ויחי | צוואתו של דוד

 

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל: וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל: וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ: וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל: וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד: וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד: (מלכים א ב, א–יב)

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

כשנעסוק בהפטרת פרשת שמות נדון בע"ה בהפטרה הקשורה לפרשה בקשר מילולי צורני בלבד, שאין בו תוכן של ממש. גם הפטרתנו פותחת ב'ויקרבו ימי דוד למות', בדומה לפתיחת הפרשה – 'ויקרבו ימי ישראל למות', אך אצלנו קיים גם קשר תוכני – צוואתו של יעקב לבניו ערב מותו, ומולה צוואתו של דוד לשלמה בנו ערב מותו. הצוואות כוללות את קריאת שם ה' על הבן היורש: בפרשה – על אפרים ומנשה בני יוסף, ובהפטרה – על שלמה, בתנאי שישמור את מצוות ה'. הן כוללות גם גמול טוב וגמול פחות טוב לאישים שונים: הגמול ליהודה וליוסף על מעשיהם הטובים ('מִטֶּרֶף בני עלית', 'ותשב באיתן קשתו') בצוואת יעקב והגמול לבני ברזילי הגלעדי בצוואת דוד, ומנגד – הגמול לראובן, שמעון ולוי בצוואת יעקב והגמול ליואב ולשמעי בן גרא בצוואת דוד. ההפטרה מסיימת במות דוד ובמספר שנות מלכותו, כדרך שהפרשה מספרת על מות יעקב ומספר שנותיו.

 

ב. האם מלכות בית דוד תלויה במעשיהם הטובים של המלכים?

במקומות לא מעטים נזכר שדוד מחנך את שלמה בנו ליראת ה' ולקיום מצוותיו כדי שיהיה ראוי לבנות את מקדש ה' (עסקנו בכך גם בדברינו להפטרת חיי שרה). נביא דוגמה:

וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד: רְאֵה עַתָּה כִּי ה' בָּחַר בְּךָ לִבְנוֹת בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ חֲזַק וַעֲשֵׂה: (דברי הימים א כח, ט–י)

אולם מפרקנו עולה שעל שלמה לשמור את מצוות ה' גם כדי שה' יקים את דברו על המשכת מלכות בית דוד בזרע דוד, ונראה שאם שלמה יסור מדרך ה' – המלוכה עלולה להיפסק מזרעו של דוד. זה נראה נוגד את נבואת נתן:

כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם: (שמואל ב ז, יב–טז)

מנבואת נתן משמע שהמשך מלכות בית דוד אינו מותנה במעשיהם של המלכים, אף שוודאי ייענשו על מעשיהם הרעים. כך עולה גם מנבואת ירמיהו ומשירת איתן האזרחי בתהילים:

כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם: גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי... כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב... (ירמיהו לג, כ–כו)

מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו... לְעוֹלָם אשמור (קרי: אֶשְׁמָר) לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם: אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי: לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה: (תהילים פט, כ–לח)

אולם ממקומות אחרים משמע כעולה מהפטרתנו, שהבטחה זו מותנית במעשי בניו של דוד:

וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי: (מלכים א ח, כה)

וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר: וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל: (שם ט, ד–ה)

נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ: אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ: (תהילים קלב, יא–יב)

נציע שני פתרונות לסתירה שהעלינו. הראשון הוא פתרונו של הרמב"ם:

וכל מי שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל. כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר 'כסאך יהיה נכון עד עולם', ולא זכה אלא לכשרים, שנאמר 'אם ישמרו בניך בריתי'. אף על פי שלא זכה אלא לכשרים, לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקדוש ברוך הוא הבטיחו בכך, שנאמר 'אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו' (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות א, ז).

הרמב"ם מבחין בין הבטחת רציפות המלכות להבטחת עתידה הרחוק. ה' לא הבטיח את רציפות המלכות לבן אחר בן ללא תנאי, ודוד לא זכה במלוכה אלא לכשרים בלבד – אם בניו לא יהיו כשרים, חלילה, המלכות עלולה לעבור לשושלת אחרת, או אף למלכי גויים שישלטו בישראל. אך ה' הבטיח לדוד שמלכותו לא תחדל לנצח, וגם אם תיפסק, היא תשוב לכבודה ביום מן הימים, שלא כשאול, שמלכותו פסקה לנצח. כך אנו רואים גם את גאולת עם ישראל בארצו: חטאים כבדים עלולים למנוע את קיום הבטחת ה' לאבות לתת לבניהם את הארץ, והיא אכן עברה לרשות גויים, אך גאולת ישראל תמיד תחזור לבסוף למקומה, ועם ישראל ישוב לשמור את הברית עם ה' יתברך.

