מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 17-16

טז. "דְּבַר ה'" – עיון מסכם

השורש דב"ר מופיע בסיפורנו פעמים רבות, כשם או כפועל, לעתים בהקשר של דיבור אנושי ולעתים בהקשר לנבואה מאת ה'. בעיון זה נדון בהופעות  השונות של שורש זה בהקשריו השונים, וננסה לעמות על משמעותו כמילה מנחה.

1. כִּדְבַר ה' או כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם?

בלב הסיפור, בארבעת הפסוקים יג–טז, שבהם מתוארת הבאתו של מיכיהו לפני אחאב באמצעות שליח, חוזר השורש דב"ר שבע פעמים בצפיפות מרשימה (חמש מתוכן בפסוק יג בלבד):

הופעותיו של השורש דב"ר בקטע קצר זה משקפות מאבק בין שתי תפיסות נבואה:

המלאך הנשלח להביא את מיכיהו מבטא בדבריו את התפיסה כי הנבואה היא 'דברו' של הנביא, הנגזר מרצונו החופשי ומתפיסותיו האנושיות. לפיכך הוא מפציר במיכיהו להשוות את 'דבר' הנבואה שבפיו, שאותו יאמר עוד מעט אל המלך, ל'דברי הנביאים' הנאמרים 'פה אחד טוב אל המלך'.

כנגד חמש הופעות אלו של השורש דב"ר, הקשורות כולן לאותו שליח תמים של אחאב, מציב מיכיהו בתגובתו לדברי השליח הזה תפיסה הפוכה. הוא נשבע כי 'ידבר' את אשר יאמר ה' אליו. בכך הוא מציב תפיסה של הנבואה שעל פיה הנביא מבטא את דבר ה' הנאמר לו, ואינו בן-חורין לדבר כרצונו.

בעקבות דבריו הראשונים של מיכיהו לאחאב שנאמרו באירוניה ("עֲלֵה וְהַצְלַח...")[1], מודה אף אחאב (בעל כורחו) בתפיסת הנבואה שביטא מיכיהו: הוא משביע את מיכיהו ש'ידבר' אליו רק אמת בשם ה', והרי זו מעין שבועתו של מיכיהו עצמו שנאמרה קודם לכן לשלוחו של אחאב.

2. דבר ה' – מי הנושא אותו ומה תוכנו?

שני המופעים האחרונים של השורש דב"ר ברשימה שלמעלה, שייכים גם לרשימה נוספת של שבע הופעת השורש דב"ר בסיפורנו – רשימת הופעותיו בהקשר לנבואה מאת ה' ובסמוך להזכרת שם ה' בפסוק.

במקומות אחדים במקרא, העוסקים בנבואה ובהתגשמותה, או שבהם מתואר מאבקו של נביא כנגד מתנגדיו, משמש הצירוף 'דְּבַר ה'' (כמות שהוא, או כשהוא מחולק בתוך משפט) בתור 'צירוף מנחה', העובר כחוט השני לאורך היחידה הספרותית.[2] כך הדבר גם בסיפורנו: השורש דב"ר (כשם או כפועל) בזיקה לנבואה מאת ה', חוזר לאורך סיפורנו שבע פעמים. הבה נעקוב אחר רשימת המופעים:

1. (ה) ... דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'.
2. (יד) ... אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי – אֹתוֹ אֲדַבֵּר.
3. (טז) ... אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'.
4. (יט) ... וַיֹּאמֶר: לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה'...
5. (כג) ... וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.
6. (כח) ... אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, לֹא דִבֶּר ה' בִּי.
7. (לח) ... וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר.

שלא כמו בעימות הקצר בין מלאכו של אחאב לבין מיכיהו, מבטאת רשימה זו של שבע הופעותיו של 'דבר ה'' את התפיסה כי דבר הנביא אכן נשלח אליו מאת ה'. המאבק המשתקף מרשימת הופעות זו, המשתרעות על פני הסיפור כולו, היא מיהו נביא האמת שבאמצעותו נשלח דבר ה' ומהו דבר ה' הזה. שאלות אלה עומדות במרכז סיפורנו.

