבעת החטאים יש שבעה עונשים:

(1) וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל          
(2) וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ      
(3) וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ:   
(4) וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד  
(5) וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט    
(6) וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ:       
(7) וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה':
 

ג. הקשר בין הפרשה להפטרה

בפשטות, ההפטרה קשורה לפרשה רק בפסוק הראשון שלה, "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם", המזכיר את עוון מכירת יוסף שבלב פרשתנו. האם לעוון זה התכוון עמוס בתלונתו על פשעי ישראל? מסתבר שכיוון בדבריו לחטאי אנשי דורו, ונרחיב בכך להלן, אך ייתכן שראה אותם כ'אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם', שחטאם נובע מן החטא הקדום של מכירת יוסף. אומנם, יש להסתייג מסברה זו – שומרון, שעיקר נבואתו של הנביא עליה, היא עיר מרכזית בנחלת יוסף, ויוסף, שלא חטא במכירתו, הוא עיקרם של שבטי ממלכת ישראל שהנביא פונה אליהם.

קשר הדוק יותר של הנבואה למכירת יוסף מופיע במדרש מאוחר, מדרש עשרה הרוגי מלכות,[1] ללא מקור ברור מלבד עצם הנבואה בהפטרתנו. שם התפרש הפסוק שבהפטרתנו כעוסק במכירת יוסף ממש:

פעם אחת היה יושב (הקיסר הרומי) ועוסק בתורה, ומצא כתוב 'וגונב איש ומכרו וגו'', והלך וטח הבית כלו בנעלים ודבקם בכתלים... אמר להם: בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף, דכתיב 'וימכרו את יוסף', וכתיב 'על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים', ולכן טח אותו רשע את הבית במנעלים כדי שיכירו באיזה דבר מכרו את יוסף, שנאמר 'בעבור נעלים' – בדמי נעלים...          
כיון שראו אחי יוסף, אמרו לאותן הישמעאלים: החזירו לנו הבגד הזה, שלא מכרנוהו לכם אלא ערום. ויאמרו הישמעאלים: לא נחזיר לכם. עד שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים... ואותו קיסר הרשע היה יודע שמכרוהו בנעלים, ואמר להם: קבלו עליכם דין שמים.
 

ד. סוחרי העבדים, סוחרי התבואה ובאי בית האלוהים

מסחר ביהודים בשוקי העבדים הוא מן העבירות החמורות שבתורה, ועונשו מיתה:

כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (דברים כד, ז)

האם התורה מקשרת חטא זה למכירת יוסף בפרשתנו? אפשר שכן, והדבר נרמז בסמיכות הפסוקים:

וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: (שמות כא, טו–יז)

התורה כורכת בפסוקים אלו את איסור מכירת בן חורין לעבד במצוות כיבוד הורים, הכתובה משני צידיו. חלק גדול מעוון מכירת יוסף היה העוול שגרמו אחי יוסף לאביהם הזקן, כפי שעולה מפרשתנו ומפרשת 'ויגש'.

מסתבר שהעוסקים בפועל במסחר עבדים היו מעטים, אך עמוס מאשים בכך את החברה כולה, ומונה עבירה זו כאחד מ'פשעי ישראל'. מסחר העבדים, גם בישראל (בימים שבהם אכן היה מקובל) וגם באומות אחרות, עסק בעיקר במכירת בני חורין שלוו כספים ולא יכלו לפרוע את חובותיהם – הלווה היה נמכר לעבד כדי לפרוע בדמיו את חובו. התורה עצמה התירה מציאות כזאת, אך רק בחוב הנובע מגניבה (ועל פי פשטי המקראות – כזו שבעקבותיה טביחה או מכירה של השור או השה הגנובים), ובשום פנים לא בחוב הנובע מהלוואה רגילה. בנוגע להלוואה רגילה הגבילה התורה את היכולת לגבות את החוב באמצעות עיקול נכסים: היא אסרה לעקל את כלי הכנת הקמח או את בגדו האחרון של הלווה, וכן אסרה כניסה אל בית החייב כדי ליטול מנכסיו. במרכז איסוריה ביחס לגביית החוב עומדת מכירת גופו של הלווה לעבדות כדי לפרוע את חובו:

לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ [...] כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: (דברים כד, ו–יג)

מצאנו גם מכירת ילדים בני חורין לעבדים בחוב אבותיהם, ואף דבר זה הוא איסור חמור מאין כמותו:

עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: (מלכים ב ד, א)
וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵנוּ: וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים: (נחמיה ה, ד–ה)