פתרון שני לסתירה עולה מדבריו של הנביא אחיה השילוני, שקרע את הממלכה בצו ה' בעקבות מעשיו הרעים של שלמה, שליבו נטה אחר נשיו הנוכריות. פתרון זה מזכיר במידה רבה את דרך הלימוד במידותיו של רבי ישמעאל – 'שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם':

כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים: וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו: וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וְחֻקֹּתָי: וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם: (מלכים א יא, לא–לו)

מנבואת אחיה עולה שה' ישמור את הרצף שהבטיח לדוד, אך רצף זה יתקיים בממלכה קטנה ככל האפשר, בירושלים ובסביבותיה בלבד, בשבטי יהודה ובנימין. בממלכה זו יהיה זרע דוד 'נשיא' בלבד, וזה יהיה ה'ניר' לדוד. הממלכה במלוא עוצמתה, בין נהר מצרים לנהר פרת, תועבר מזרע דוד בגלל חטאיו.

בנוסף לכך, על פי אחיה יתקיים דבר ה' אל נתן בכך שבנו הישיר של דוד ימלוך עד סוף ימיו, שהרי זה נאמר לדוד במפורש בנבואת נתן. בדור שאחריו, שעליו לא דיבר נתן במפורש, כבר תקוצץ המלכות, כפי שכתבנו. בדרך זו מתקיימים (בדוחק) שני הכתובים המכחישים זה את זה.

 

ג. עונשו של יואב

עונשו של יואב בצוואתו של דוד מעלה שלוש שאלות:

א. יואב היה שר צבא דוד בימיו הקשים ביותר: בעת שברח משאול, לאחר שהפלשתים ניצחו את צבא שאול בגלבוע והשתלטו על חלקים גדולים בארץ, בעת שאבנר פילג את הממלכה והמליך את איש בֹּשֶת בן שאול ובעת שבני עמון שכרו את כל צבאות המזרח (אדום, מואב, טוב, מעכה, ארם נהרים, ארם צובא וארם דמשק) להילחם בו. הוא גם ניצח והשיב את המלוכה לדוד בעת מרד אבשלום. האומנם ייזכרו לו בשעה זו שני עוונותיו הבודדים, הריגת אבנר והריגת עמשא, על אף שהיו לו סיבות מנומקות היטב להורגם?!

ב. אם היה צורך להרוג את יואב על עבירות אלו, מדוע לא עשה זאת דוד בעיתו ובזמנו, והוא מטיל עתה את העבודה על שלמה בנו?

ג. מה מביא את דוד לעסוק ערב מותו בעיקר בנקמה, כמעט יותר מבכל נושא אחר?

על השאלה הראשונה יש להשיב שאכן דוד, כל עם ישראל וגם אנחנו חייבים בהכרת טובה גדולה ליואב על מפעליו החשובים לכיבוש ירושלים ולתקומת מלכות ישראל תחת שלטונו של דוד מלכנו. ברבים ממדרשיהם מתארים חז"ל את יואב באופן חיובי וטוב. אולם על דבר דומה ניבא יחזקאל:

וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת: (יחזקאל יח, כד)[1]

יואב הצדיק מסר נפשו על ישועת ישראל, וזכויותיו תעמודנה לו לקבל עליהן את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא, אך על חטאיו הוא ייתן את הדין כפשוטי העם וככל האדם.

הנביא (שמואל ב ג, כב–ל) מותיר אותנו, הקוראים, בספק: האם הריגת אבנר הייתה פשע, ונבעה מרצונו של יואב לשמור על תפקידו כשר צבא דוד ולמנוע את העברת התפקיד לאבנר כחלק מהסכם פוליטי בינו ובין דוד, או שמא מדובר בגאולת דם לגיטימית על הריגת עשהאל אחיו במלחמה ללא צורך?[2]

גם בהמשך (שם כ, א–יג) מותיר אותנו הנביא בספק דומה, אף ששם הוא קרוב להכרעה נגד יואב: האם יואב הרג את עמשא (שהיה עד לפני זמן קצר יריבו המר, כשפיקד על צבא המורדים של אבשלום) משום שעמשא נחשד כתומך עקיף במרד שבע בן בכרי, או שמא משום שעמשא החליף אותו בפיקוד על צבא דוד (כנראה בעקבות הריגת אבשלום על ידי יואב למרות הוראתו המפורשת של דוד), והריגתו הייתה צפויה להשיב את יואב לראש הצבא (כפי שאכן קרה)?

