מלכים ב | פרק ד | האישה השונמית

סיפור האישה השונמית הוא סיפור על נס שמסתבך, ובספרו (קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים) פרופ' אוריאל סימון מציע שהרעיון בסיפור הוא להציג מגבלות לכוח של אלישע הנביא, ולהראות שגם לאיש הא–להים יש חולשות אנושיות.  

הסיפור נפתח בכך שהאישה השונמית מזהה את קדושתו של אלישע ומקדישה מאמצים כדי לדאוג לאירוח מושלם עבורו. אלישע מבקש לגמול לה ומציע שיפעיל את קשריו הפוליטיים עבורה, אך היא מסרבת. בשלב השני גיחזי מגלה לו מה באמת חסר לאישה: בן. בשונה מסיפורי 'פקידת עקרה' אחרים בתנ"ך, בהם אנחנו נחשפים לעקרות האישה כבר מתחילת הסיפור, כאן התנ"ך דוחה את המידע לאמצע הסיפור כדי שלא נחשוד שהאירוח המעולה של האישה נבע משיקולים זרים. 

אלישע מתלהב מהרעיון, ובתור איש א–להים עם יכולות ניסיות מופלאות עובר בקלות מהמישור של הטובות הפוליטיות למישור הטובות הניסיות. האישה שומעת את ההצעה ודוחה גם אותה בנימוס ובנחרצות "אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ–לֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ". לא סביר שמשמעות המילה "תכזב" היא "תשקר" ושהאישה מקפקפת בכנות של אלישע או ביכולתו הניסית, שהרי היא יודעת שהוא איש א–להים ומפגינה אמונה גמורה לאורך כל הסיפור. סביר יותר שמשמעות המילה תכזב היא "תעורר תקוות שווא", שמתוך ענווה דתית היא לא חושבת שמגיע לה. כמו שלא רצתה התערבות בחייה במישור הפוליטי, היא לא מבקשת התערבות גם במישור הא–להי. אלישע מתעלם מתגובתה של האישה ומכריז שהיא תקבל בן. הבטחתו של אלישע מתגשמת, זוהי הוכחה נוספת לגדלותו של אלישע בעשיית ניסים, ובכך נגמר החלק הראשון של הסיפור. 

בתור קוראים אנחנו מופתעים לגלות שיש חלק שני לסיפור. חששה של האישה מתקוות שווא מתגשם והילד אכן מת על ברכיה. היא אמנם " חֹבֶקֶת בֵּן" כפי שהבטיח אלישע, אבל בן מת ולא חי. מתוך אמונה גדולה ביכולותיו של אלישע האישה משכיבה את הבן על מיטת איש הא–להים (כפי שעשה אליהו לבן שהוא החיה), ויוצאת אל אלישע בדחיפות. 

במפגש עם אלישע האישה מתעקשת שלא לספר את פרטי המקרה לגיחזי אלא מחכה עד שתגיע לאלישע. לאלישע עצמו היא לא אומרת שהבן מת, אלא רק אומרת שביקשה ממנו לא לטעת בה תקוות שווא, ואלישע מבין את המסר מעצמו: " וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי". האישה לא ביקשה נס, אבל עכשיו כשהוא קרה היא רואה באלישע אחראי לדאוג לקיומו המתמשך. 

למרות שאלישע שולח את גיחזי עם המשענת ובטוח שקדושתו הנסית יכולה להשפיע גם מרחוק האישה בכל זאת מתעקשת לקבל שירות אישי מאלישע ולא על ידי שליח: "וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ". אלישע מתרצה ומתגלה שגם הפעם האישה צדקה וגיחזי לא הצליח להחיות את הנער. רק אחרי שאלישע עצמו מתפלל, ומתחבר לנער בעצמו, הנער קם לתחיה, האישה לוקחת אותו ויוצאת. 

סימון טוען שסיפור זה הוא סיפור על מגבלות הכוח של אלישע ומנוגד לשאר סיפורי הנסים הקצרים של אלישע בפרקים האלו. אלישע בטוח ביכולותיו הניסיות ופועל באופן עצמאי. בלי להתייעץ עם ה', ובלי להזכיר את ה'. הוא בטוח שהוא יכול להעניק לאשה בן ומעניק. הוא לא מפיג את חששותיה שאינה ראויה לנס, ובעצם שאלישע לא יכול להחליט לבדו לתת לה ילד, וחששותיה מתגלים כמוצדקים. בשביל לתקן את הבעיה אלישע שולח את המשענת שלו לעשות את העבודה במקומו ובטוח שכמו שהועילו בסיפורים אחרים (למשל סיפור השמן בפרק שלנו) יועילו כוחותיו מרחוק גם פה. אבל הסיפור מדגיש את הסכנה של איש א–להים שבטוח כוח יתר בכוחו, ורק אחרי שאלישע מתפלל לה', ורק אחרי שמתקרב בעצמו, נענה והילד חוזר לחיים.