נשוב להפטרתנו, לנבואת עמוס. להבנתנו נאמרה נבואה זו לא רק כלפי סוחרי העבדים. נתבונן בסוף נבואתו של עמוס:

שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי (קרי: עֲנִיֵּי) אָרֶץ: לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה: לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר: (עמוס ח, ד–ו)

בתחילת נבואתו, בהפטרתנו, עוסק עמוס במוכרי העבדים, ובסיום נבואתו הוא עוסק בקוני העבדים. אך שם הוא כורך אותם יחד עם סוחרי התבואה ('שבר' ו'בר') המנצלים את השפע שבידם כדי להכתיב את מחירי השוק של המצרכים החיוניים לחיי הנפש, מצמצמים את איפת התבואה שהם מספקים ודורשים שקלי כסף גדולים יותר תמורתה. הם גורמים לכך שהעני, המקבל בעל כורחו את תנאיהם של הסוחרים העשירים, חייב לשלם מעבר לכוחותיו כדי להשיג מעט מזון לביתו. לשם כך הוא נאלץ ללוות כספים שאינו יכול להשיבם, והוא נמכר לעבדות בחובו. סוחרי התבואה הופכים בעקיפין לסוחרי עבדים, אף שמעולם לא עסקו בכך. החברה כולה, כל איש עסקים בדרכו, גם אם יגלגל עיניו לשמיים, שותפים למחיקתם של העניים מספר החיים והחירות.

נציין שלפי פירושו של הרשב"ם למכירת יוסף גם האחים יכלו לגלגל עיניים לשמיים ולומר שלא הם מכרו את יוסף, שהרי ניתן להבין מן הפרשה שהמדיינים הסוחרים הם שמשכו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים. אשמתם של האחים, שהפשיטו את יוסף את כותונתו והשליכו אותו לבור כעבד ערוֹם שנענש בידי אדוניו, ובכך גרמו למדיינים לחשוב שזכו בעבד מן ההפקר, היא אשמה עקיפה בלבד. למרות זאת מטיח יוסף באחיו: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה".

*

בין שבעת החטאים שמונה עמוס נמצאים גם חטאי השימוש ברכושם של הלווים בעת עבודת ה':

וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם:

הנביא מוכיח את עובדי ה', הבאים להשתחוות (להטות) לפני המזבח ולנסך לפניו נסך יין (שאת שאריתו הם שותים). עבודת ה' המתוארת כאן באה על חשבונם של הלווים האומללים, שבגדיהם נחבלו, עוקלו בחובם, ועתה מרפדים בהם הנושים את הקרקע בעת השתחווייתם לה' לפני המזבח. היין שהמלווים מביאים למקדש הוא יין עונש וקנס (וכנראה ריבית) שגבו בחובם. נביאים רבים התריעו על עבודת ה' הבאה על חשבון מצוות הצדקה והמשפט, וקבעו נחרצות שהיא פסולה בעיני ה'. כך הכריזו ישעיהו (א), ירמיהו (ז), הושע (ד) ומיכה (ו), וכאן מצטרף אליהם עמוס.
 

ה. עוד על מסחר העבדים – בין יואל לעמוס

בסדרם של תרי עשר נביאים שובץ ספר עמוס כעוקב לספר יואל. שיבוץ זה אינו מקרי, שהרי עמוס פותח במה שסיים יואל:

וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יואל ד, טז)

דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ: וַיֹּאמַר ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל: (עמוס א, א–ב)

הנביא יואל מדבר בהרחבה בפרק האחרון של ספרו על פלישת הגויים השוכנים בדרום ועל לקיחת בני ירושלים ומכירתם לעבדים בשוקי המזרח התיכון.[2] על פי הנבואה ה' יוריד אותם אל עמק יהושפט, ישפוט אותם וייקח מהם את נקמתו על סחר עבדים בזוי זה. עמוס, כפי שראינו כאן, הופך את מידת הישועה שיואל דיבר עליה ("וה' מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל") למידת דין קשה על ישראל בגלל חטאיהם ("ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל"). בנבואת יואל הגויים ייענשו בגלל מכירת יהודים לעבדים, ובנבואת עמוס בני ישראל עצמם, העוסקים במכירת אחיהם לעבדים, ייענשו בעונש כפול ומכופל.

נציין עוד שכמעט כל נבואתו של עמוס עוסקת בפגמי הצדקה והמשפט בחברה בממלכת שומרון, והנביא כמעט אינו מזכיר את עוונות עבודת ה' בממלכה החטאה.
 

