פינחס | אליהו במדבר

וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה: וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם: וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (קרי: אֶחָד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל: וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב: וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ: וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב: וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו: וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ: וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ: (מלכים א יח, מו – יט, כא)[1]

 

הפטרה זו נדירה מאוד[2] (השנה זכינו למספר הפטרות נדירות, כהפטרת 'תצווה' והפטרת 'צו'), והיא נקראת רק כאשר פרשיות מטות ומסעי נפרדות ופרשת פינחס אינה חלה בימי בין המצרים (אף שהשנה היא חלה בי"ז בתמוז, הצום ועימו ימי בין המצרים נדחים לי"ח בתמוז), ואין קוראים בה את הפטרות שבתות הפורענות.

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

יש לדמות בדברים רבים (ועל חלקם נעמוד) את קנאת אליהו לקנאת פינחס, שהתורה משבחת אותה בתחילת פרשתנו. קנאה זו היא בסיס הקשר בין הפרשה להפטרה. הדמיון עולה כבר מן הפסוקים: בפרשה (במדבר כה, יא) נאמר "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", והפטרתנו מכריזה "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת". יתר על כן, מחמת קנאה זו מזהים חז"ל בחלק ממדרשיהם את אליהו עם פינחס:

רבי אליעזר אומר קרא שמו של פנחס בשמו אליה, אליהו (פרקי דרבי אליעזר מ"ו).
פנחס הוא אליהו (זוהר פרשת כי תשא).       
אליהו, קום אפתח עמי בפקודין, דאנת הוא עוזר לי בכל סטרא, דהא עלך אתמר בקדמיתא 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן' (רעיא מהימנא נשוא).

השוואות אלו מעלות דווקא את הניגוד המשווע בין שני האישים וקנאתם ואת התמיהה על ניגוד זה. התורה משבחת את קנאת פינחס ומציינת שהצילה את עם ישראל מכיליון, ומחמת קנאה זו כרת ה' ברית שלום עם פינחס, לו ולזרעו אחריו:

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (במדבר כה, יא)

אצל אליהו, לעומתו, נראה שהקנאה מקבלת ציון נמוך יותר:

וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ:

ה' עונה לאליהו בשתיים:

א. קנאתו לא הצילה את ישראל והפורענות הקשה תבוא עליהם.

ב. אליהו יועבר מתפקידו כנביא, והתפקיד יינתן לאלישע במקומו.

מדוע לא הועילה קנאתו של אליהו לעם ישראל, ומדוע לא שיבחו ה' עליה? תשובה לכך תעלה מדברינו להלן.

 

ב. רקע

נבואתנו היא מפרקי אליהו, העשויים להוות יחידה נבואית עצמאית בספר מלכים (מלכים א פרקים יז–יט ופרק כא, ומלכים ב פרקים א–ב).¹ בפרק י"ז גזר אליהו על הארץ בשבועה רעב ובצורת קשה, שהביאו את העם למצב בלתי אפשרי, בגלל חטאי העבודה הזרה של אחאב ואנשיו, שהביאו את עבודת הבעל והאשרה לישראל. בפרק י"ח,[3] עם ההכנות להשבת המטר על פני האדמה, תובע אליהו את אחאב לכנוס את נביאי הבעל והאשרה להר הכרמל ולהביא את כל ישראל למה שייקרא מאוחר יותר 'מעמד הר הכרמל'. במעמד זה מציע אליהו מבחן באש שתרד מן השמיים ותאכל את הקרבן, מבחן שיקבע מיהו האלוהים – ה' אלוהי ישראל או הבעל הכנעני. ה' נענה לתפילת אליהו ומוריד אש מן השמיים לאכול את קרבנו של אליהו, והעם מריע ומקבל את ה' לאלוהים. אליהו מוריד עִם העָם את כל נביאי הבעל לנחל קישון ושוחט אותם שם. אחר כך הוא עולה ומתפלל לה' שישיב את הגשמים, וה' נענה לו. גשם עז מתחיל לרדת, ואחאב נוסע אל ביתו שביזרעאל מפני הגשם הגדול. כאן, בנסיעה זו ליזרעאל, פותחת הפטרתנו.