ראשון המתבטאים בסוגיה זו הוא יהושפט, המבקש מאת אחאב (ה): "דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'" (א). אחאב, שלא חשב לעשות כן מלכתחילה, נענה לבקשת יהושפט, ומזמן את ארבע מאות נביאיו להשמיע את נבואתם.

השאלה המתבררת בהמשך הסיפור היא מה יהיה תוכנו של דבר ה' המבוקש, האם יהיה 'טוב' לאחאב או 'רע' לו[3], ומיהו נושאו האמיתי – האם ארבע מאות נביאיו של אחאב או מיכיהו בן ימלה.

בכל פרשת התנבאותם של ארבע מאות הנביאים (בפעם הראשונה ובפעם השנייה), ואף בפרשת התנבאותו של צדקיה בן כנענה, אף שנזכר שמו של ה' בפיהם (וצדקיה אף אומר בפסוק יא "כֹּה אָמַר ה'"), אין הצירוף המנחה 'דבר ה'' נזכר אף לא פעם אחת! ללמדנו שהללו אינם נושאי דבר ה'.

הצירוף 'דבר ה'' מופיע לראשונה מאז הזמין אותו יהושפט בשבועתו של מיכיהו לשלוחו של אחאב בפסוק יד "אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי – אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (ב), ובהשבעתו של אחאב את מיכיהו בפסוק טז "אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'" (ג).

ובכן, בשלב זה כבר ברור כי מיכיהו הוא הנביא הנושא את דבר ה' באמת, אך דבר ה' עצמו – עדיין לא נאמר מהו. אף כאשר נושא מיכיהו את נבואתו הראשונה ("רָאִיתִי..." – פסוק יז) אין מופיע הצירוף דבר ה', משום שבנבואה זו הוא אמנם חוזה את העתיד בתיאור תמונה ממשית, אולם חזון זה אינו דבר ה' המפורש המיועד לאחאב.

רק בנאומו הגדול של מיכיהו בפסוקים יט–כד מופיע הצירוף המנחה כמסגרת לנאום כולו. בפתיחתו: "וַיֹּאמֶר: לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה'...", ובחתימתו: "וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" (ד–ה).

ובכן, עתה נתברר מהו דבר ה' שבפי מיכיהו: אם יתפתה אחאב לרוח השקר שבפי נביאיו ויעלה למלחמה ברמות גלעד – ימצא בה את מותו.

עם הופעתו הדרמטית של דבר ה' הזה בפי מיכיהו נביא ה', מתעורר צדקיה להגן על היותו נביא ה' האמתי. הוא מנסה לטעון כי דבר ה' שייך רק אליו ולא למיכיהו. בפסוק כ"ד אומר צדקיה בן כנענה למיכיהו: "אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?". אמנם השורש דב"ר מופיע כאן בזיקה ל'רוח ה'', אך פסוק זה כמובן אינו במניין ההופעות, שהרי אין זה דבר ה' באמת: הרוח המדברת מגרונו של צדקיה היא 'רוח שקר', וזו אינה קשורה בשום דרך לדבר ה' ביד מיכיהו נביא האמת.

עתה ניצב אחאב (וכן שאר הנוכחים באותו מעמד) בפני הדילמה הגדולה, מיהו נושאו של דבר ה' האמתי: האם מיכיהו, המתריע באחאב "וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה", או צדקיה בן כנענה וחבריו המבטיחים לו את הצלחתו במלחמה.

אחאב מכריע לצאת למלחמה, ובכך הוא מבטא קבל עם את אי-אמונו בהיותו של מיכיהו נושאו של דבר ה' (בכך הוא מתכחש לדבריו בפסוק טז). את הכרעתו זאת הוא כורך בהוראה לכלוא את מיכיהו 'עד בואו בשלום' (כז), כהבעת ודאות בכך שיתברר למפרע כי דבר ה' אכן לא היה בפי מיכיהו אלא בפי מתנגדיו.

על דברי אחאב הללו מגיב מיכיהו בהבעת ודאות הפוכה: באומרו (פסוק כח) "אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר ה' בִּי" (ו) מחזק מיכיהו את טענת היותו נושאו של דבר ה' האמתי. באמצעות שלילה רטורית הוא מבטא מסקנה חיובית: אתה לא תשוב בשלום, ויוּכח כי אכן דיבר ה' בי! (ועל כן הופעה זו ראויה להימנות ברשימת ההופעות של הצירוף המנחה).

