מלכים א | פרק יט | אליהו בחורב

אליהו הוכיח באותות ובמופתים גדולים שה' הוא האלוקים. העם כולו הכריז שאליהו צדק. אחאב חוזר לביתו ומספר לאשתו איזבל על מאורעות הר הכרמל. איזבל בתגובה פועלת על דעת עצמה, ואפילו לא מתייעצת עם אחאב. היא שולחת שליח לאליהו הנביא ונשבעת שהיא תנקום את הריגת נביאי הבעל, בהריגת אליהו עצמו והשלמת מלאכת הריגת נביאי ה'. בפתיחה זו בולטות שני נקודות קריטיות לסיפור שלנו: 1. אחאב פסיבי מאוד. במעמד הכרמל הוא לא התנגד לפעולותיו של אליהו ונראה היה שהוא מקבל את מסקנת המעמד. וכעת הוא לא מתנגד לפעולותיה של איזבל. למעשה, אנחנו רואים שבממלכת ישראל איזבל היא המנהלת את העניינים. 2. המעמד המרשים בהר הכרמל לא השיג את התוצאות המצופות מבחינת אליהו.

בנקודה זו, אליהו נשבר. הנביא הכריזמטי והעוצמתי שהכרנו קם ובורח אל נפשו. את נערו הוא משאיר בבאר שבע, וממשיך לבדו אל המדבר והשממה. ההליכה אל המדבר תוך עזיבת נערו מאחור, מבטאת את ייאושו ואת הרצון לנטוש את תפקידו כנביא. ואכן, בהמשך הוא מתיישב "תחת רותם אחד" ומבקש למות. סיטואציה שמזכירה מאוד את יונה שמואס בתפקידו כנביא ואומר "טוב מותי מחיי" (יונה ד, ג). טענתו של אליהו: "לא טוב אנכי מאבותי" (יט, ה) – נכשלתי בתפקידי כנביא, וממילא אין טעם בהמשך פעילותי עלי אדמות. מלאך ה' לא מוותר לאליהו, והפסוקים מראים כיצד בהדרגה הוא משיב אותו לחיים (אכילה ושתיה) ובהמשך לתודעת משימה ("כי רב ממך הדרך").

אליהו יוצא לדרך של ארבעים יום בהם הוא לא אוכל ושותה ומגיע אל הר הא-לוהים בחורב. די בשתי עובדות פשוטות אלה כדי לצלצל באוזנינו בחזקה את דמותו של משה רבנו, שבסצנה הקרובה רבות מאוד ההקבלות אליה. ה' שואל את אליהו: מה לך פה ובתשובתו של אליהו (תוך ביטויים משותפים למעמד הכרמל) בולטות מאוד שתי נקודות: 1. האשמה חריפה כלפי ישראל וקנאה לשם ה'. 2. עיסוק באליהו עצמו – "ויבקשו את נפשי לקחתה". חז"ל ציינו בדיוק את שתי הנקודות האלה כעומדות בבסיס הוויכוח בין אליהו לקב"ה:

"ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא בריתי שמא בריתך, ואת מזבחותיך הרסו, אמר לו מזבחותי שמא מזבחותיך, ואת נביאיך הרגו בחרב, אמר לו נביאי ואת מה איכפת לך, אמר לו ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה, ... ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים מה הוא רצפים, אמר רבי שמואל בר נחמן רוץ פה רצוץ פיות בכל מי שאמר דילטורייא על בני" (=אליהו, שדרש בגנותם של ישראל) (שיר השירים רבה א, ו). 

הביקורת של הקב"ה על אליהו מתחדדת מאוד לאור ההשוואה למשה רבנו. משה היה הנביא שגם בחטאים החמורים ביותר של העם, עמד אל מול ה' וביקש רחמים על העם. לעומתו, אליהו כנביא עושה את ההפך – ומדגיש בפני ה' את הצורך להעניש את העם ואת הייאוש ממצבם הרוחני. לאחר ההתגלות שבה ה' מסביר לאליהו שה' לא מתגלה ברעש (המזכיר לנו את הרושם הגדול של מעמד הכרמל, ואת מושג הקנאה בו אליהו דוגל) אלא בדממה הדקה, אליהו חוזר על טענותיו פעם נוספת, מילה במילה, ומראה בכך שהוא לא למד את המסר. מכאן, קצרה הדרך להחלפתו המיועדת של אליהו באלישע, בהמשך הפרק. ומצד שני, נראה שה' מקבל את גוף הטענות של אליהו, ובסדרת המינויים שאליהו יידרש לבצע – צפויה פורענות גדולה לישראל.

בהולכו למנות את אלישע, אלישע עוזב את אביו ואמו ורץ אחרי אליהו בהתלהבות. בכך נסגר המעגל מתחילת הפרק – אליהו שהתייאש מתפקידו כנביא ואמר "לא טוב אנוכי מאבותיי", חוזר לבצע את המוטל עליו בכריזמה שגורמת לאנשים אחרים לעזוב את אבותיהם בעקבותיו. אולי זה המרחב שבו הנביא יכול לפעול אף בתקופה שבה רוב העם עובד עבודה זרה. בתיקון כוחני של המציאות כולה לא, אלא במציאת האנשים הנכונים איתם אפשר לעבוד ולפתח את דור הנביאים הבא.