מלכים א | פרק א | המלכת שלמה

ספר מלכים נפתח בסצינה עגומה: דוד הוא מלך שאיבד את כוחו, קר לו. מתחת לאף שלו אדוניה מתארגן למרוד ודוד אפילו לא יודע על כך. בהתרחשות שבפרק, המובילים הם אשתו בת שבע ונתן הנביא; דוד עצמו פסיבי, ומובל על ידם. בשלב זה, אם כן, האווירה שמשתקפת מחצר המלכות של דוד מדגישה את מגבלות הכוח של המלך. גם למלך הגדול מכולם קר בסוף ימיו, וגם אצלו בחצר המלוכה היו תכסיסים ומאבקים. 

נתן ובת שבע מזכירים שבועה שדוד נשבע לבת שבע שבנה שלמה ירש את הכתר אחרי דוד. בספר שמואל, אין לשבועה הזו זכר. קריאה אחת תגיד שבת שבע ונתן מעוניינים בהמלכתו של שלמה, ולכן הם ניצלו את זקנתו של דוד ואת זכרונו החלש כדי לשכנע אותו שהוא נשבע בעבר להמליך את שלמה. קריאה שניה תזדעק שלא ייתכן שנביא ה' ישקר באופן כזה, וכמובן שאם נתן מזכיר שבועה זה אומר שהייתה שבועה. לפי קריאה זו השבועה אכן לא הוזכרה בספר שמואל, אך אנחנו משלימים את הפערים בפרק שלנו ומגלים על קיומה. 

בשיעור מימי העיון בתנ"ך הרב בזק מוכיח שאכן הייתה שבועה, ונזכיר שתי סיבות:

1. בפרק הבא, בצוואת דוד, אנחנו רואים שזכרונו של דוד חד כתער. 

2. אדוניה לא מזמין את שלמה כי הוא יודע שעל אף קטנותו, שלמה הוא האויב המרכזי שלו במאבק על הכתר. 

אך גם אם נאמר שהייתה שבועה בספר שמואל, צריך להבין מדוע היא מופיעה בפנינו רק עכשיו. הרב בזק מציע כך: כנראה שדוד נשבע לבת שבע בעת שאסף אותה אל ביתו לאחר החטא. אבל הרגע האמיתי שבו דוד הפנים את השבועה, הוא בפרק שלנו. מאז חטא דוד ובת שבע אנחנו לא שומעים על היחס של דוד לבת שבע או לשלמה בנו. באופן כללי המאפיין המרכזי של דוד מאז החטא הוא פסיביות: דוד, שהיה אקטיבי מאוד קודם החטא — כמעט ולא יוזם פעולות לאחר החטא.  

דוד לא פעל מעצמו לקיום השבועה, והיה זקוק לדחיפה מבת שבע ומנתן. אבל הדברים עדיין היו תלויים בו לגמרי: בת שבע נכנסה אליו לחדר כשהם לבדם, ובכוחו של דוד היה לאשר את השבועה או להכחיש.

בימיו האחרונים, דוד נדרש לקבל החלטה: האם הוא לוקח אחריות על הפגיעה שפגע בבת שבע, ודואג להגן עליה ועל בנה – או שהוא נוטש אותה ברגע האמת. כמו כל העם, גם אנחנו כקוראי הסיפור לא יודעים האם הייתה שבועה או לא: רק בכוחו של דוד לאשר לנו, ולעם כולו, מהי האמת. זהו המבחן האחרון של דוד המלך, וכשהמבחן הזה מגיע, התנ"ך מדגיש לנו שאפילו שמצבו הפיזי ידע ימים טובים יותר – עמוד השדרה המוסרי של דוד נשאר איתן. הוא הופך להיות אקטיבי, ומכריז "כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה".