דילוג לתוכן העיקרי

נגד מזבח בית אל וכהניו (י"ג, א-לב; מלכים ב כ"ג, טו-כ) | 3

קובץ טקסט

 

א   וְהִנֵּה אִישׁ אֱ-לֹהִים בָּא מִיהוּדָה

בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל

וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. 

ב   וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר:

מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר ה': 

הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ

וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ

וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ. 

ג     וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר:

זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

      הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו. 

ד    וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל

וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר: תִּפְשֻׂהוּ

וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. 

ה    וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ 

      כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בִּדְבַר ה'. 

 

ו     וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים:

חַל נָא אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ

  וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי

  וַיְחַל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת פְּנֵי ה'

  וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה. 

ז     וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים:

  בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת. 

ח    וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל-הַמֶּלֶךְ

  אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ

  וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. 

ט    כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר:

  לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם

  וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ. 

י     וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר

  וְלֹא-שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל.



ב. מערכה ראשונה (א-י)

 1. "מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ!"

ברגע חגיגי, שבו עמד ירבעם על המזבח החדש שחנך בבית אל והקטיר עליו קרבנות, הופיע לפתע אדם צעיר ובלתי מוכר לקהל הנוכחים, ונשא דבריו בסגנון נבואי מובהק:

           ב              מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ!

כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ

וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ

וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ.

מה חֳרי האף הגדול הזה? מהי בדיוק העבירה שבגללה מנבא נביא זה על פורענות חמורה זו?

בהכירנו את פולחן ירבעם החדש בבית אל ואת מכלול חטאותיו (מן התיאור בפסוקים הבאים לפני סיפרנו, בסופו של פרק י"ב) נוכל לדון באפשרויות שונות של תשובה לשאלתנו.

האפשרות הראשונה העולה על הדעת נובעת מנסיבות סיפורנו עצמו: עמידתו של ירבעם על המזבח להקטיר, היא העבירה המהווה תשתית לנבואת הפורענות הזאת.[1]

אולם אפשרות זו אינה הולמת את תוכן הנבואה שלפנינו ולא את סגנונה. אף שעמידתו של ירבעם להקטיר על המזבח היא הרקע המתואר בכתוב להופעת איש הא-לוהים ולנאום שאותו הוא נושא, ואף שגם בהמשך מערכה זו מתואר עימות מתמשך ורב-פנים בין המלך לנביא, הרי שהנבואה עצמה אינה פונה אל המלך כלל, לא בפסוק ב שהובא למעלה, ולא בפסוק ג ובפסוק ט בהמשך, שגם בהם נושא איש הא-לוהים את דברי נבואתו. ולא זו בלבד שהנבואה אינה פונה לירבעם, אלא שגם לא נידון בה כלל עונש לירבעם,[2] ולא כל עונש לאיזה מלך אחר שעתיד למלוך על ישראל.

ובכן, הבה נחפש ב'חטאות ירבעם' סעיף אשמה שאולי נידון בנבואה זו. כך נאמר בתיאור חטאות ירבעם:

                  י"ב,                 לא           וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי.

                           לב           ...וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.

האם לא כנגד אשמה זו מטיח איש הא-לוהים את העונש – "וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ, וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ"?

גם אפשרות זו אינה הולמת את תוכן הנבואה ואת סגנונה: לוּ זו הייתה האשמה שעליה נסובה הנבואה, היה איש הא-לוהים צריך להפנות את דבריו אל הכהנים, ולא אל המזבח, וגם לנקוט בטיב העבירה שעליה הם עתידים להיענש. הנה הצעה לנבואה מעין זאת: 'כהני ירבעם! כה אמר ה': הנה בן נולד לבית דוד, יאשיהו שמו, וזבח את כהני הבמות על המזבח, ואת עצמותיכם ישרוף עליו על אשר הנכם מקצות העם ולא משבט לוי.'

 

לאחר שפסלנו שתי אפשרויות שיש להן לכאורה אחיזה כלשהי בלשון סיפורנו, אין צריך לומר שסעיפי אשמה אחרים הכלולים בחטאות ירבעם, ואין להם כל אחיזה בסיפורנו, אינם באים בחשבון: העגל העומד בבית אל (כנראה בסמוך למזבח) אינו נזכר בסיפורנו ולוּ ברמז, וברור שלא כנגד קיומו מכוונת הנבואה. אף מניעת העם מלעלות לירושלים (י"ב, כח) אינה נידונה כלל בנבואה. קיומו של החג בחודש השמיני גם הוא אינו נרמז כלל בנבואה, אף שמקישורו של ראש סיפורנו אל הפסוק החותם את פרק י"ב ניתן להבין שבואו של איש הא-לוהים לבית אל היה באותו חג הסוכות המאוחר, ושבאותו חג עלה ירבעם על המזבח בבית אל (י"ב, לג).

אם כן, חוזרת שאלתנו: מהי העבירה שעליה נסובה נבואת הפורענות שבפי איש הא-לוהים?

הן סגנונה המיוחד של נבואה זו והן תוכנה המפורש מעידים על כך שהעילה להופעת הנביא ולפורענות המתוארת בנבואתו היא עצם קיומו של המזבח בבית אל. בלשון 'חטאות ירבעם' שבסיום הפרק הקודם מתוארת עבירה זו:

           י"ב,        לא           וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת

                           לב           ...כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל...