 

ג. חולקים כבוד למלכות

חז"ל למדו מאליהו, ששינס מותניו ורץ לפני מרכבתו של אחאב, שחולקים כבוד למלכות:

א"ר ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך... רבי יוחנן אמר: מהכא – 'ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב' (זבחים קב ע"א ומנחות צח ע"א).    
וכן אליהו חלק כבוד למלכות, שנאמר 'ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב' (מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא י"ג).

אליהו נראה כאן כאחד מנערי אבשלום או מנערי אדוניה, הרצים, חמישים איש, לפני מרכבת אדוניהם. ממקור זה ניתן לכאורה ללמוד על הצורך לחלוק כבוד למלכות ללא קשר למעשיה, שהרי אחאב עשה הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו. ולא היא!

אכן, דברים קשים מאוד נאמרו על אחאב:

וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (טז, ל–לג)

אך במעשה שלפנינו אחאב ציית לדרישת אליהו לקבוץ את כל נביאי הבעל ונביאי האשרה להר הכרמל, הסכים להתמודדותו של אליהו מולם לעיני כל העם בשאלה מי האלוהים ויש להניח שגם ענה יחד עם כל העם "ה' הוא האלוהים". אחאב גם הסכים, לפחות בשתיקה, לקנאתו של אליהו, ששחט את כל נביאי הבעל אל נחל קישון.

נראה שריצתו של אליהו לפני מרכבתו של אחאב בגשם הכבד מהכרמל אל יזרעאל לא דמתה לריצתם של נערי אבשלום לפני מרכבת אדוניהם. אליהו מלווה את אחאב אל יזרעאל כדי לתמוך בו בעת שאחאב ישלים את מלאכתו של אליהו ויסלק את איזבל מארמונו. בכך הוא יאפשר למהפכה התודעתית שעבר העם במעמד הר הכרמל לקרום עור וגידים ולהשיב את העם לעבודת ה'. אליהו אינו יכול לעשות זאת במקום אחאב, כמו שעשה לנביאי הבעל בעזרת העם, גם משום שכנראה אין לו אפשרות מעשית להוציא את איזבל מארמונה המבוצר והמאובטח בידי נאמניה ובעיקר משום שסיום מלאכת ביעור הבעל ועובדיו אינו יכול להיעשות על ידי נביא ה' ושליחו, אלא על ידי עם ישראל ונציגו, שהוא המלך. החוטא צריך לתקן את מעשיו, ולא שנביא ה' יעשה זאת במקומו. אליהו מלווה את אחאב ומחזק אותו בנוכחותו להמשיך את המעשה הגדול, אך בחצר ביתו הוא נפרד ממנו. מכאן ימשיך המלך לבדו במעשה הגדול, והנביא לא יוכל אלא להתפלל עליו מבחוץ.[4]

אחאב כשל במשימה זו. בעומדו לפני איזבל, המלכה התקיפה (שהחזיקה את אחאב, את צבאו ואת ממלכתו בכספו של אביה, אתבעל מלך צידון), הוא קיבל פיק ברכיים, עבר לצד שלה וטען לפניה שאין לו חלק במעשה אליהו בנביאי הבעל:

וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב:

איזבל הגיבה בהתאם:

וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם:

 

ד. תחת הרותם

וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם: וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (קרי: אֶחָד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי:

לכאורה אליהו ברח מאימתה של איזבל, שאיימה להורגו על כך ששחט את נביאיה בנחל קישון. אך אליהו מבקש מה' להמיתו – משמע, הוא לא פחד על חייו. אילו פחד על חייו, די היה במעבר לארץ יהודה, אל מלכותו של יהושפט הצדיק, שוודאי היה מגן עליו. אך הוא הולך למדבר. יציאתו למדבר, ישיבתו תחת רותם ובקשתו מאת ה' 'קח נפשי' מזכירות את יונה הנביא, העתיד להינבא כשני דורות אחרי אליהו, כשיצא מנינוה למדבר, ישב תחת קיקיון ושאל את נפשו למות:

וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: (יונה ד, ח)    
וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: (שם, ח)

חז"ל ראו קשר בין יונה לאליהו. במדרשים מופיעה הדעה שיונה היה בן האישה הצרפית שאליהו החיה אותו:

וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת: (יז, כא–כד)

נביא מדרש מפורט בעניין זה מהזוהר:

ד"א 'מי עלה שמים' דא אליהו, 'וירד' דא יונה, דנחת ליה נונא גו תהומי לעמקי ימא. יונה מחילא דאליהו קא אתא, אליהו סליק יונה נחית, דא שאיל נפשיה למימת ודא שאיל נפשיה למימת, ובגין כך אקרי 'בן אמתי', וכתיב 'ודבר יי' בפיך אמת' (זוהר שמות פרשת ויקהל).[5]

היסוד העיקרי להשוואה בין שני הנביאים בפרשה זו הוא תחושת הכישלון של שליחותם. יונה רצה לבשר לנינוה בירת אשור על חורבנה, אך ה' ניחם על חורבנה. אליהו רצה לתרגם את המהפכה התודעתית שעבר העם ואת הכרתם בנוכחות ה' בקרבם ובשקר שבבעל הכנעני להשמדת עבודת הבעל מישראל ופנייתם מחדש לעבודת ה', אך פיק הברכיים של אחאב מול איזבל הכשיל זאת, ואליהו ידע שבהופעה אלוהית בעלת עוצמה כירידת אש ה' בהר הכרמל אין הזדמנות שנייה.

כאן אנו תוהים בפליאה על ההבדל הגדול בין קנאתו של פינחס בפרשתנו לקנאתו של אליהו בהפטרתנו. כבר עמדנו לעיל על כך שהתורה מעידה על הצלחת קנאתו של פינחס לכפר על בני ישראל. מה היה סוד הצלחתה? מדוע נכשל אליהו במקום דומה?

נתבונן במסופר על פינחס:

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר כה, ו–ח)

כאליהו ההורג את נביאי הבעל, הורג פינחס את זמרי ואת כזבי. אולם הייתכן שהריגת השניים תכפר על כל בני ישראל, הזונים עם בנות מדיין ומשתחווים לאלוהיהן, ותעצור את המגפה?!

מסתבר שסיפור המעשה מדלג על שלב שאולי אמור להיות מובן מאליו: הריגת הנשיא מבני שמעון ובת נשיא מדיין ללא חוק וללא משפט הכניסו את ישראל להלם לשעה. מיעוטם התקוממו נגד מעשהו של פינחס:

ראיתם בן פוטי זה, בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, יהרוג נשיא מישראל?! (סוטה מג ע"א, בבא בתרא קט ע"ב, סנהדרין פב ע"ב).

אך רובם הגדול הבינו את חומרת מעשיהם ונסוגו מבוישים לאוהליהם. מעשה פינחס קטע באבחה אחת את חטא בעל פעור, וכך כיפר על ישראל ועצר את המגפה.

לעיל הערנו שמעשה אליהו בנביאי הבעל נעשה בהסכמתו, לפחות שבשתיקה, של אחאב. העם היה שותף למעשה כעמו של אחאב, וכשאחאב חזר בו ונסוג מפני איזבל אשתו, נסוג עימו גם העם, ואליהו נותר לבדו, כשהוא שואל את נפשו למות.

להלן נביא סיבה נוספת וחשובה לתסכולו של אליהו ולרצונו למות.

 

ה. המסע להר חורב

וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל: וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב: וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ: וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב:

אליהו יצא לדרכו למדבר ללא אוכל וללא מים, כנראה מחמת רצונו למות. המלאך שהביא לו עוגת רצפים (פת לחם שנאפתה על גבי גחלים – השוו ישעיהו ו, ו) ציווה עליו לאכול. אליהו כנראה אינו מבין את דבריו, וחושב שהמלאך ציווהו רק לחיות את נפשו. הוא אוכל ושותה רק חלק ממה שנתן לו המלאך, ונותר במקומו, ללא תכלית או מטרה. המלאך מבהיר לו שלא קיבל את האוכל ואת המים רק כדי לחיות את נפשו, אלא כדי לתת לו כוח להגיע עד להר חורב הרחוק, ולכן עליו לאכול עתה את הכול, ולא להותיר. חיוב זה מזכיר במידת מה את החיוב לאכול את קרבן הפסח ולא להותיר ממנו דבר. בפסח מצרים לא רק קדושת הקרבן חייבה את אכילתו עד תום ואת האיסור להותיר ממנו. האכילה נועדה לאפשר לאוכלים לצאת למסע הארוך להר חורב כדי לעבוד שם את ה'. העם אומנם לא הלך מכוח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה רצופים, אך מאכלם במדבר היה מצומצם, ואכילת קרבן הפסח השלם נועדה גם לתת להם כוחות למסע הארוך.

באכילתו השנייה מקיים אליהו בעוגת המלאך (שאולי יש בה קדושה כקדושת הקרבן) את איסור 'לא תותירו', ואחר כך הוא הולך להר חורב. הליכתו במשך ארבעים יום וארבעים לילה להר חורב בלא לאכול ובלא לישון מזכירה את משה, שאף הוא לא אכל ולא שתה במשך ארבעים יום בהר חורב. יש בהליכה ארוכה זו כדי להתמיה, שהרי אליהו כבר היה כדרך יום מבאר שבע לכיוון המדבר, ויש להניח שהיה בקדש ברנע או סמוך לה. מקדש ברנע דרך הר שעיר לחורב הוא מהלך אחד עשר יום (ר' דברים א, ב), ולא מהלך ארבעים יום וארבעים לילה. ניתן לשער שאליהו עובר בדרכו, הארוכה מן הרגיל, מקומות מרכזיים שבני ישראל עברו דרכם במהלכם לארץ ישראל, ושמא במקומות הפורענות שעברו בהם, כרפידים, חצרות וקברות התאווה, שהרי הנבואה כאן היא נבואת פורענות, כפי שניווכח להלן. עוד אפשר שאליהו עבר במקומות שה' נגלה בהם על בני ישראל במסעם מחורב, כהר שעיר והר פארן (ר' דברים לג, ב).[6]

 

ו. במערה בהר חורב

וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:

בהר חורב מגיע אליהו ישירות אל המערה.[7] כדבר הלמד מעניינו יש להניח שהיא נקרת הצור שמשה היה בה בעלייתו השנייה להר בעת שכבוד ה' עבר על פניו:

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: (שמות לג, כ–כג)

המערה מבטאת, עוד מימי משה, את הירידה בדרגת ההתגלות של ה' בעקבות חטא העגל והריגת חור ושאר חסידי ה' שניסו למנוע את החטא. לפני שמשה הושׂם בנקרת הצור הייתה התגלות ה' אליו גלויה וישירה – "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שם לג, יא), ואילו אחרי שימתו במערה ההתגלות היא ברמת "וראית את אחורי ופני לא יראו", כיוון שמשה התעקש להישאר עִם עַם ישראל בצרת חטאם ולא להיבדל מהם. אליהו, בעקבות חטא עבודת הבעל והריגת הנביאים, נמצא לכאורה במצב דומה למשה.

ה' שואל אותו: "מה לך פה אליהו?". מה טיב שאלה זו, אחרי שאליהו הגיע להר חורב במצוות מלאך ה'? נראה שמדובר בשאלה רטורית, וכוונתה שאין לו מה לחפש בהר חורב כמשה בעלייה השנייה להר. למשה ניתנה הזדמנות שנייה ללוחות חדשים, ואילו לאליהו לא תינתן הזדמנות שנייה למעמד הר הכרמל או למעמד דומה לו.

 

ז. 'קנא קנאתי'

וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:

המדרש ומפרשים נוספים ביקרו את אליהו על קנאתו ועל קטרוגו על עם ישראל בחורב במקום לבקש עליו רחמים, וטענו שעל כך הודח משליחותו:

אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו: 'מה לך פה אליהו'. היה לו שיאמר לפניו: רבונו של עולם, בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בעולם. ולא עשה כן, אלא אמר לפניו: 'קנוא קנאתי לה' אלהי צבאות וגו''. התחיל הקדוש ברוך הוא לדבר עמו דברי תנחומים, אמר לו: כשנגליתי ליתן להם תורה על הר סיני, לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן, שנאמר 'ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה''... המתין לו שלש שעות, ועדיין בדבריו הראשונים הוא עומד – 'קנוא קנאתי לה' אלהי צבאות'. באותה שעה אמרה לו רוח הקודש לאליהו: 'לך שוב לדרכך מדברה דמשק... ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך', ומה שבדעתך איני יכול לעשות (תנא דבי אליהו, אליהו זוטא, ח).

אנו מתקשים לקבל ביקורת זו. משה רבנו אכן לימד זכות על ישראל, ואף אמר לקב"ה "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב), אך הוא עשה זאת רק לאחר שתיקן את חטאם, שרף את העגל והרג את עובדיו. בחטא המרגלים, כשלא הצליח לתקן את החטא, משה רבנו לא מנע את הגזרה הקשה. גם אליהו נכשל בתיקון החטא, ואיך ילמד זכות על ישראל? ה' כבר הבהיר לו שלא יקבל הזדמנות שנייה למעמד הר הכרמל. אמירתו "קנא קנאתי" אכן באה רק ללמד זכות על עצמו ולהגן על עצמו מפחד מי שאמר באותו מקום "כי לא יראני האדם וחי" בשעה זו, כשמידת הדין מתוחה על החטא הנורא.

 

ח. ההתגלות

וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:

אליהו מצטווה לצאת מן המערה להר שעליו נגלתה השכינה ביום מעמד הר סיני. הוא חווה בהר שלושה ממראות גילוי השכינה: רוח, רעש ואש. כמוהו חווה אותם גם יחזקאל הנביא בתחילתו ובסיומו של 'מעשה מרכבה':

וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (יחזקאל א, ד)           
וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל (שם ג, יב).

אך המראה של אליהו מורה את ההפך: לא ברוח ה', לא ברעש ה' ולא באש ה', אלא בקול דממה דקה, שהוא היפוכם של שלושת המראות הסוערים, המגלים את כל שפעת הטבע המובילה להתגלותו יתברך, הברורה ומטילת המורא. התגלות ה' בקול דממה דקה מבטאת סילוק וכביכול הפקרת העולם לכוחות המקרה והרשע, לשלטון כל דאלים גבר.

המקרא סתם ולא פירש מתי נכנס אליהו שוב למערה, שהרי כששמע את קול הדממה הדקה יצא שוב אל פתח המערה. ניתן לשער שאליהו נמלט מן ההר למערה מפחד הרוח, הרעש והאש, ורק כששמע את קול הדממה הדקה העז לצאת אל פתחה כשהוא מכסה את פניו באדרתו, כמשה שהסתיר פניו במעמד הסנה כי ירא מהביט אל האלוהים.

אליהו נשאל שוב מה הוא מבקש בהר חורב. כאן, לעניות דעתנו, יש לקרוא את השאלה "מה לך פה אליהו" בסימן שאלה רגיל: כיוון שהשכינה מסתלקת, מה יש לך לבקש במקום זה? אליהו עונה שוב: "קנא קנאתי". דומה שכאן אליהו כבר אינו מבקש רחמים על עצמו כמו בתשובתו הראשונה. כאן הוא מבקש שהשכינה לא תעזוב אותו בעת שהיא עוזבת את ממלכת ישראל, ומכריז שהוא אישית חפץ להמשיך ולדבוק בה. הוא עתיד להיענות ולקבל את בקשתו בעת מלכותו של אחזיהו בן אחאב, שדרש בבעל זבוב אלוהי עקרון, כשהשכינה תיטוש לחלוטין את בית אחאב ואליהו יעלה בסערה השמיימה.

נשוב ונדגיש: הפליאה הגדולה בפרקנו היא ללא ספק הכפילות בשאלה "מה לך פה אליהו" ובתשובתו של אליהו "קנא קנאתי". נבהיר את עניות פתרוננו (וראוי שהקורא ילמד גם פתרונות אחרים): השאלה הראשונה היא מפי ה', והיא נשאלה בכעס ובמידת הדין. משמעותה שאין לאליהו מה לבקש במערה בהר חורב, כי לא יקבל שם הזדמנות שנייה ולא לוחות שניים כמו שקיבל משה. החטא כבד מנשוא, ואליהו נכשל בתיקונו. אליהו עונה "קנא קנאתי" בבקשו רחמים על עצמו (בלבד!) מפני מידת הדין ומפני פגיעתה ובהצהרתו על נאמנותו לה'.

השאלה השנייה "מה לך פה אליהו" היא במידת הרחמים, לאחר סילוק השכינה שברוח, ברעש ובאש. השאלה היא בקול דממה דקה – מה אתה עדיין מבקש כאן? אליהו עונה שוב "קנא קנאתי", ומבקש שה' לא יעזבנו ולא יעלים את התגלותו מעליו. אכן, בשעה שהשכינה עזבה לחלוטין את בית אחאב, בימי אחזיהו, ה' נטל עמו את אליהו ברכב אש ובסוסי אש השמיימה.

 

ט. וָאִוָּתֵר אני לבדי

דברי אליהו אלו מזכירים את דבריו אל העם במעמד הר הכרמל:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי (יח, כב).

שם חז"ל תמהים על כך, שהרי על פי דברי עובדיהו נותרו מאה נביאי ה' חיים בשתי מערות:

וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: (יח, ד)

תשובתם של חז"ל נוקבת עד התהום:

אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, וע"י שלא היה להן דילטורין (=מלשינים) היו יורדים למלחמה ונוצחין. הוא שעובדיהו אמר לאליהו 'הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה''... ואליהו מכריז בהר הכרמל 'אני נותרתי נביא לבדי לה'' וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא (ירושלמי פאה א, א).

מאה הנביאים חיים וקיימים, אך איש אינו מדבר עליהם, כדי שאיזבל לא תהרגם.

תשובה זו טובה בדברי אליהו אל אחאב ואל העם, אך איך יאמר אליהו לה' שהוא נותר לבדו וכל נביאי ה' נהרגו, כשהעם מציל את נביאי ה', את מאה הנביאים?

על כורחנו נשוב לפסוקים הראשונים של ההפטרה:

וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה: וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם:

הפסוק הראשון מקרין את אווירת הפיוס בין אליהו לאחאב אחרי שהתגלה והוסכם שה' הוא האלוהים ואחרי שכל נביאי הבעל נשחטו. ניתן לשער שבאווירת פיוס זו יצאו הנביאים ממערותיהם החשוכות לאוויר ולאור, והכול הבינו שמאיר על נביאי ה' יום חדש, יום מלא תקווה. אך אחאב כשל ונסוג מפני תקיפותה של איזבל, והיא ניצלה את יציאתם של נביאי ה' מן המחתרת, הרגה אותם כנקמה על שחיטת נביאי הבעל והבטיחה לעשות זאת גם לאליהו. עתה נותר אליהו נביא לה' לבדו. ייאושו מנפילתם של מאה חבריו-תלמידיו היה גדול מנשוא, והוא ברח למדבר באר שבע ושאל את נפשו למות. כשעמד מול ה' בהר חורב, אכן נותר לבדו.

 

י. השליחות

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע:

אליהו מקבל סדרה של שלוש משימות. כפי שעתיד להתברר אחרי הפטרתנו, המשימות לא נאמרו כאן כסדר הנדרש לביצוען, שהרי אליהו משח את אלישע בן שפט ולא הלך אל חזאל ואל יהוא כדי למושחם. חזאל נמשח אחרי ימים רבים בידי אלישע, ויהוא נמשח על ידי נערו של אלישע כעבור שנים רבות. הסדר הנקוב כאן הוא סדר הפורענויות שיבואו על העם. הנמלט מחרב חזאל הוא יהורם בן אחאב, והוא נהרג בידי יהוא בן נמשי:

וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם... וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ: (מלכים ב ט, טו–כד)

אלישע לא הרג איש,[8] ונראה שהמוות הגדול שה' כורך בו בדבריו אל אליהו קשור לרעב בן שבע השנים שהיה בימיו (ר' מלכים ב ח, א), שכנראה הפיל חללים רבים.

וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ:

לא שמענו על כך שבכל ממלכת ישראל הגדולה לא נותרו אלא שבעת אלפים איש. מסתבר שהנבואה התקיימה, כדבריו של רש"י, במלחמה הראשונה בארם, בגודלו של צבא אחאב שהציל את ישראל:

וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים: (כ, טו)
רש"י: שבעת אלפים – אומר אני הם שאמר עליהם כל הברכים אשר לא כרעו לבעל שבעת אלפים.

הייתה זו פורענות שאין לזלזל בגודלה! בכתובת שלמנאסר השלישי שנמצאה בכפר כורח ליד דיארבקיר שבדרום מזרח טורקיה מתואר צבאו של אחאב כגדול מכל צבאות ברית הדרום שלחמה בשלמנאסר מלך אשור. צבאו של אחאב מנה אלפיים מרכבות – צבא ענק! במלחמה בארם הוציא אחאב שבעת אלפים חיילים בלבד. דבר זה רומז על פורענות גדולה שקרתה לאחאב קודם למלחמה זו, והיא שנרמזה כאן לאליהו בחורב.

 

יא. אלישע

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו: וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ: וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ:

אלישע מוצג כאן כאדם עשיר שיש לו משרתים או עבדים וגם שדות רחבים הדורשים שנים עשר צמדי בקר. הוא נראה כמי שאינו מודע לצרה הרוחנית האופפת את העם ולצרה הגדולה העתידה להתרגש. השלכת אדרת אליהו עליו משנה לחלוטין את סדרי העדיפויות שלו, והוא הולך אחרי אליהו לשרתו – אדון שהפך מרצונו למשרת, לעבד ה'.

אלישע עשוי להזכיר לנו את יהושע בדברים רבים, וגם הדמיון בשמם אינו מקרי כלל. יהושע, ובשמו המקורי – הושע, היה מנשיאי שבט אפרים, ונשלח כנשיא עם אחד עשר חבריו לתור את הארץ (במה שהפך ל'חטא המרגלים'). הוא הופך, מרצונו הטוב, להיות משרתו של משה בעת שהוא מכיר בכוחו הרוחני.

לא נדע מה ידע אלישע על אליהו בעת שהפך להיות משרתו. האדרת היא שעשתה את העבודה, והיא תמשיך לעשותה בעת שתיפול מעל אליהו העולה בסערה השמיימה ואלישע ילבשנה. קדושתו של איש האלוהים טמונה בה. יש במעשה האדרת כדי להזכיר את הכהן הגדול ביום הכיפורים:

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: (ויקרא טז, לב–לג)

הבגד הוא המקדש את הכהן היורש והנותן בידו את הכוח לכפר. אולי זה פשר הותרת הבגד באוהל מועד, על פי פשוטו של מקרא (בלבד!), לצורך לקיחתו בידי הכהן היורש:

וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם: (ויקרא טז, כג)

אלישע מוותר על הפרידה מאביו ומאמו. הדבר עשוי להזכיר את 'גזירת' זיווגו של אדם:

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (בראשית ב, כד)

אלישע דבק ברבו לא פחות מדבקותו של איש באשתו, ומכוח דבקות זו הוא הולך לבנות את עם ישראל מחדש, כדרך שהאיש הדבק באשתו הולך לבנות את משפחתו החדשה.

אך אלישע אינו מוותר, למרות דבקותו ברבו, על הצורך לתת לעם לאכול. הביטוי הנאמר כאן, "וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ", אינו יכול שלא להזכיר את את אחד מתפקידיו המרכזיים של אלישע בשבע שנות הרעב הקשות פעם אחר פעם:

וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ: וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר ה' אָכֹל וְהוֹתֵר: וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה': (מלכים ב ד, מב–מד)