ו. "רק אתכם ידעתי"

לעיל הבאנו את הפסוק "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" כדי להסביר מדוע עמוס מונה לכל העמים חטא אחד, ואילו לישראל הוא מונה את כל שבעת החטאים. יש בפסוק זה אמירה עמוקה וחשובה, שיש להבינה לאור מצבה של ממלכת ישראל בתקופתו של עמוס. עמוס ניבא את נבואתו (כנראה במשך שנתיים – עד בואו של הרעש המוזכר בפסוק הראשון של הספר) בשומרון ובבית אל בימי ירבעם בן יואש, שהכתוב אומר עליו:

בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר: כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (מלכים ב יד, כג–כח)

תקצר היריעה כאן מלבאר היטב את הנימוק הנבואי ליישוב הסתירה הפנימית בדברים הכתובים כאן – מצד אחד נאמר שירבעם עשה הרע בעיני ה', והכוונה להמשך עבודת העגלים ולהעדפתם על פני המקדש בירושלים, ומצד שני ה' עזר לו מתוך רחמיו על ישראל, והוא הביא את הממלכה לעוצמה שמעולם לא הייתה לה ולהתפשטות גבולותיה עד מעבר לדמשק וחמת. לא ייפלא שהתחושה הייתה שה' מרחם על עם בחירתו ונותן בידם את הניצחון ואת העוצמה גם ללא קשר למעשיהם, הטובים הם אם רעים. בימי השפע, העושר והשלום של ירבעם בן יואש איש לא ראה את הסכנה שמעבר לפינה. כאמור, איש לא ראה זאת, פרט לנביא עמוס.

נבואה אחר נבואה נאבק עמוס באשליית עם הבחירה, הנהנה מחסינות לפשעיו בשל היותו עם סגולה שה' אוהב אותו:

הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה וּרְדוּ גַת פְּלִשְׁתִּים הֲטוֹבִים מִן הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה אִם רַב גְּבוּלָם מִגְּבֻלְכֶם: (עמוס ו, א–ב)

עם ישראל שאנן ובוטח על שמו הנקוב – 'ראשית הגויים', עם סגולה. הנביא שולח אותם להתבונן בארם ובפלשתים, שממלכותיהם חרבו, ואומר שגורל ישראל לא יהיה טוב משלהן:

הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר: (שם ט, ז)

בשנות יציאת מצרים ועלייתם של ישראל ארצה גאל ה' גם את הארמים ואת הפלשתים, אנשי האי כפתור (כרתים), וגם את העמים האלה הוא הביא ארצה. הנביא מבהיר כי גם ממלכת ישראל עלולה להיחרב בדומה לממלכות אלו, ואין לישראל כל סיבה לבטוח בבחירתם.

בהפטרתנו עמוס אומר זאת בדרך שונה: אכן, עם ישראל הוא עם סגולה, אך סגולתו אינה מעניקה לו חסינות מפני הפורענות, אלא אדרבה, היא סיבה להקפדה יתרה ולתביעה חמורה יותר.

ואכן, שנים לא רבות אחרי נבואת עמוס קרס בית יהוא, שירבעם בן יואש היה המלך הרביעי בו, וממלכת אשור השתלטה על המזרח התיכון ועל ממלכת ישראל. כעבור זמן לא רב חרבה שומרון, ויושביה גלו לקצה ממלכת אשור.
 

ז. שבע שאלות ותשובה אחת

ההפטרה, שפתחה בשבעת העמים הנידונים יחד עם ישראל, בשבעת חטאי ישראל ובשבעת עונשיהם, מסתיימת בשבע שאלות:

(1) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ:
(2) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ   
(3) הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד:    
(4) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ   
(5) הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד:    
(6) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ        
(7) אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה:

לכל השאלות משמעות אחת: דברים אינם מתרחשים 'במקרה', ללא סיבה וללא תוצאה. לחטא הכבד תהיינה תוצאות, וה' לא יותיר אותו ללא גמול מתאים – התמוטטות בית המלוכה וחורבן שומרון וגלותה. אך הנביא מוסיף:

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים: אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא:

אין ה' בא בטרוניה עם עמו, והוא מודיע לנביאים את תוכנית הפורענות. הנביאים מזהירים את העם מפני הפורענות ומאפשרים לו לתקן את מעשיו. סודו של ה', הפורענות הקשה העתידה לבוא, מפחיד כשאגת האריה, ועל העם להקשיב לדברי הנביאים ולנקוט את כל האמצעים כדי למנוע את הפורענות באמצעות תיקון חטאיו.

 

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.