מלכים ב | פרק טו | התפוררות ממלכת ישראל

הפרק שלנו מתאר את התפוררות הממלכה. בפרק זמן קצר מתחלפים שישה מלכים, כשכל מרידה כוללת רציחות ומאבקים. במשקפיים הנבואיות כל המלכים המורדים האלו לא נחשבים למלכים לגיטימיים, כך בפתיחה להושע מתוארת התקופה בה הוא מתנבא: "דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". הושע מתנבא בתקופתם של יותם, אחז וחזקיה, מלכי יהודה שמלכו בתקופה של כלל מלכי ישראל שמוזכרים בפרק (הושע בן אלה, המלך האחרון, מתחיל למלוך רק בתקופת אחז), אבל בכל זאת כשסופרים מי הם מלכי ישראל שהוא ניבא בתקופתם התנ"ך עוצר בירבעם בן יואש והחל משם אנחנו כבר לא מחשיבים את המלכים.

המרידות בממלכת ישראל הן לא סתם מאבקי כוח בחצר הממלכה. לאורך המרידות אנחנו רואים מאבקים בין בני עבר הירדן המזרחי לבין תושבי הר אפרים. המורד הראשון הוא שלום בן יבש, ושמו רומז למוצאו – יבש גלעד. המורד הבא הוא מנחם בן גדי, שסביר לומר שהוא מהעיר תרצה שבממלכת אפרים. מנחם מצליח להוריש את המלוכה לבנו לאחר שמשחד את מלך אשור כדי שיעזור לו "לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ". בדור הבא, פקחיה, בנו של מנחם, מוכה בידי פקח בן רמליהו "וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים". 

הנביא ישעיהו מתאר את המאבקים האלה: "בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל  אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ:  וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ:  מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ישעיהו ט, יח־כ). בני מנשה, יושבי הגלעד בעבר הירדן המזרחי, ובני הר אפרים נאבקים ביניהם על הממלכה, ובסופו של דבר כל העסק יתמוטט. 

במהלך תיאור ההשתלטות של מנחם בן גדי התנ"ך מתאר תיאור שאנחנו שומעים בדרך כלל רק על מלכי הגויים: "אָז יַכֶּה מְנַחֵם אֶת תִּפְסַח וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִתִּרְצָה כִּי לֹא פָתַח וַיַּךְ אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ". מקובל לזהות את תפסח כעיר בממלכת ישראל, ואז מועצם הזעזוע מפעולת ביקוע ההרות (=נשים בהריון). שמענו תיאור כזה על חזאל מלך ארם (מלכים ב' ח, יב), והנביא עמוס מתאר כך את חטא בני עמון: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם". 

גלות ישראל מתחילה בפרק הזה, כשתושבי עבר הירדן המזרחי גולים ראשונים. הגלויות מתנהלות מהקליפה עד למרכז. הראשונים לגלות הם עבר הירדן המזרחי, לאחריהם תגלה ממלכת ישראל, ורק בסוף תגלה ממלכת יהודה ואיתה ירושלים.