רק לאחר מות הגבורה של אחאב במלחמה ולאחר קבורתו בשומרון (שבמהלך תיאורם לא נזכר הצירוף דבר ה'), מופיע הצירוף המנחה בפעם השביעית והאחרונה במילים החותמות את סיפורנו:

           לח           וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן

וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר.

כבמקומות רבים אחרים שבהם מילה מנחה או צירוף מנחה חורזים את היחידה הספרותית, גם כאן מתבלטת ההופעה החותמת של המילה לעומת כל קודמותיה:[4]

ראשית, השורש דב"ר נכפל בה; שנית, בכל שש ההופעות הקודמות הופיע הצירוף המנחה בפי דוברים שונים.[5] אולם ההופעה השביעית באה בלשון הכתוב, ובכך ניתנת חותמת של אמת אובייקטיבית למה שנטען בפי הדוברים השונים במהלך הסיפור.

להופעה השביעית של הצירוף המנחה 'דבר ה'' ישנו יתרון נוסף: בסיפורים המתארים התגשמותה של נבואה, דבר ה' מזוהה בדרך כלל עם הנביא הנושא אותו: 'כדבר ה' בפי נביא פלוני'.[6] אולם במקומנו מופיע הצירוף 'דבר ה'' ללא ייחוס לנביא. הסיבה לכך היא שביטוי זה אינו מתקשר לדבר ה' אחד בלבד, זה המופיע בסיפורנו בפי מיכיהו בן ימלה, אלא לדברי ה' אחדים, שנאמרו בהזדמנויות שונות ומפי נביאים אחדים. וכך פירש רלב"ג את המילים החותמות את סיפורנו:

           כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר – רוצה לומר:

1. שכבר הייתה נפשו תחת נפש בן הדד 'כדבר ה' אשר דבר' (כ', מה);
2. ונפל ברמות גלעד 'כדבר ה' אשר דבר' (כ"ב, כ);
3. ולקקו הכלבים את דמו 'כדבר ה' אשר דבר' (כ"א, יט).

במותו של אחאב נתקיימו אפוא שלוש נבואות שונות, וכולן הן "דְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר".

בחתימת סיפורנו מתגלה כי 'דבר ה'' אינו רק זה האחרון שבפי מיכיהו בסיפורנו "וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" – זה דבר ה' המזהיר את אחאב מפני עלייה למלחמה ברמות גלעד, מלחמה שבה ימות. דבר ה' שבפי מיכיהו בסיפורנו קשור גם לדבר ה' שבסיפורים הקודמים (כ'–כ"א): מהם הוא נמשך, ואליהם הוא חוזר לבסוף.

 

יז. בין אחאב לשאול – עיון מסכם

בכמה מקומות בסדרות העיונים לפרקים כ', כ"א וכ"ב עמדנו על קווי הקבלה בין אחאב ובין שאול מלכם הראשון של ישראל.[7] בעיון זה נסכם את ההקבלות הללו, נוסיף עליהן מעט, וננסה לעמוד על משמעותן.

1. מלחמה על כבוד ישראל

מלחמתו הראשונה של שאול כמלך ישראל בנחש מלך בני עמון הצר על העיר יביש גלעד (שמ"א י"א), יש בה קווי דמיון אחדים למלחמתו הראשונה של אחאב בבן-הדד הצר על שומרון.[8]

אחאב מקבל את דרישתו הראשונה של בן-הדד לכניעה, כשם שאנשי יביש גלעד מציעים לנחש כניעה ועבדות: "כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ" (י"א, א). אולם דרישתו השנייה של בן-הדד – "כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ, וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ" (כ', ו) – נדחית בגאון על ידי אחאב (בעצת הזקנים וכל העם): "אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (שם יא), והוא מוכן לצאת למלחמה בבן-הדד. כך גם דרישתו של נחש בתגובה לכניעתם של אנשי יביש גלעד, "בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין, וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שם ב), מעוררת את חמתו של שאול, המגייס את כל ישראל ויוצא למלחמה להצלת יביש גלעד ולהסרת החרפה מישראל.