שימוש בעקרון 'התער של אוקאם'[3] יוביל למסקנה שבשני המקומות היה מעורב בשיקוליו של יואב רצונו האישי להמשיך לעמוד בראש הצבא. שיקול זה מאשים את יואב כשופך דמים בשני המקרים, וכדברי דוד בצוואתו.

בשאלה השנייה, מדוע המתין דוד עד סמוך למותו ולא העניש את יואב לאלתר, עסקנו גם בדברינו להפטרת חיי שרה. נאמר את עיקרי הדברים. כבר לאחר שיואב ואבישי הרגו את יואב ביקש דוד להענישם, אך הסביר שאין בכוחו לעשות זאת משום שכוחם של בני צרויה בצבא היה גדול משלו:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ: (שמואל ב ג, לח–לט)

במלחמת יער אפרים עם צבא אבשלום הזהיר דוד את אנשיו שלא לפגוע באבשלום, אך יואב הרגו (על ידי נעריו) למרות הציווי. נראה לי ששיקוליו נכונים, אך דומה שלא נימלט מלהכניס אל שיקוליו את הנקמה על כך שעבדי אבשלום הציתו ברשעות את שדהו (שמואת ב יד, ל). כשדוד מתאבל על אבשלום המת אומר לו יואב:

וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי: וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ: לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ: וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה: וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (שמואל ב יט, ה–ט)

במצב כזה דוד אינו יכול לדון את יואב על מעשיו, אף שהצליח להדיח אותו (זמנית בלבד!) מראשות הצבא.

במרד שבע בן בכרי (שמואל ב כ) שולח דוד את אבישי בראש צבא הגיבורים. יואב משתלט על הנהגת צבא הגיבורים, ובסופו של התהליך הוא מנהל את המשא ומתן על הסגרת שבע בן בכרי באבל בית מעכה ומכריז – על דעת עצמו – על סיום המלחמה.

דוד רצה לדון את יואב, אך לא היה לו כוח פוליטי וצבאי לעשות זאת. עתה, כשמעמדו של יואב נחלש בגלל גילו המבוגר, בגלל עלייתו של גיבור חדש, בניהו בן יהוידע, ובגלל נפילתו של אדוניהו, שיואב תמך בו, יכול היה שלמה לדון אותו, וזה מה שדרש ממנו דוד.

שאלתנו השלישית הייתה מדוע היה חשוב לדוד ערב מותו לעסוק דווקא בנקמה, בצורך להרוג את יואב. תשובת שאלה זו טמונה בדברי שלמה אחרי מות דוד, כששלח את בניהו בן יהוידע להמית את יואב:

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי: וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה: וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה': (מלכים א ב, לא- לג)

מן המקראות עולה שכל עוד דוד לא העניש את יואב על שפיכות הדמים, הדם היה תלוי בדוד עצמו, בביתו ובמשפחתו. עיקרון זה עולה גם מפשטי המקראות בפרשת עגלה ערופה:

וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה': (דברים כא, ו–ט)

זקני בית הדין ודאי אינם חשודים שהם הרוצחים, אך הם חשודים שהעלימו עיניהם מן הרוצח ולא שפטוהו, אם משום שהוא בן עירם ואם בגלל חולשתם. התורה מכריזה: כל עוד לא תבער את הדם הנקי מקרבך – אתה עצמך חייב, ואינך יכול לרחוץ את ידיך בנחל, משום שהן אינן נקיות מדמו של הנרצח. דוד חייב להעניש את יואב כדי שהדם יתכפר לו עצמו.

שמא זה פשר הסיבה לכך שדוד לא זכה לבנות את בית ה', כפי שאמר בעצמו:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו (קרי: בְּנִי) אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: (דברי הימים א כב, ז–ח)

המפרשים הבינו בפשטות שדוד נפסל מלבנות את הבית בגלל דמי אויבי ישראל ששפך במלחמותיו, אך אפשר שהכוונה גם לדמי אוריה החיתי ולדמיהם של אבנר ועמשא, שיואב הרגם ודוד לא ביקש את דמם מידיו. בצוואתו מבקש דוד לכפר על כך.

*

נציין דבר נוסף הקשור לאמירתו של שלמה לבניהו על הסרת דמי החינם של אבנר ועמשא מעל ראשו של דוד. שלמה היה יכול להרוג את יואב כמשתף פעולה עם אדוניה, לאחר שהובהר סופית שאדוניה הוא מורד, והוא עצמו נהרג. כך הוא היה הורג את יואב בדיני מלכות, אך הוא העדיף להורגו על פי צוואת אביו, כשופך דמיהם של אבנר ועמשא. נזכיר שיואב ברח מפני בניהו אל אוהל ה', העשוי להוות מקלט למורד במלכות, אך לא לרוצח החייב מיתה בדין תורה. לכן הרגו בניהו במצוות שלמה בדיני רצח ולא בדיני מלכות:

אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו, ואפילו היה זר, הרי זה ניצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש ה, יד).

 

ד. שכרו של ברזילי הגלעדי

ברזילי הגלעדי היה אחד משלושת תומכיו הגדולים של דוד כשישב במחניים שבעבר הירדן המזרחי, על נחל יבוק, לאחר שברח מירושלים מחמת אבשלום בנו:

וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים: מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי: וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר: (שמואל ב יז, כז–כט)

עוד נאמר בו:

וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד: (שם יט, לג)

כששב המלך לירושלים לא רצה ברזילי להצטרף אליו, משום שרצה להבטיח את קבורתו בקבר אביו ואמו, וביקש שבנו כִּמְהָם יעבור עם המלך תחתיו:

יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי[4] וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה לוֹ אֵת אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֶיךָ: (שם, לח).

כִּמְהָם אכן קיבל נחלה בבית לחם, עיר מולדתו של דוד ועירה של משפחתו. נחלתו נזכרת במקרא בקשר לאירוע קשה – כשיושבי הארץ ששרדו את החורבן, בהנהגתו של יוחנן בן קרח, החליטו לברוח למצרים מפחד מלך בבל בעקבות רצח גדליה בן אחיקם, תחנתם האחרונה הייתה בנחלה שקיבל כמהם בן ברזילי הגלעדי:

וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה מִן הַמִּצְפָּה אַחַר הִכָּה אֶת גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים אֲשֶׁר הֵשִׁיב מִגִּבְעוֹן: וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כמוהם (קרי: כִּמְהָם) אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם לָלֶכֶת לָבוֹא מִצְרָיִם: (ירמיהו מא, טז–יז)

 

ה. עונשו של שמעי בן גרא

שמעי בן גרא הוא האיש השני שדוד מצווה את שלמה בנו להמיתו, כעונש על כך שקילל את דוד כשברח מירושלים מפני אבשלום:

וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל: וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל: הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה: וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כי (קרי: כֹּה) יְקַלֵּל וכי (קרי: כִּי) ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה': אוּלַי יִרְאֶה ה' בעוני (קרי: בְּעֵינִי) וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה: וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר: (שמואל ב טז, ה–יג)

גם על צוואתו של דוד בעניין עולות מספר שאלות:

א. מה פשר השנאה העמוקה שמגלה שמעי כלפי דוד בעת בריחתו מירושלים?

ב. בשעת מעשה התווכח דוד עם בני צרויה וקיבל עליו דין שמיים בביזיון שביזה אותו שמעי. האומנם נכון לנקום בשמעי אחרי שנים, כשבאותה שעה ראה דוד בדבריו דין שמים מוצדק על חטאו בבת שבע ואוריה?

ג. שמעי חזר בו מקללתו וביקש את סליחתו של דוד בעת ששב ממחנים לירושלים, ודוד אכן נשבע שלא יענישנו וכעס על בני צרויה שביקשו לנקום בו:

וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד: וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָו וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן: וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ: כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ ה': וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ: (שמואל ב יט, יז–כד)

מהי ההצדקה לשנות את מדיניותו שוחרת השלום של דוד בצוואתו לשלמה? האם לא הייתה בכך הפרה של שבועתו לשמעי?

לשאלה זו נצרף שאלה נוספת: מה פשר דברי דוד "וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" – מה חוכמה צריך המלך כדי להרוג את שמעי?

שוב נשאל כפי ששאלנו ביחס ליואב: מה טיבה של נקמה זו ערב מותו של דוד, ומדוע לא מצא דברים אחרים לעסוק בהם ולצוות עליהם?

תשובותינו:

א. שמעי היה משבט בנימין וממשפחת שאול, כפי שעולה ממגילת היוחסין של מרדכי היהודי (אסתר ב, ה). שאול, בשל הפחד שהשתלט עליו בעת שרוח ה' סרה מעמו, חשד בדוד שהוא חותר תחתיו ורצה להשמיד אותו ואת משפחתו. כשדוד יצא עם צבא אכיש מלך פלשתים למלחמה בצבאו של שאול בגלבוע (שמואל א כט, ב), ניתן היה להתייחס אליו (שלא בצדק, שהרי עשה זאת בעל כורחו) כבוגד בעמו ובמלכו. כשבתחילת ימי מלכותו מסר דוד (בעל כורחו) את שבעת בני שאול לגבעונים, ואלו הוקיעום והותירו אותם תלויים על עצים לחסדם של עוף השמים וחיית הארץ בלא לקוברם (שמואל ב כא), וכשדוד הסיר את מיכל בת שאול מלהיות גבירה בביתו, ניתן היה לחשוב שדוד נוקם ללא פשרות בבית שאול לאחר שירש את מלכותו. דוד היה איש צדיק, והחשדות הללו לא היו נכונים, אך שמעי חשב כך, וראה במרד אבשלום בדוד גמול ראוי לדוד, ש'מרד' כביכול בשאול חותנו, אבי אשתו מיכל.

ב. דוד קיבל עליו דין שמיים על חטאו באוריה ובבת שבע וראה בביזיונו מידי שמעי עונש על כך, כפי שגזר עליו נתן הנביא. דוד היה רשאי למחול על כבודו באותה שעה, כשכבר לא היה מלך לאחר שברח מירושלים והשיב את ארון ה' אל העיר. אני מעריך שדוד לא היה יכול למחול על חרפתו לנצח, משום ששתיקתו הייתה עלולה להתפרש כהודאה שהוא אכן בגד בשאול וסייע להשמיד את שמו ממשפחתו ומבית אביו (כפי שנהגו מלכים רבים ביחס לקודמיהם). את זה דוד לא יכול להרשות לעצמו: הוא כפר לחלוטין, עד יומו האחרון, באשמה על נפילתו הכואבת של שאול.

ג. שמעי חזר בו בעת שדוד עבר את הירדן ושב לירושלים, אך מדבריו עולה שעשה זאת מחמת פחדו מפני העונש שיקבל. דוד ראה ביום שיבתו למערב הירדן יום של פיוס עִם העַם, ולא רצה לחלל פיוס זה. הוא אף נשבע לשמעי שלא ימיתנו, ולא יכול לחלל את שבועתו, ולכן לא הרג את שמעי. דומה שגם צוואתו של דוד לשלמה להרוג את שמעי אחרי מותו היא חילול השבועה, לפחות בעקיפין, ודוד לא הרשה זאת לעצמו. אך הצורך ששתיקתו ומחילתו לא יתפרשו כהודאה לשמעי שהוא, דוד, אשם במות בית שאול, נראה לו גדול ודחוף. הוא סומך על חוכמתו של שלמה, ומבקש ממנו לפתור בעיה זו.

שלמה לא הרג את שמעי מיד. הוא השביע אותו שלא יצא מירושלים, ושמעי נשבע לו על כך. כעבור שלוש שנים, בעת ששמעי הפר את שבועתו שלו ויצא מירושלים לבקש את עבדיו,[5] ראה שלמה בהפרת השבועה של שמעי פתח להפר את שבועתו של דוד לשמעי והרגו.

האומנם הייתה נקמה זו בשמעי, שחזר בו, כה הכרחית?! דומה שמדברי חז"ל, שהבינו ששמעי היה רבו של שלמה,[6] משתמעת נימה של ביקורת על כך:

ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (ברכות ח ע"א).

אכן, אני חש שהשאלות על מעשיו אלו של דוד לא נפתרו עד תומן, והן דורשות מן הקוראים וממני עמל על תשובה נוספת.