איש הא-לוהים פונה בדבריו אל המזבח עצמו– "מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ", ועליו הוא נושא את נבואתו. חטאו של ירבעם וחטאם של הכהנים מבחינתה של נבואה זו, אינו בכך שהם אינם משבט לוי, אלא בכך שהם "מַּקְטִרִים עָלֶיךָ" – על המזבח האסור הזה, ובכך הם מאפשרים את קיומו ואת קיום הפולחן עליו. ברם, לא על עונשם של כהני הבמות כשלעצמם מבשרת הנבואה שבפי איש הא-לוהים, אלא על הפורענות שתבוא על המזבח עצמו: זביחת כהני הבמות ושריפת עצמות אדם תהא "עָלֶיךָ", על המזבח, ומטרת מעשים אלו תהיה לטמאו ולבזותו.

אין להבין את החומרה הרבה שבעצם קיומו של המזבח בבית אל אם אין מביאים בחשבון את קיומו של המקדש בירושלים, במרחק כה קטן מבית אל. התביעה לקיום הפולחן של ישראל אך במקדש בירושלים היא העומדת ברקע הנבואה. דבר זה אמנם אינו נאמר בנבואה במפורש, אך הוא מתבטא בפרט מרכזי בה, בתיאורו של הנביא הנשלח לנבא בבית אל:

           א             וְהִנֵּה אִישׁ אֱ-לֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל ...

נביאים ישנם גם בממלכת ישראל, כגון אחיה השילוני, אשר בישר לירבעם את דבר מלכותו. אולם יש משמעות לכך שהנביא שנשלח לבשר על פורענות מזבח בית אל מגיע דווקא מיהודה.[3] מזבח בית אל חוטא בעצם קיומו כלפי המקדש שביהודה, לפיכך באה הנבואה על קיצו של מזבח זה מפי נביא הבא מיהודה, כשם שגם פורענותו עתידה לבוא ביד מלך מבית דוד, "יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ", אשר יבוא מירושלים לנתץ את מזבח בית אל ולטמאו – כמי שתובע את עלבון המקדש שבירושלים, ואל ירושלים ישוב יאשיהו לאחר שיסיים את מעשיו בבית אל ובשאר ערי שומרון (מל"ב כ"ג, כ). איש הא-לוהים הבא מיהודה מייצג אפוא את המקדש בירושלים: הוא מקדים את הופעתו של יאשיהו, ונבואתו כבר בימיו הראשונים של מזבח בית אל מקדימה באופן ממשי, באמצעות המופתים שהוא עושה, את הפורענות העתידה לחול עליו בעוד דורות רבים.

עתה יש לשאול, מדוע מבין כל חטאות ירבעם שנזכרו לעיל, מתמקדת נבואתו של איש הא-להים דווקא בחטא קיומו של המזבח בבית אל? האם עוון הצבת העגלים בבית אל ובדן אינו חמור יותר? ועוד: האם אין במות (– מזבחות) נוספות ביהודה ובישראל, הפוגעות בבלעדיות העבודה במקדש שבירושלים? מדוע נאמרת הנבואה הזאת רק כנגד מזבח בית אל ואין היא מתייחסת לכל הבמות האחרות?

נענה על השאלה השנייה, ומתוך כך תהיה בידינו תשובה גם על השאלה הראשונה.

אכן אף שאר בתי הבמות אשר בערי שומרון נידונות בסיפורנו אגב מזבח בית אל. כאשר הנביא הזקן מאשר בצוואתו לבניו את נבואת איש הא-לוהים, הוא מוסיף מסברתו גם את בתי הבמות הללו:

                           לב           כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל

וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן.

ואף יאשיהו פועל כנגד בתי הבמות הללו, כהמשך לפעולתו בבית אל:

        מל"ב כ"ג, יט           וְגַם אֶת כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן... הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ

וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל.

אולם גם בדברי הנביא הזקן וגם בתיאור מעשיו של יאשיהו ניכר כי העיקר הוא מזבח בית אל, ואילו שאר בתי הבמות טפלים לו.

מנקודת מבטה של הנבואה המסוימת הזאת, דווקא בית הבמות בבית אל הוא המאיים באופן החמור והכואב ביותר על מרכזיותו של המקדש בירושלים. נראה שאף מבחינתו של ירבעם ושל מלכי ישראל שבאו אחריו היה מקדש בית אל המרכז הפולחני החשוב ביותר בממלכת ישראל, והמתחרה ה'מוצלח' ביותר במקדש של ירושלים, ועל כן מכנה אותו אמציה כהן בית אל "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ" (עמוס ז', יג). 

מדוע זכה מזבח בית אל למעמד כה מרכזי בממלכת ישראל? סיבה אחת היא קרבתה של בית אל לירושלים ומיקומה הגיאוגרפי הנוח.[4] הסיבה השנייה, החשובה יותר, היא קדושתה של בית אל עוד מימי האבות, והשתמרותה כמקום קדוש בתודעה הישראלית עד לימים שבהם ייסד ירבעם את בית הבמות בה. מסיבות אלו, נהנה מקדש בית אל מיציבות רבה, והתקיים ברצף במשך כל ימי קיומה של ממלכת ישראל, ואף לאחר חורבנה המשיך להתקיים עוד כמאה שנה – עד ימי יאשיהו.

כיוון שנבואת הפורענות על מזבח בית אל בפי איש הא-להים שבא מיהודה עוסקת בפורענות שתבוא מידיו של יאשיהו בעוד שלוש מאות שנה, היא מתייחסת לאותו מרכיב מחטאות ירבעם שיתקיים מתוך יציבות מפליאה עד לאותם ימים – למזבח בית אל. קיומו של המזבח הזה בבית אל הוא האיום הכואב ביותר על המקדש בירושלים, הן בשעה זו שבה הוא נוסד בימי ירבעם, והן בעוד שלוש מאות שנה, כשהוא יוותר עדות מרשיעה יחידה לחטאות ירבעם.

 

2. "לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא" (יחזקאל י"ב, כז)

פעילותו הנבואית של איש הא-לוהים במערכה הראשונה מורכבת מנבואה עיקרית – זו המצוטטת בפסוק ב המופנית אל המזבח, ואליה נלווים דיבורים נבואיים או מעשים נבואיים המובאים לכל אורך המערכה הראשונה עד לסופה. מופת נבואי אחד נועד לחזק את הנבואה העיקרית משעת נתינתה:

ג              וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר: זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו.

                           ה             וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ

כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בִּדְבַר ה'.

שאר המופתים הנבואיים, וכן נבואה נוספת הבאה בפי איש הא-לוהים, ניתנים כתגובה למעשיו ולדיבוריו של ירבעם. ואלו הם:

1.               ד              וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ

וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו.[5]

2.               ו              ...חַל נָא אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי

וַיְחַל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת פְּנֵי ה', וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו...

3.               ז              וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה...

ט             כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר: לֹא תֹאכַל לֶחֶם

וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ.

4.               ח             סירובו בפועל של איש הא-לוהים לקבל את הזמנת ירבעם

י              והליכתו בדרך אחר מזו שבה בא אל בית אל.[6]

כאמור, הנבואה שנושא איש הא-לוהים עם הופעתו היא החשובה ביותר בפעילותו. כל שאר מעשיו ודיבוריו אינם אלא תוספת לוואי לנבואה זו. והנה נבואה זו מעוררת קושייה: הרי נבואה זו אינה אקטואלית! אמנם אין היא נוקבת בפרק הזמן שיעבור עד להתגשמותה, אולם סגנונו של פסוק ב ("כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה בֵן נוֹלָד...") מעיד שמדובר בעתיד הלא קרוב. גם המציאות הפוליטית בעת שהנבואה נאמרת, אינה מכילה כל ניצנים נראים לעין של התגשמותה. ואנו, הקוראים המודעים למסופר בסוף ספר מלכים, יודעים שהנבואה תתממש רק כעבור שלוש מאות שנה.

האם יש לנבואה זו תכלית להשפיע גם בשעת אמירתה? בהערת העריכה הבאה בסיום פרק י"ג נאמר (פסוק לג): "אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה...", ומתוך כך אתה למד שאחר 'הַדָּבָר הַזֶּה' המסופר בפרקנו ראוי היה ירבעם לשוב מדרכו. מסתבר שנבואת איש הא-לוהים נועדה להשפיע כבר בשעה זו, ו'לחסוך' את הצורך במעשים שייעשו בעתיד.

אולם אם כך, האין תוקפה של הנבואה בהווה נחלש בהיותה נבואה לעתיד הרחוק? הרי המלך או בני העם עשויים לשאול עצמם: אם כה מאוס הוא מזבח בית אל, מדוע לא תתרחש פורענותו כבר עתה? מדוע אין הנבואה מנסה לשנות את ההווה באיום שיתגשם בעתיד הקרוב הנראה לעין, איום שירתיע את שומעיו?

התשובה לכך היא, שבאמת הפורענות המתוארת בנבואה זו – הריסת המזבח בבית אל וביזויו על ידי מלך מבית דוד – אינה יכולה להתגשם בנסיבות ההיסטוריות שבהן נאמרת הנבואה. כל עוד שיש שתי ממלכות בישראל, זוכה מזבח בית אל להגנה ולשמירה שלא תאפשר את הריסתו. כדי שמלך המולך בירושלים יוכל לקיים נבואה זו, חייב להתרחש אחד מן השניים: או איחוד הממלכה מחדש תחת שלטון בית דוד, או חורבן ממלכת ישראל (כפי שאכן קרה לפני זמנו של יאשיהו) שיאפשר למלך יהודה לפעול בחופשיות בשרידי ממלכת ישראל. אולם, המציאות ההיסטורית בשעה זאת היא קיומן של שתי ממלכות. הסיבות שהביאו למציאות זו במקומן עומדות, והיא המציאות שחפץ בה ה' כעת. אמנם פילוג העם מבחינה דתית ויצירת במה מתחרה לבית המקדש ופולחן אלטרנטיבי לזה שבירושלים הם בניגוד לרצון ה', והם מהווים חטא חמור, אך בשעה זאת אין בכך להכריע את הכף לגזור חורבן וכליה מידיים על ממלכת ישראל.  

ואכן זו 'חולשתה' של הנבואה שבה אנו עוסקים: מחד – מטרתה לשלול בחריפות את המעשים הנעשים כעת בבית אל, תוך איום בפורענות, אך מאידך – אין היא יכולה להצביע על זמן קרוב שבו תתרחש הפורענות, ואף נראה מתוך הנבואה כי מדובר בפורענות רחוקה. מצב דברים זה עלול להוביל להתעלמות החוטאים מן הנבואה הנאמרת כנגדם, וכדברי בית ישראל ביחזקאל, י"ב, כז: "הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה – לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא". גרוע מכך: שומעי הנבואה עשויים אף לראות בה אישור למעשיהם, שכן לעת עתה לא יאונה כל רע לבית אל ולפולחנה, ואם כן, יכולים הם להסיק בטעות כי עד לעתיד הרחוק שהנבואה מדברת עליו, משלים ה' עם המציאות הקיימת.

פרשנות מעוותת מעין זאת לנבואת פורענות המרחיקה גזרתה לעתיד, מצאנו אף אצל המלך הצדיק חזקיהו.

לאחר שקיבל חזקיהו את שליחיו של מראדך בלאדן מלך בבל וגילה בפניהם את האוצרות הכמוסים, מוכיח אותו ישעיהו הנביא (מל"ב כ', טז-יח): "... הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה'. וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִידיִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל".

ברור הדבר, שאין נבואה זו מתייחסת למציאות הפוליטית-העכשווית, שבה אשור היא הממלכה השולטת בכיפה, ובבל היא אויבתה של אשור ובת בריתה של יהודה. גם סגנון הנבואה מורה על כך שזוהי נבואה עתידית. והנה תשובת חזקיהו שם (יט), המסיק מסקנה מעוותת מן הנבואה: "וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ: טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (!), וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי".

נבואת ישעיהו לא הייתה אמורה להשיג שינוי בהתנהגותו של חזקיה, מלבד לעורר בו חרטה. מעשהו כבר נעשה ואותו אין להשיב. מטרת הנבואה לחזקיהו הייתה רק לחשוף את משמעות מעשהו לטווח הרחוק. אולם נבואת איש הא-לוהים נגד מזבח בית אל וכהניו הרי נועדה להשפיע בהווה, ולעורר את שומעיה לחזור בתשובה ולהפסיק את קיום הפולחן במזבח בית אל. כיצד חשבה הנבואה להשיג זאת?

 

3. "וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ" – "וַתִּיבַשׁ יָדוֹ... וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע"

בשתי דרכים נוקט איש הא-לוהים כדי שנבואתו תעורר השפעה על שומעיה בהווה, וזאת למרות העובדה שהפורענות המתוארת בנבואתו מיועדת להתממש רק בעתיד רחוק מאוד.

הדרך האחת שאיש הא-לוהים משתמש בה, קשורה באופייה המיוחד של הפורענות המתוארת בדבריו: "וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ" (פס' ב). אף שהאיום מעוצב כפנייה למזבח – "מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ"[7], הרי הפורענות הצפויה לו נוגעת גם לאלו המכהנים בו בעת הזאת. יושם לב: לא נאמר בדבר איש הא-לוהים, שיאשיהו ישרוף את המזבח וייתוץ את אבניו,[8] משום שלא זה המעשה שירתיע את כהניו כעת. איש הא-לוהים מאיים בשריפת עצמות הכהנים, ואיום זה עבור אותם המתנדבים לכהן במזבח בית אל הוא איום ממשי, העשוי להשפיע עליהם כבר בהווה. הם הם העתידים להיקבר בסמוך לבמה (כמנהג הנוכרים), ולדברי איש הא-לוהים עצמותיהם יוצאו מקבריהם ויישרפו בביזיון על המזבח שאותו הם מקדשים כעת. אולי על האדם המודרני והרציונליסט אין בכוחו של איום זה להשפיע כל כך, אולם על האדם הישראלי בתקופת המקרא (וכן גם בתקופות רבות אחר כך עד ימינו) זהו ודאי איום מפחיד מאוד.[9] אופייה המיוחד של פורענות זו נועד למטרה זו בדיוק: לגשר על הפער בין שלילת בית אל, שהיא לכאורה 'חסרת שיניים' בהווה, ובין הפורענות החזויה לעתיד רחוק מאוד.

הדרך השנייה שבה נוקטת הנבואה נועדה להמחיש את הפורענות העתידית הזו, ולשכנע את השומעים אותה לשנות דרכיהם כבר כעת, היא בנתינת שני מופתים רבי רושם:

המופת האחד הוא כמובן קריעת המזבח ושפיכת הדשן אשר עליו. מופת זה מסמל את חורבן המזבח, ומבשר את ניתוצו ושריפתו בידי יאשיהו (מל"ב, כ"ג, טו).

המופת השני הוא יבושת ידו של ירבעם העומד על המזבח להקטיר. מופת זה רומז לשריפת עצמות הכהנים המקטירים על המזבח בידי יאשיהו (שם פסוק טז). אמנם יבושת ידו של ירבעם נראית כתגובה בלתי מתוכננת מראש על כך שירבעם שלח ידו "לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ", ואמנם אחר כך שבה ידו אליו,[10] ובכל זאת אין הדבר סותר את משמעותו הסמלית של מופת זה.[11] 

מופתים אלה מהווים 'אתחלתא דפורענותא', וצירופם יחד מסמל ומטרים את הפורענות העתידית, ומעביר את המסר שכבר בהווה ניתכת חמת ה' על המזבח ועל העומדים עליו להקטיר.

ואף על פי כן, האיום בנבואה מתייחס לזמנים רחוקים, והוא מאפשר לכל החפץ בכך להתעלם ממנו ולהמשיך בעסקיו כרגיל, וחמור מכך: לפרשו כהסכמה מתוך התעלמות למתרחש בבית אל עתה, בהווה. על כן בהמשך המערכה מתבררות עוד שתי פעולות שפועל הנביא בדבר ה', שנועדו לשכנע את העם כי מעשיו פסולים מכל וכל, וכי הנבואה לעתיד היא בעלת תוקף כבר מעתה.

 

4. "לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם..."

מה פשר ציווי א-להי זה המתגלה לנו למפרע, לאחר שסירב איש הא-לוהים להזמנתו של ירבעם? קיומו של איש הא-לוהים צו זה או הפרתו את הצו, עומדים במרכז המשך העלילה, במערכה השנייה, ולפיכך נודעת חשיבות רבה להבנתו.

כדי להבין את הציווי, עלינו להקדים ולבאר את מה שצפון בהזמנתו של ירבעם את איש הא-לוהים. אופייה של נבואת איש הא-לוהים, שאינה מתייחסת לימיו של ירבעם אלא לעתיד לבוא, וגם העובדה שידו של ירבעם שיבשה שבה אליו, הביאו את ירבעם למחשבה, שיוכל, למרות נבואת הזעם, לקבל לגיטימציה כל שהיא מאיש הא-לוהים. ירבעם מצפה לקבל לגיטימציה לעכשיו בלבד, בחינת "שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי". אולם ברור לירבעם, כי לא תהא זו לגיטימציה מפורשת, מילולית, ואולי אף לא כזאת שייתן אותה איש הא-לוהים מתוך מודעות. ועל כן הוא בא אל איש הא-לוהים בעקיפין: "בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת" (פס' ז). מתת זו, ריח של שוחד נודף ממנה. אין כוונתו של ירבעם מובעת בגלוי, אולם היא ברורה: אם איש הא-לוהים ייאות לסעוד בביתו של ירבעם בבית אל, משמעות הדבר היא כי אין העיר ומלכהּ משוקצים בעיניו, ואינם נחשבים לאויבים, וזאת למרות מה שניבא לעתיד.

בתרבות עמי המזרח, וכן בתרבות הערבית עד ימינו, נחשבת אכילה משותפת של אורח עם מארח למעין כריתת ברית – 'ברית לחם ומלח'. מאידך, סירוב עקשני של אורח לאכול בבית מארחו, ואי הסכמתו לטעום אף לא טעימה כלשהי, משמעותה הצהרת איבה.[12]

נעצור כאן ונשאל: מדוע חשובה לירבעם השלמה כזו עם איש הא-לוהים וקבלת לגיטימציה סמלית ממנו? בייחוד, מה ערכה של פעולה זו (סעודה בבית ירבעם) אם העושה אותה אינו מתכוון למשמעות המכוונת בה? אפשר לענות, שלירבעם חשובה משמעות המעשה מצד עצמו. אולם נראה שירבעם מפעיל שיקול דעת ציבורי. אף שבכל מערכה זו (פס' א-י) מופיעים רק שני אישים, ירבעם ואיש הא-לוהים, הסיפור מניח כדבר מובן מאליו את עובדת קיומו של קהל גדול הצופה בהתרחשות. לפיכך, לדיבורים ולמעשים המתרחשים בסיפורנו, ישנה משמעות ציבורית רבה, והם עשויים להשפיע על גורל מפעלו הדתי של ירבעם.

רמזים אחדים ניתן למצוא בסיפורנו לנוכחותם של אנשים נוספים מלבד השניים הללו במערכה זו: רמז אחד הוא בהוראת ירבעם "תִּפְשֻׂהוּ" שוודאי כוונה לאנשים הנוכחים שם. מאוחר יותר, מספרים בניו של הנביא הזקן לאביהם על האירוע (פס' יא), והם כה בקיאים בפרטיו, עד שהם מסוגלים להצביע על הדרך שבה יצא איש הא-לוהים מן העיר (פס' יב).

ראייה נוספת למשמעות הציבורית הרחבה של סיפורנו, נעוצה בקשר בין תחילתו לבין סוף הפרק הקודם: שלוש פעמים נאמר בסוף פרק י"ב, בהדגשה יתרה, שירבעם עצמו עלה על המזבח להקטיר בחמישה עשר לחודש השמיני אשר בדא מלבו. מעשה זה של עלייתו להקטיר (כמנהג מלכי הגויים ופולחניהם) ב'חג הסוכות' המאוחר, נעשה בקרב המון חוגג שעלה לרגל לבית אל, והוא משמש רקע לסיפורנו: "וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר" (י"ב, לג). ובהמשך ישיר (י"ג, א): "וְהִנֵּה אִישׁ אֱ-לֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל, וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר". המלה "וְהִנֵּה" באה להפנות את תשומת לבנו למאורע המפתיע העומד להתרחש על רקע מעשי ירבעם. משמעות הדבר היא, ששליחות נבואית זו שאנו עוסקים בה, נועדה להתמודד עם קיום הפולחן בבית אל ולמנוע אותו, וזאת כנראה בשעה הראשונה להופעתו, ובקרב המוני ישראל שהיו נוכחים בייסודו של הפולחן. אמנם חִצי הביקורת של הנבואה נשלחו ישירות רק לירבעם ולכהניו, מייסדי הפולחן החדש, אולם ההתמודדות בין איש הא-לוהים לבין ירבעם הייתה בעצם על לבם של בני העם הצופים במחזה הפלאי.

כך יש להבין את ההזמנה של ירבעם את איש הא-לוהים לסעוד בביתו: זהו ניסיון פומבי לזכות בלגיטימציה ציבורית כלשהי למפעלו בבית אל. היענות פומבית של איש הא-לוהים הייתה מזכה את ירבעם בניצחון חלקי במאבק על דעת הקהל. זאת, אף אם איש הא-לוהים היה נענה להזמנה זו בתום לב, ללא כוונה מודעת למשמעות היענותו.

מעתה, לא נתקשה להבין את צו ה' המתגלה לנו עם סיום המערכה הראשונה: "כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר: לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם" (פס' ט). בדיוק מאותו טעם שבגללו חפץ ירבעם בהיענותו של איש הא-לוהים לסעוד עמו, נצטווה הלה מראש, שלא לעשות זאת.[13]

יש אפוא לראות בצו ה' הזה, רפואה המקדימה למכה. תגובתו של ירבעם נגזרה מאופייה המיוחד של הנבואה, והייתה צפויה מראש, ועל כן הקדים ה' והזהיר את שלוחו, לבל ייפול במלכודת זו של ירבעם.

אמנם ציווי זה נאמר כהוראה לאיש הא-לוהים בלבד, והוא נתגלה ברבים רק מחמת הזמנת ירבעם, ועל כן אינו 'אות נבואי' בעל חשיבות מרכזית (כמו קריעת המזבח). אולם בדיעבד, לאחר שנתפרסם, מצטרף אף ציווי זה להבהרת המסר של הנבואה, ונועד למנוע פרשנות מוטעית (או מטעה בזדון) של הנבואה העתידית, ככזו המכשירה את בית אל ואת פולחנה בהווה. צו ה' לא לאכול לחם ולא לשתות מים בא להבהיר לירבעם ואנשיו: אין פשרה, אף לא פשרה זמנית ומובלעת, עם העיר בית אל, ואין לירבעם כל אישור להנהיג בה פולחן אסור. העיר מוחרמת ואסורה בהנאה. בכך הופכים האיסורים שנאמרו לאיש הא-לוהים לאמצעי נוסף הממחיש לקהל שומעי הנבואה את תוקפה גם בהווה.

 

5. "וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ"

כעת מוטל עלינו לברר את הפרט השלישי בציווי הא-לוהי – "וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ". ציווי זה שונה משני קודמיו "לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם": ראשית, הוא ציווי העומד בפני עצמו, ואינו בגדר רפואה שנועדה להקדים מכה כלשהי. שנית, אף שגם הוא מנוסח כאיסור, יש בקיומו משום עשייה אקטיבית הנראית לעין, ולא כקודמיו, שקיומם הוא אך ב'שב ואל תעשה'. דבר זה מתבלט בפסוק האחרון במערכה זו:

           י              וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְלֹא שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל.

ובכן, מה טעמו של איסור זה?

בדיוננו על המערכה השנייה (בעיון ג), יתברר לנו שאיסור זה הוא דו-משמעי, וכך עתיד להבינו שם גם איש הא-לוהים.[14] ברם במערכה הנוכחית מתפרש האיסור כפי שהבינו וגם קיימו איש הא-לוהים: שלא לשוב באותה הדרך שבה בא לבית אל, אלא לבחור לו דרך שונה כדי לשוב בה ליהודה.

בתפיסת המקרא, הרווחת גם במנהגי ישראל אחדים הנוהגים עד היום, חזרתו של אדם באותה דרך שבה הלך – 'שיבה על העקבות' – מבטאת באופן סמלי 'הפיכוּת' של התהליך, ביטול ההתרחשות שאירעה בהליכה הראשונה.

'הפיכוּת' זו יכולה להיות חיובית ורצויה לאדם, או שלילית ובלתי-רצויה לו – תלוי בנסיבות ובאירועים שהתרחשו בהליכתו הראשונה.

אברהם ירד למצרים בנסיבות של רעב, ועבר במצרים אירועים קשים. לפיכך מדגיש הכתוב שאת דרכו לארץ כנען עשה באותו מסלול שבו ירד קודם לכן למצרים.[15] בכך משתדל אברהם לבטל באופן סמלי את תוצאות ירידתו.



מאידך, בני ישראל יצאו ממצרים מבית עבדים לחירות עולם, והלכו בדרך לארץ כנען כדי לכבוש אותה ולהתיישב בה. לפיכך הזהירה התורה מפני שיבה למצרים באותה הדרך שבה יצאנו ממנה (דברים י"ז, טז) "...וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה... וַה' אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד".[16] וכך פירש ראב"ע איסור זה: "וזה דבר ברור, כי ה' גאלם משם, ובשובם – יחללו ה'". השב למצרים בדרך שבה יצא ממנה עם ישראל, מבטל באופן סמלי את יציאתנו משם לחרות עולם.

והנה דוגמאות ממנהגי ימינו בבית הכנסת: ספר התורה יוצא מן הארון אל הבמה בדרך אחת, וחוזר בדרך אחרת, וכן העולה לתורה עולה בדרך הקצרה וחוזר למקומו בדרך אחרת.[17] כל זאת, כדי שמה שהושג בקריאת התורה יישמר, ולא יתבטל באופן סמלי מפני השיבה על העקבות.

עתה נוכל לשער את טעמו של האיסור שנצטווה בו איש הא-לוהים "לֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ". שיבת איש הא-לוהים על עקבותיו עלולה לסמל בעיני אנשי בית אל את הפיכוּת הנבואה, את האפשרות לנסיגה ממנה עד לביטולה. הליכתו בדרך אחרת, לעומת זאת, משמעה כי דבר ה' – 'אחור לא ישוב ריקם'.[18]

דבר זה חשוב להדגיש דווקא בגלל אותה 'חולשה' שבנבואה זו, שיש בה תיאור של פורענות רחוקה. בלב השומעים, קיימת נטייה להשלות עצמם, כי במרחק הזמן תישכח הנבואה, וכדברי המשל שבפי העם בדורו של יחזקאל (יחזקאל י"ב, כב) "יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן".

כך מתקשר איסור זה לשני קודמיו "לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם": בשלושת האיסורים הללו מודגש המסר כי אין פיוס ואין פשרה עם בית אל כבר מעתה, ועד לקיומו הוודאי של דבר הנבואה בעתיד הרחוק.

                                        

6. מערכה ראשונה – סיכום

במוקד מערכה זו התמודדות בין שני אישים המייצגים שני כוחות: איש הא-לוהים המייצג את שולחו, השולל את קיום הפולחן בבית אל, וירבעם – יוצרו של פולחן זה מתוך התנשאות של מלך בשר ודם, הפועל מתוך אינטרס אישי-פוליטי נגד רצון ה'.

הכינוי איש הא-לוהים מופיע במערכה זו שבע פעמים (מספר המורה על מילה מנחה). גם שמו של ירבעם – או לחילופין כינויו, 'המלך' – מופיעים יחד שבע פעמים. שוויון במספר ההופעות מורה על עימות בין שני האישים בסיפור, והוא אופייני לסיפורים שבמרכזם עימות מעין זה.[19]

בעימות זה הוכיחה הנבואה את אמתותה ותוקפה באמצעות המופתים שעשה איש הא-לוהים בתחילתה ובשל הסירוב הנחרץ להזמנת ירבעם בסופה. משמעות ניצחונה של הנבואה הוא הבהרה לכול, כי הפולחן הנעשה בבית אל אינו חוקי, ואין לו זכות קיום. פורענותם של המזבח ושל המקיימים אותו בוא תבוא, אף אם בזמן רחוק, ועד אז – אין פיוס עם בית אל ואין הכרה בה.

ירבעם נכשל בשני ניסיונותיו לשבש את ניצחונה של הנבואה: תחילה ניסה לדכא את הנבואה באלימות, באמרו "תִּפְשֻׂהוּ", אך לאחר שנכשל בניסיון זה, ניסה בערמה ובפיתוי להשיג לפחות הכרה 'דה פאקטו' מצדו של איש הא-לוהים. גם ניסיון זה לא צלח. ולא זו בלבד שנכשל פעמיים, אלא שבעצם התנגדותו הכפולה, גרם ירבעם לחיזוק נבואתו של איש א-לוהים יותר ממה שהייתה אלמלא התנגד לה: בהתנגדותו הראשונה, חולל את המופת הכפול: יבושת ידו ושיבתה אליו עקב תפילת איש הא-לוהים. בניסיונו השני לשיבוש הנבואה, גרם ירבעם לגילויו של הציווי הא-לוהי לאיש הא-לוהים שלא לאכול ולשתות בבית אל, ושלא לשוב בדרך שבה הלך, ציווי שנאמר לאיש הא-לוהים באופן פרטי ובשל הזמנת ירבעם נתגלה לידיעת הכול. בכך הוסיף ציווי זה תוקף אקטואלי לנבואת איש הא-לוהים, כפי שהסברנו לעיל.

משמעות ניצחונה של נבואת איש הא-לוהים במערכה זו חורגת כמובן מן המאבק בין שני האישים הפועלים בה, והשפעתו של ניצחון זה על העם היא שתביא להתפתחות במערכה הבאה.

 


[1] ראה בסדרת העיונים חטאות ירבעם, עיון ג 4 תת-סעיף ו 'עליית ירבעם על המזבח'.

[2] א. יבושת ידו של ירבעם (פסוק ד) אינה בגדר עונש לירבעם, אלא הגנה א-לוהית הניתנת לנביא הממלא את שליחותו אל מול ניסיון התנכלות של המלך. ברגע שהתברר (במשתמע) שסכנה זו חלפה, התפלל איש הא-לוהים לה', וידו של ירבעם שבה אליו כבראשונה (פסוק ו).

ב. נבואת עונש לירבעם תינתן בפרק י"ד (ז–טז) מפי אחיה הנביא שבישר לו על היותו מלך.

ג. במדרש (תנחומא תולדות יב ובמקבילות) הובנו המילים "וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ" כרמז לעצמותיו של ירבעם (אלא שאיש הא-לוהים לא נקט בשמו כיוון שחלק כבוד למלכות), אולם אין זה מסתבר שירבעם נקבר בבית אל.

[3] כאן יש לשאול, מדוע לא נאמר שאיש הא-לוהים בא מירושלים? נראה כי ירושלים לא נזכרת כאן משום שיושב בה עתה רחבעם, המצוי בעימות עם ירבעם מלך ישראל. נביא שבא מירושלים עשוי להיתפס כשליח פוליטי של רחבעם. ברם, כשיאשיהו עשה את מעשיו בבית אל, כבר לא הייתה למעשיו משמעות פוליטית הקשורה למתח שבין שתי הממלכות, שהרי ממלכת ישראל כבר לא הייתה קיימת מזה מאה שנה.

[4] כמובן שמיקומו של המקדש בדן היה נוח יותר לשבטי הצפון, אך לגבי שבטי המרכז הגדולים מנשה, אפרים ובנימין היה מיקומה של בית אל מתאים ביותר.

[5] מופת זה אמנם בא מאליו, ולא ביזמת איש הא-לוהים. ה' הוא שנחלץ להגן על נביאו בלא שהנביא הצטרך לפעול או לבקש הגנה זו.

[6] יש כאן שני מעשים נבואיים שונים, ובשניהם מקיים איש הא-לוהים את מה שנצטווה בו בנבואה אחת שנתגלתה רק בגלל שירבעם הזמינו לביתו. המעשה השני אינו קשור להזמנת ירבעם אותו, ואיש הא-לוהים היה מקיימו בלא קשר לירבעם ולפעילותו במהלך המערכה הזאת.

[7] הפנייה למזבח אף היא מביעה את ריחוק הזמן שבו תתגשם הפורענות: אז לא יהיו נוכחים בני הדור הזה, ורק המזבח יהיה קיים.

[8] כפי שאכן עשה, כמתואר במל"ב כ"ג, טו, וכפי שנרמז במופת קריעת המזבח.

[9] א. השווה לירמיהו ח', א-ב שם מתואר עונש דומה לזה שבפרקנו.

ב. את הפורענות בנאום שמואל  (שמ"א י"ב, טו) "וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם" פירשו חז"ל ביבמות סג ע"ב "זו חטוטי שכבי (– הוצאת המתים מקבריהם כדי לבזותם)."

[10] השבת ידו של ירבעם היא מעין הביטול של המכות מעל פרעה, בתקווה שישוב מדרכו כשיווכח בכוחו של ה' שהביא עליו פורענות, וברחמיו – שהסירה ממנו.

[11] אף הנבואה על איסור האכילה והשתייה בבית אל מתגלה אך בדיעבד, בעקבות הזמנת ירבעם את איש הא-לוהים, אך אין בכך לגרוע מתפקידה של נבואה זו להשפיע על בית אל בהווה. ראה דיון על נבואה זו בסעיף הבא.

[12] ביטוי ספרותי למנהגים אלו מצוי בספרו של אלכסנדר דיומא (האב) 'הרוזן ממונטה כריסטו' (פרקים 40–41).

[13] ניתוח דומה של המשמעות הפומבית של בקשת ירבעם ושל סירוב איש הא-לוהים נמצא בפירוש האלשיך לפסוק ז.

[14] על פי המשמעות הנוספת של איסור זה, שתתגלה רק במערכה השנייה, עולה כי ההבחנות שעשינו למעלה בין איסור זה לבין שני קודמיו אינן צודקות.

[15] בראשית י"ב,        ח              וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה

בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'.

                                ט             וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

                                י               וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה...

 

בראשית י"ג,            א             וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם...הַנֶּגְבָּה

                                ג               וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל

עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי.

                                ד              אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'.

[16] והשווה לדברים כ"ח, סח "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ: לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ". וראה: רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ז.

[17] א. המקור לכך ביחזקאל מ"ו, ט בנוגע לעלייה למקדש במועדים: "וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים, הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת, יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב; וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב, יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה, לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ, כִּי נִכְחוֹ יֵצֵא".

ב. המנהג הוא שהמלווים את המת לבית הקברות אינם חוזרים לאחר הקבורה באותה דרך (וכך אף בפקידת הקבר).טעם הדבר הוא, שבכך מובעת ההכרה כי המוות אינו הפיך, והמת לא ישוב אל החיים הנבדלים ממנו.

[18] אין הכוונה שאין אפשרות לשנות את דבר ה' על ידי תשובה ושינוי המעשים, הרי לשם כך נשלח איש הא-לוהים – לשנות את מעשי ירבעם ועמו. אלא שבמצב הנוכחי, כל עוד בית אל ממשיכה בדרכה, הנבואה שרירה וקיימת, ותתקיים על כל פנים, אף אם בעתיד הרחוק.

[19] דוגמה נוספת לכך בסיפורנו תתגלה גם במערכה השנייה, שבה מתעמתים הנביא הזקן ואיש הא-לוהים, ומספר ההופעות של כינוי כל אחד משני האישים שווה. גם בירמיהו כ"ח מתואר עימות בין נביא אמת לנביא שקר, והנה גם שם מופיע הצירוף 'ירמיה הנביא' מספר פעמים שווה למספר ההופעות של הצירוף 'חנניה הנביא'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)