המכנה המשותף לתביעותיהם של שני האויבים הללו הוא הרצון להשפיל את כבודם של ישראל.[9] בהיחלצותם של שאול ואחאב למלחמה באויב המר הם עומדים על כבוד ישראל ובכך מקדשים את שם השם שחולל. לפיכך הם זוכים בניצחון גדול במלחמתם.[10]

2. חנינת מלך אויב

חטאו של אחאב בכך שחנן את בן-הדד 'איש חרמו של ה'' במקום להורגו, מזכיר מאוד את חטאו של שאול שחמל על אגג מלך עמלק בניגוד לצו החרם כנגד עמלק. את המניעים של שניהם הסברנו כמניעים דומים: העדפת האינטרס המעמדי שלהם כמלכים ("הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!" כך שש אחאב על הידיעה כי בן-הדד בחיים), על פני צו ה' ועל פני האינטרס של עם ישראל. אף הביקורת הנבואית החריפה על מעשיהם אלו של שני המלכים דומה – שניהם נאשמים במעילה בחרם.[11]

3. רצח בני עמם הנאמנים

חטאו של שאול בהריגת כהני נוב (שמ"א כ"ב) מקביל לחטאו של אחאב ברצח נבות. שני מקרי הרצח שביצעו שני המלכים הללו מעוררים דמיון בעיקר כשהם מוּשווים לחטאיהם הקודמים – חנינת אגג וחנינת בן-הדד. משני צמדי החטאים הללו ניתן ללמוד את הכלל "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (תנחומא מצורע א ביחס לשאול). השורש הנפשי המשותף לשתי ההתנהגויות הסותרות לכאורה של כל אחד משני המלכים הוא התודעה המעמדית – ניצול של המלך את מעמדו לשם טובתו האישית.[12]

4. קבלת נבואה על מוות במלחמה

לשני המלכים נתגלה מראש דבר מותם במלחמה, בטרם יציאתם אליה.

 

אלא שכאן מתגלה שאול כשהוא גבוה משכמו ומעלה מאחאב: שאול האמין בבשורת מותו שנתבשר מפי שמואל בבית בעלת האוב, ואף על פי כן יצא למלחמה זו שנכפתה על ישראל על ידי הפלשתים. הוא עשה זאת מתוך תחושת אחריות שהייתה לו כמלך לעמו^[13], ומתוך קבלת הדין ביחס לעצמו. חז"ל במדרשם התפעלו מהתנהגותו האצילית הזאת של שאול, וראו בה סיבה לזכייתו במחילה על החטאים שעשה בחייו. [14]

אחאב, לעומת זאת, נדרש דווקא שלא לצאת למלחמה ברמות גלעד, ההודעה הנבואית על מותו במלחמה זו שימשה כהתראה בו, שנועדה להניאו מלצאת למלחמה מיותרת זו  שהוא שיזם אותה. אחאב יצא לבסוף למלחמה, דווקא מתוך שלא האמין לדבר ה' בפי מיכיהו נביאו (או לפחות מתוך שפקפק בו). דבר זה עצמו הוא שהביא עליו את עונשו – למות במלחמה.

5. התחפשות

שני המלכים התחפשו סמוך למותם במלחמה, ולשניהם נזקפת ההתחפשות לחובתם. אלא שמטרות שונות ומנוגדות היו לכל אחד מהם בהתחפשותו: שאול מתחפש כדי שיוכל לברר את הגורל המזומן לו במלחמה למחרת. הוא עושה זאת כדי שבעלת האוב לא תזהה אותו כמלך ישראל, ולא תפחד מעונש על היענותה לו (שהרי "שָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ" כ"ח, ג). ובכן, זו התחפשות לשם ביצוע עבירה. אולם על עבירה זו של שאילה באוב מתנצל שאול בספרו לשמואל על מצוקתו ועל רצונו העז לקבל הדרכה:

           כ"ח, טו                  צַר לִי מְאֹד, וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי

וֵא-לֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד

גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם, גַּם בַּחֲלֹמוֹת

וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה.

אחאב, לעומת שאול, כבר שמע מה הגורל המזומן לו, והוא מתחפש בטרם יצא לשדה הקרב כדי להימלט מגורלו, וכדי למנוע את התגשמות נבואת מיכיהו, שבסתר לבו הוא ירא ממנה.^[15]

6. מוות הירואי במלחמה

שני המלכים הוכיחו עם מותם גבורת נפש ואחריות לעמם.

שאול עשה כן בעצם יציאתו למלחמה, שידע בידיעה גמורה שיֵהרגו בה הוא ובניו. מתוך צידוק דינו ומתוך אחריות של מלך לעמו, יצא שאול אל המלחמה (ראה הערה 14). בראותו כי כבדה אליו המלחמה:

   שמ"א ל"א, ג–ד   וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים.

                                   וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו: שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ

פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי.

וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד

וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.

אף אחאב, כאשר פגע בו חִצו של המורה בקשת לתומו, לא ניסה להציל את חייו באמצעות עזיבת שדה הקרב לשם טיפול בפצעו. נטישה כזו, אפשר שהיה בה כדי להציל את חייו, אך הייתה מביאה למנוסתם של ישראל בעיצומה של המלחמה העולה, ולנפילת רבים מהם ביד ארם. מתוך אחריותו כמלך לשלום עמו, התחזק אחאב במרכבתו בעת היותו שותת דם, והיה "מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם" עד הערב. בחירתו של אחאב לקרב את מותו ולמנוע מעצמו את הסיכוי להצלת חייו, הצילה נפשות רבות מליפול ביד הארמים. רק עם תום יום המלחמה הראשון, לאחר בוא השמש ולאחר שנודע בעם דבר מותו של אחאב, עזבו אנשי ישראל את שדה המערכה בחסות החשיכה, ושבו לבתיהם בשלום. [16]

7. המוות כתיקון החטא

דרכיהם של שני המלכים הללו, דרכים נפתלות היו.

בראשיתם, הצלחה גדולה: היחלצות שלהם למען עמם המסתיימת בניצחון צבאי, הצלת בני עמם, והשבת כבודם הנרמס. את הניצחונות בראשית דרכם נחלו שני המלכים בסיועה של הנבואה.[17]

אולם בהמשך דרכם מופיע אצל כל אחד משני המלכים כישלון אישי כפול: יצרים, משוגות ורגשי גדלות גוברים על מחויבות המלכים הללו כלפי עמם וכלפי א-לוהיו. ולא זו בלבד שהם מאבדים את תחושת האחריות שהופיעה בראשית דרכם, אלא שהם מנצלים עתה את מעמדם המלכותי לשם מימוש של אותן משוגות, אותם יצרים פרטיים, וזאת תוך זניחת האינטרס של בני עמם.

נראה שכישלון זה הוא האורב למלוכה מעצם מהותה. הכבוד והעצמה הכרוכים במוסד המלוכה, מסיתים בנקל את מי שזוכה בהם מן הייעוד האמיתי שלו, לשרת את העם, והופכים מכשיר לניצול טובות אישיות, אף כאשר אלה מתנגשות עם טובת העם.[18]

חטאם של שני המלכים גזר את דינם: לאבד את חייהם ואת מלכותם. שכן לא חטא פרטי היה חטאם, אלא היה זה מעילה בפיקדון שהופקד בידם – פיקדון המלוכה. על כן, נטל מהם בעל הפיקדון את פיקדונו.

 

אולם בשעתם האחרונה, בטרם כבה נרם של שני המלכים הללו, האירה השלהבת בקפיצה אחרונה טרם כבייתה, ואור אחריתם נשק באור ראשיתם: שוב התעורר היסוד החיובי באישיותם, זה המתבטא במסירות נפש למען עמם מתוך אחריותם כמלכים בישראל, עד כי שגבה אחריתם מראשיתם.

גם כי כבדו חטאיהם בחייהם, עצמו מאוד, קנו שאול ואחאב את עולמם - 'עולם הבא' – בשעה האחת והאחרונה של חייהם, שבה הוכיחו מסירות נפש. לשאול נאמר "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" – ודרשו חכמים "עמי – במחיצתי"; ועל אחאב דרשו 'דורשי רשומות' "לי גלעד – זה אחאב שנפל ברמות גלעד".[19]

ובכן, דרך חייהם של שני המלכים אמנם נפתלת הייתה, אך סופה נשק לתחילתה, וכיפר על מה שבין תחילה לסוף.[20]

 

*	*******************************************************	*
* * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה עורכת: נחמה בן אדרת  ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * *