וירא | חסד ואמונה

לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.

(א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: (ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לכי (קרי: לָךְ) בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן: (ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שכנכי (קרי: שְׁכֵנָיִךְ) כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי: (ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי: (ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מיצקת (קרי: מוֹצָקֶת): (ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן: (ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נשיכי (קרי: נִשְׁיֵךְ) וְאַתְּ בניכי (קרי: וּבָנַיִךְ) תִחְיִי בַּנּוֹתָר:

(ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: (ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה: (יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה: (יב) וַיֹּאמֶר אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו: (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: (יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: (טו) וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי (קרי: אַתְּ) חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: (יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים: (יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ: (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת: (כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא: (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה: (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי (קרי: אַתְּ) הלכתי (קרי: הֹלֶכֶת) אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: (כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ: (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז: (כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: (כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי: (כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי: (כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר: (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ: (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר: (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ: (לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה': (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד: (לה) וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו: (לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ: (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא: (מלכים ב ד, א–לז)

 

א. הקשר בין ההפטרה לפרשה

המעשה באשת בן הנביאים וכלי השמן שלה אינו קשור ישירות לפרשתנו, ואילו המעשה באישה השונמית ובנה קשור לפרשה בשני קצותיה. המעשה בשונמית עוסק בראשיתו בזוג חשוך ילדים, שבו האיש זקן.^[1] הזוג עוסק במצוות הכנסת אורחים כלפי איש הא–לוהים, ובשכר זה זוכה השונמית לבשורת 'כעת חיה', שלמועד הזה תלד בן בשנה הבאה. כל זה קרה גם לאברהם ושרה בפרשתנו, בארחם את מלאכי ה'.

תשומת לב מיוחדת ניתנת גם בפרשה וגם בהפטרה לחוסר האמון שמגלה האישה העקרה כלפי בשורת הבן, זו הנאמרת מפי מלאך הא–לוהים וזו הנאמרת מפי איש הא–לוהים:

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: (בראשית יח, יב-יד)

וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי (קרי: אַתְּ) חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: (מלכים ב ד, טז)

וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי: (שם, כח)

נזכיר שאצל עקרות אחרות – רבקה, רחל, אשת מנוח וחנה – אין רמז לבעיה זו.

האם יש קשר בין מותו של בן השונמית ו'כמעט' מותו של יצחק על המזבח לבין חוסר האמון של אימותיהם בבשורת פקידתן?

דווקא בהמשך הסיפור, בחלק העוסק במות הילד,^[2] מגלה השונמית אמונה גדולה בכוחו של הנביא, הפועל בשם ה', להחיות את הילד. היא הולכת אל הנביא להר הכרמל, ומשם נגזרת גזרת החייאתו. גם כאן יש דמיון ליצחק, שנגזרה עליו מיתה בעקדה, ובהר המוריה נגזרה גזרת חייו מחדש בבשורת "אל תשלח ידך אל הנער". הר הכרמל כבר דמה בעבר, באופן זמני, להר המוריה, כשירדה עליו אש מן השמים בגזרת אליהו, כשם שירדה על מזבחו של שלמה בעת חנוכת המקדש.

הנס הכפול של חיי הילד, לידתו והחייאתו מחדש, קשור בשני המקרים ביסודות החסד והאמונה המלווים את משמעות חיינו. כאן בא החסד לידי ביטוי בשלב הראשון, כשהשונמית מסייעת לנביא ומארחת אותו, והאמונה – בשלב השני, כשהיא דבקה בו ואינה חדלה מלבטוח בישועה הבאה על ידו.

 

ב. על ניסי אלישע ביחס לתקופתו

הפטרתנו עוסקת בשני ניסים, שנעשו על ידי אלישע לשתי נשים, ויש שתי הפטרות נוספות (לפרשיות תזריע ומצורע) העוסקות בניסי אלישע. עצם תופעת ניסי אלישע חריגה במקרא, ויש מקום לעמוד עליה.

אלישע ניבא נבואות מעטות, ולא מצאנו שפעל להשיב את העם בתשובה. פועלו התרכז רובו ככולו בניסים, שעיקרם בסיוע למלכות שומרון (כמו בהפטרת פרשת מצורע) ולאנשים בודדים (כשני המעשים בהפטרתנו) או בענישת חוטאים. מה טעם במעין 'אדמו"ר' שעיקר תפקידו לעשות ניסים שלא כדרך הטבע?

הסתלקותו של אליהו בישרה פורענות והסתר פני ה' מעמו. כך אמר ה' לאליהו כשבישר לו על סיום תפקידו:

וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ: (מלכים א יט, יז–יח)

אלישע ליווה את העם אחרי הסתלקותו של אליהו בתקופות קשות מנשוא. נביא שתי דוגמות:

בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל: מִן הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן: (מלכים ב י, לב–לג)

כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ: (שם יג, ז)

מצד אחד היו אלו הימים שבעקבות מהפכת יהוא, שהכריתה את הבעל ועובדיו מישראל, ומצד שני היו בהם חטאים כבדים של חידוש עבודת עגלי ירבעם. כאמור, היו אלה ימים של הסתר פני ה' מעמו ושעבוד ארמי קשה ומשפיל. היה צורך גדול בידיעה שלמרות החטא והעונש ה' לא עזב את עמו. אלישע וניסיו היו אי של ישועה בים הגזירות והפגעים של שנות הסתר הפנים עד שהחל ה' להושיע את ממלכת שומרון, אחרי מותו של אלישע, בימי יהואש בן יהואחז וירבעם בנו.

 

ג. מעשה אשת בן הנביאים והשמן

רש"י, בעקבות המדרש, שופך מעט אור על המעשה העלום:

מנשי בני הנביאים – אשת עובדיה היתה.      
והנושה – הוא יהורם בן אחאב, שהיה מלווהו ברבית מה שזן את הנביאים בימי אביו, במדרש רבי תנחומא (רש"י מלכים ב ד, א).

זיהוי בן הנביא שלווה כסף ומת עם עובדיה מבוסס על עדותה של האישה:

עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: (מלכים ב ד, א)

כך נאמר על עובדיהו, תלמידו של אליהו הנביא:

וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד: (מלכים א יח, ג)

עובדיהו אשר על הבית היה בעל משרה רמה בחצר מלכותו של אחאב, מעין תפקידו של יוסף, שפרעה אמר לו "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית מא, מ). איך ייתכן שמת בחוסר כול ובחובות כבדים? רש"י והמדרש מקשרים זאת לכך שפִּרְנֵס במחתרת במשך זמן רב מאה נביאים שהתחבאו במערות מפני איזבל אשת אחאב, שביקשה להורגם:

וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: (שם, ד)

חז"ל יודעים לספר לנו שעובדיהו הותיר אחריו לא רק חובות כבדים, אלא גם את הריבית שהתחייב בעבורם. ניתן להניח שלמדו זאת מן המילים החריגות 'נושה' ו'נִשְׁיֵך' (פסוקים א, ז בפרקנו), המזכירות את צו התורה:

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: (שמות כב, כד)

הנושה הוא גם הנושך – הוא גם תובע בחוזקה את חובה של האישה שבפרקנו, וגם דורש תשלום ריבית.

יהורם בן אחאב מוצג במקרא כמלך שהיו לו מעלות וחסרונות:

וִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן [...] וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו: (מלכים ב ג, א-ב)

יהורם סייע לעובדיהו להציל את נביאי ה', אך דרש בנוקשות שלמונים תמורת עזרה זו, ולא היה מוכן לוותר.

*

מלבד עונייה, המצוקה הקשה של אשת בן הנביאים נבעה מכך שהנושה התכוון לגבות את החוב בלקיחת ילדיה לעבדים. בעולם העתיק^[3] היה מקובל למכור לעבד את מי שאין ידו משגת לשלם את חובו, אותו או את ילדיו. לבושתנו, מצאנו זאת גם בעם ישראל, בעת בניית חומת ירושלים בימי שיבת ציון. העניים נאלצו ללוות כסף לתשלום מיסי המלך הפרסי, וכשלא השיגה ידם לשלם את החוב, כבשו העשירים המלווים את בניהם ואת בנותיהם לעבדים:

וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים [...] וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵנוּ [...] וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים: (נחמיה ה, א–ה)

התורה מכירה באפשרות כזאת לגבות חוב, אך רק בחוב שיסודו בגניבה פלילית^[4] – גנב שאין בידו לשלם את קרן הגניבה כיוון שבזבז את הכסף, נמכר לעבד:

שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: (שמות כב, ב)

בכל מקרה אחר, גביית חוב באמצעות שעבוד הלווה (וקל וחומר שעבוד בניו או יתומיו) היא איסור שעונשו מוות!

לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ [...] כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: (דברים כד, ו–יג)

דין גונב אדם ומשעבדו ומוכרו נמצא כאן יחד עם דינים אחרים העוסקים בגביית חוב מעני, כדבר הלמד מעניינו. התורה אוסרת על הגובה ליטול מן הלווה את הריחיים שבהם הוא טוחן את לחמו, להיכנס לביתו ליטול ממנו משכון או ליטול ממנו את בגדו האחרון. ראויה הייתה אשת בן הנביא שמסר נפשו על הצלת נביאי ה' שייעשה לה נס, וראוי היה אלישע, ממשיך דרכו אל אליהו רבו, שאמר לאישה הצרפית "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר" (מלכים א יז, יד), שייעשה הנס על ידו.

 

ד. מעשה האישה השונמית^[5] ובנה

המעשה המופלא באישה מכניסת האורחים שנפקדה מעקרותה ומעשה החייאת בנה מדברים בעד עצמם, ובפרק הראשון של דברינו עסקנו מעט במעשים אלו ובהשוואתם לשני המעשים המקבילים בפרשת וירא. בפרק זה נעסוק במי שנראה לנו כ'גיבור' המעשה – גחזי, משרתו של אלישע, שחז"ל מנו אותו במשנה (סנהדרין י, ב) בין ארבעת ההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא.

התנהגותה של השונמית מעוררת תמיהות:

א. כשאלישע מציע לה עזרה ושואל "היש לדבר לך אל המלך" היא אינה מבקשת דבר, ואינה שוטחת את מצוקתה כאישה עקרה.    
ב. כשהנביא מבטיח לה בן, היא עונה בדרך מסויגת וללא שמחה: "אַל אדֹנִי איש האלהים אל תכזב בשפחתך".  
ג. היא אינה מספרת לבעלה דבר על מות הילד ועל מטרת הליכתה להר הכרמל.        
ד. כשגחזי שואל אותה במצוות אדוניו אם שלום לילד, היא אומרת "שלום" ואינה מספרת על דבר מותו.        
ה. היא ספקנית לגבי הפתרון שמציע הנביא, הנחת משענתו על פני הילד, וכופה על הנביא לבוא בעקבותיה לביתה.

נראה שההסבר לארבע מתוך חמש הבעיות שהעלינו הוא הסתייגותה החריפה מגחזי, נערו של אלישע. בטביעת עינה הבוחנת היא ראתה נער העושה את מלאכתו רמייה, נער שאינו ראוי לאצטלת שליח הנביא, כפי שאכן הוכח בהמשך, במעשה נעמן (להלן בפרק ה', שאינו נקרא כחלק מהפטרתנו אלא כהמשך להפטרת פרשת תזריע), שבעקבותיו אכן הסירו אלישע מעל פניו:

וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע מאן (קרי: מֵאַיִן) גֵּחֲזִי וַיֹּאמֶר לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג: (מלכים ב ה, כה-כז)

בפרשת נעמן הוא מתגלה כחומד ממון, ואפשר שהשונמית ראתה בו חמדה נוספת מאיסורי 'לא תחמוד' או תכונות שליליות נוספות, העולות מניסיונו להודפה בעת שהחזיקה ברגליו של איש הא–לוהים.^[6] היא אינה משתפת עימו פעולה גם כשהוא בא בשליחות הנביא, והיא ספקנית גם כלפי הבטחת הנביא עצמו על הבן הצפוי לה כשגחזי מעורב בדבר. אפשר שכך היא מפרשת בדיעבד גם את מותו של הבן שניתן לה מפי הנביא בדרך לא טבעית, שהייתה בה, מלבד קדושה, גם מעורבות של גחזי. היא אינה עונה לגחזי בהר הכרמל, אינה מאמינה בשליחותו עם המשענת, ודורשת במפגיע שאלישע יבוא עימה ויטפל בילד באופן אישי ולא באמצעות שליחו.

כאמור, להלן במעשה נעמן יתברר שהשונמית צדקה. האם טחו עיניו של נביא ה' מלראות את פגמי נערו קודם מעשה זה?!

אפשר שפתרון שאלתנו טמון באגדה הבאה:

'וילך (צ"ל: ויבא) אלישע דמשק' – למה הלך? אמר רבי יוחנן: שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר (סוטה מז ע"א וסנהדרין קז ע"ב).

אפשר שאלישע מאמץ את גחזי כשליחו, למרות התנהגותו הרעה, כדי לבטא בכך את בקשתו המתמדת מן הקב"ה 'לאמץ' מחדש את עם ישראל אחרי שאליהו הנביא עזבם בגלל התנהגותם, ויהוא ויהואחז בנו, שנטשו את דרך ה', הנהיגו אותם. בתקופה זו, תקופה של הסתר פנים נורא מצד ה', היה אלישע החוט הדק המקשר בין ישראל לבין הקב"ה. אלישע סבל את תעלוליו של גחזי וניסה לחנכו בסבלנות אין קץ, עד שגחזי הגדיש את הסאה בפרשת נעמן, ואלישע שילחו מעל פניו (על המשך תעלוליו של גחזי נעמוד בעזרת ה' כשנעסוק בהפטרת פרשת מצורע). רבי יוחנן מספר לנו שלמרות מעלליו של גחזי, אלישע לא התייאש ממנו ובא אחריו עד דמשק כדי להחזירו בתשובה. גחזי סרב לכך.

השונמית סירבה לשתף פעולה עם אלישע בניסיון לקרב את גחזי. אפשר שצדקתה בכך רמוזה בהסתר הפנים שהנביא 'זכה' לו בעת שגחזי היה לידו:

וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי: (מלכים ב ד, כז)^[7]

 

ה. דמויות המשנה במעשה השונמית

א. יחסה של השונמית לבעלה והתנהגותו שלו בפרשת ילדם המשותף אומרים דרשני. מדוע לא שיתפה השונמית את בעלה בְּצָרַת מות הילד? מדוע לא התעניין האב במצבו של ילדו אחרי שחש ברע כשהיה עימו בשדה, ואם ידע שהילד מת – מדוע תמה על כך שאשתו הולכת אל הנביא שבישר את לידת הילד?

האב מתנהג כמי שיש לו ילדים נוספים, כנראה מנשים אחרות. כך נהג גם אלקנה כשלא ירד לסוף דעתה של חנה במצוקתה:

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים: (שמואל א א, ח)

גם הליכתה של חנה למשכן, תפילתה, נדרה והבטחת עלי אליה היו נחלתה בלבד ולא נחלת אלקנה אישה. יתרה עליה השונמית, שבאה אל הנביא בדרישה חריגה מאין כמותה – דרישת החייאת המת. בדרישה חריגה זו לא יכלה לשתף את בעלה.

ב. תפקיד הנער המשרת והאתון שהוא מופקד עליה אינו ברור, וכך גם פשר הצו הסתום שהשונמית פוקדת עליו. נראה שהאתון והנער נועדו להחיש את הליכתה של השונמית אל הר הכרמל המרוחק, כדי שלא להותיר את הילד המת זמן רב מדי במותו. כל זה עומד בסתירה להתעקשותה של השונמית להישאר צמודה לאיש הא–לוהים בהליכתם מן הכרמל אל ביתה בשונם, אל הילד המת. לא יעלה על הדעת שאלישע רכב עם השונמית לביתה על האתון האחת, ולכן אין מנוס מן ההבנה שהאתון והנער שימשו כמלווי השונמית רק בדרך אל הר הכרמל, ואילו בדרך הביתה החזיר הנער את האתון בגפה, והשונמית הלכה ברגליה לפני אלישע אל ביתה.

 

ו. תחיית הילד

הנער לא הקיץ אחרי שגחזי הניח עליו את המשענת – מטהו של איש הא–לוהים. הסברה הראשונה היא להאשים בכך את גחזי, שפעל בדרך לא נכונה או שלא היה ראוי שייעשה הנס על ידו. אך אפשר שיש כאן גם ביקורת על אלישע הנביא, שסבר שנס תחיית המתים יכול להיעשות על ידי המשענת לבדה, ללא תפילה שתיאמר על ידי הנביא בסמוך לנער. אליהו, רבו של אלישע, הקים את בן הצרפית לתחייה רק מכוח התפילה שהתפלל לידו. גם אלישע, אחרי שהנער לא הקיץ מחמת המשענת, הגיע אל הנער והתפלל לידו (פסוק לג).^[8] האם היה קשר בין משענתו של אלישע לתפילתו? אפשר שקשר דומה עולה מדברי חז"ל בנוגע למשה, הניצב על צור חורב ומטה הא–לוהים בידו. חז"ל הקשיבו בעת שמשה החזיק את המטה, ושמעו את תפילת בני ישראל המביטים בו, כפי שנאמר במשנה:

'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' – וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים (ראש השנה ג, ח).

פעמיים החיה אלישע את המת: בפעם הראשונה – את בן השונמית, ובפעם השנייה, אחרי מותו – אדם אקראי שגופתו התגלגלה אל קברו (בדומה לנער, שזכה לחיים לאחר שהושכב על מיטתו של אלישע):

וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו: (מלכים ב יג, כא)

מה טיבו של נס כה גדול החוזר על עצמו פעמיים? שמא יש כאן בשורה לעם ישראל בעת הסתר פנים גדול ובעת סבלו מן השעבוד הארמי הדורסני, מעין בשורתו של יחזקאל:

וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ [...] וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה': (יחזקאל לז, י–יד)