מלכים א | פרק י"ג | דבר ה'

סיפור איש הא–להים שהתנבא על המזבח בבית אל הוא סיפור מוזר: לא מובן פשר האיסור לאכול ולשתות, לא מתואר לנו מה האינטרס של הנביא מבית אל לשקר ולא מדוע איש הא–להים ראוי לעונש. התנבאותו הפתאומית של הנביא מבית אל מפתיעה וסיפור הקבר נשמע חסר הקשר. 

בספרו "קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים", פרופ' אוריאל סימון מנתח את הפרק שלנו ומסביר שהנושא של הסיפור הוא "עליונותו של דבר ה' על דובריו, והתגברותו על יריביו" (עמ' 158). 

במקומות רבים בתנ"ך ישנו אות שמלווה את דבר ה', ותפקידו לבטא באופן סמלי את התממשות הנבואה. זו למשל המשמעות של קריעת השמלה בידי אחיה השילוני, או קריעת שמלתו של שמואל כביטוי לקריעת הממלכה. לעתים, השומעים חושבים שהם יכולים לפעול נגד האות, ובכך ישפיעו על קיום הנבואה: חנניה בן עזור שובר את המוטה שעל כתפי ירמיהו, ובכך מתנגד לנבואתו וטוען שהעול של הבבלים ישבר מעל עם ישראל (ירמיהו כח), ויהויקים שורף את מגילת הנבואות הרעות (ירמיהו לו). בכל מקרה כזה הקב"ה מחליף את האות, מחזק אותו, ומראה שאי אפשר להתנגד לדבר ה'. למרות שדבר ה' נישא על ידי בני אדם אנושיים שניתן לפגוע בהם או לתמרן אותם, דבר ה' הוא נצחי ותמיד ינצח. 

זה הרעיון של הסיפור שלנו: איש הא–להים נצטווה שלא לאכול ולשתות – אות שמסמל את המאיסה בבית אל והניתוק ממנה, שמתחיל כבר מיום נתינת הנבואה. הוא גם נצטווה שלא לשוב בדרך בה הגיע. חזרה באותה הדרך מסמלת ביטול של ההגעה, והחזרת המצב לקדמותו (עיינו דברים כח, סח; ישעיה לז, סד; שמו"א כה, יב). ממילא, האיסור לחזור באותה דרך היא אות שמסמל את ההתמדה של דבר ה': הוא יתקיים ואי אפשר לשנות אותו או לבטל אותו. 

איש הא–להים מצליח להמנע מהאכילה אצל ירבעם, אבל בעקבות השקר של הנביא הוא כן אוכל בבית אל, ובכך הורס את האות הנבואי. לכן האות הנבואי מוחלף באות אחר: הנביא מתנבא שאיש הא–להים ימות, ואכן איש הא–להים מת באופן יוצא דופן. מי שניסה לפגוע בדבר ה' – הנביא ששיקר, ומי שפגע בדבר ה' בטעות – איש הא–להים שהפר את צו ה', שניהם יחד יוצרים אות מיוחד שמנכיח את דבר ה'. 

החלק האחרון של הסיפור לא מתרחש בפרק שלנו, אלא 300 שנה אחר כך בתקופת יאשיהו, במלכים ב' פרק כ"ג, כאשר יאשיהו מקיים את הנבואה שחיכתה להתממש:  "וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת  הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱ—לֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (מלכים ב כג, טז). יאשיהו מחריב את המזבח, ומחריב את הקברים, אך שומר על הקבר של איש הא–להים מהסיפור שלנו וממילא גם על קבר הנביא: "וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ–לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל:  וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן" (מלכים ב כג, יז־יח).

דבר ה' עומד מעל כל מגבלה אנושית, גם אם יתנגדו לו וגם אם ינסו להתחמק ממנו – "עצת ה' היא תקום".