תולדות עבודת ה' במזבחות | 142 | איסור הבמות | 118

בשיעור זה נתחיל לעיין במלכותו של המלך מנשה.

התיאור בספר מלכים ובנביאים

הכתוב במלכים מתאר את מלכות מנשה ושופט אותה בצורה קשה ביותר:

"בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי: וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה': וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם: וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם רַק אִם יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים וּלְכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה: וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר ה' בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו:

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שמעיו שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ: וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם: יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה': וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה: וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּגַן בֵּיתוֹ בְּגַן עֻזָּא וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו"   (מלכים ב כ"א, א'-י"ח).

הוא מונה את חטאיו:

1. בניין מחודש של הבמות שאיבד חזקיהו אביו.

2. עבודה זרה – הוא מקים מזבחות לבעל, עושה אשרה בה ישנה השתחוויה לכל צבא השמים.

3. הוא בונה מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה'. כלומר, לא רק שמתחדשת העבודה הזרה בכלל הממלכה אלא העבודה הזרה נמצאת גם בחצרות בית ה' עצמם. בנוסף, הכתוב מעיד כי הוא שם את פסל האשרה בבית ה'.

4. הוא מחדש את העבודה למולך, מעביר את בנו באש וכן מעונן ומנחש ועושה אוב וידעונים.

5. בנוסף, הוא שופך דם נקי.

מעשיו של מנשה ממשיכים במידה רבה את מעשי סבו אחז, שהכניס אף הוא עבודה זרה בבית ה' ועבד עבודת מולך לראשונה בירושלים.

מציאות זו מעלה שאלה ביחס להשפעת אביו חזקיהו על מעשיו – האם כל המהפכה של חזקיהו לא השפיעה על בנו מנשה? התשובה שמתבררת היא שממש לא. במידה רבה מנשה נוהג הפוך מאביו חזקיהו – אם חזקיהו ניסה להידמות לדוד ושלמה בהרבה ממעשיו, גם ברמה הלאומית וגם ברמה הדתית, תוך ביעור עבודה זרה, חנוכת בית ה' ועשיית פסח עם נציגי ממלכת ישראל; מנשה במעשיו, בראש ובראשונה בתחום הרוחני ובכל הקשור לעבודת המקדש ולקיום המצוות, שולל ועוקר מן היסוד כל אמונה בקב"ה ומכניס לבית ה' עצמו מרכיבים של עבודה זרה ממש.

הכתוב רומז כי במעשיו מנשה גורם לשלילת בחירתה של ירושלים:

"וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם"   (מלכים ב כ"א, ז').

הבחירה הא-לוהית בירושלים שהופיעה בימי דוד ושלמה כביכול מסתיימת כאן. כביכול החומרה הגדולה של מעשיו גוררת אחריה את שלילת הזיקה הא-לוהית הישירה לירושלים כעיר בה ה' בחר לשום את שמו עד עולם.

בנוסף, מתחדשת כאן נבואת חורבן מפורשת על ירושלים, תוך השוואתה לשומרון: "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ" (מלכים ב כ"א, י"ג).

אמנם נבואת החורבן הראשונה על ירושלים, נבואת מיכה, נאמרה בעקבות השחתת המידות של ההנהגה, כאן הנבואה נאמרת ככל הנראה על רקע העבודה בכלל ובבית ה' בפרט (למרות שבהמשך מוזכר גם עניין שפיכות הדמים), וכך יוצא שדור אחד אחרי הישועה הפלאית של ירושלים מתחדשת נבואת חורבן על העיר.

אמנם הכתוב מתייחס באופן ישיר לאחריותו של המלך מנשה עצמו: "יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו" (מלכים ב כ"א, י"א); אך בהמשך  אומר הכתוב: "יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב כ"א, ט"ו). כל העם שותף.

האם מנשה הוא שהשפיע על כל העם בדוגמתו האישית לעשות את המעשים הרעים? או שכל העם מצד עצמו בחר בכל המעשים הרעים שעשה? אין אנו יודעים. ברור כי המלוכה כולה, המלך והתושבים כולם חטאו, ועל כן בשורת החורבן הינה על כל הממלכה כולה.

מעניין מאוד ניסוח הכתוב "וַיְדַבֵּר ה' בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר" (מלכים ב כ"א, י'). לשון "וידבר ה'" היא לשון המצויה תורה ולא בדברי הנביאים. בכתוב המקביל בדברי הימים נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ" (דברי הימים ב ל"ג, י'). גם בפסוקי הסיכום למלכות מנשה בדברי הימים נאמר: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ אֶל אֱ-לֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם עַל דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב ל"ג, י"ח), ומכאן מובן לכאורה שמספר נביאים ניבאו למנשה.

הרד"ק (מלכים ב' כ"א, י') מצטט את בעל סדר עולם רבה בפרק כ' האומר כי יואל, נחום וחבקוק נתנבאו בימי מנשה, ומפני שלא היה מנשה כשר, לא נקראו על שמו.

בכל אופן, למרות ההתגלות הנבואית למנשה על ידי מספר נביאים, סביר להניח כי הוא לא שמע בקולם ואף עשה מעשים קשים ביותר, אשר מהווים סיבה מרכזית לחורבן העיר ובית ה'.

שפיכות דמים

הכתוב מדגיש: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים ב' כ"א, ט"ז). ייתכן כי גם הנביא ירמיהו מתייחס למעשיו של המלך מנשה:

"לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם ה': לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית: גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה"   (ירמיהו ב', כ"ט-ל').

הכתוב חוזר שוב על מעשי מנשה בעניין שפיכות הדמים בתיאור ימי יהויקים:

"אַךְ עַל פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ"   (מלכים ב כ"ד, ג'-ד').

הכתוב מתייחס אל חטא שפיכות הדמים כמה שהיווה את אחת הסיבות המרכזיות לחורבן הבית הראשון והעיר ירושלים. על חומרתו ניתן לראות אצל הרמב"ם:

"אף על פי שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין"   (הל' רוצח ושמירת הנפש ד', ט').

נוסף על שפיכות הדמים ההמונית, על פי ירמיהו מדובר על הריגת נביאים. חז"ל אף דרשו (יבמות מט:; סנהדרין קא:) כי מנשה הרג את ישעיהו.[1]

ההגליה לאשור והתשובה

הכתוב המקביל בדברי הימים מוסיף כמה נושאים מהותיים לגבי תקופת מנשה ודמותו, וכך דברי הכתוב:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ: וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה: וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָיו: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים: וְאַחֲרֵי כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי חַיִל בְּכָל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה: וַיָּסַר אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת הַסֶּמֶל מִבֵּית ה' וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית ה' וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר: וַיִּבֶן אֶת מִזְבַּח ה' וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת רַק לַה' אֱ-לֹהֵיהֶם: וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ אֶל אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם עַל דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר לוֹ וְכָל חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי: וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בֵּיתוֹ וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו"   (דברי הימים ב ל"ג, י'-כ').

תחילה הכתוב משתמש שוב בלשון נדירה בנבואה המצויה בעיקר בתורה והיא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ" (דברי הימים ב ל"ג, י'). כלומר ישנו כאן דיבור א-לוהי של הקב"ה דרך עבדיו הנביאים אל מנשה ואל העם, שמצידם לא הקשיבו.

הכתוב מדגיש כי ה' הוא שהביא את שרי צבא אשור שלכדו את מנשה והוליכו אותו לבבל. הכתוב אינו מתייחס לפרטי האירוע, לא לסיבותיו, לא לזמנו המדויק ולא להקשרו.

ייתכן כי בימי המלכים שמלכו באשור לאחר סנחריב (או אסר-חדון או אשורבניפל), במצב בו המעצמה האשורית הייתה מצויה בשיא כוחה והתפשטותה, היו מריבות ברחבי האימפריה נגד אשור ומנשה נחשד במרידה כזאת, או אף חבר למצרים או לבבל כנגד אשור. בעל סדר עולם רבה בפרק כ"ג אומר כי מעשה זה היה בשנת כ"ב למנשה.

מתברר כי מלך אשור ישב לעתים גם בבבל, והגליית המלך מנשה דווקא לשם ככל הנראה מבטאת את תחילת קיום נבואת ישעיהו לחזקיהו: "וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ישעיהו ל"ט, ז').

על פי הפסוקים נראה כי מנשה עבר עינויים רבים, בעקבותיהם התחנן לפני ה' בתפילה ובתחנונים. כאן הלשון: "חִלָּה אֶת פְּנֵי ה'" משמעותה שהוא המתיק והנעים את הפנים הכועסות של ה' ע"י תפילה. ה' שמע את תפילת מנשה והשיב אותו לירושלים, "וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים". ביטוי זה דומה למה שנאמר לעם שהתבונן במעמד הכרמל:

"וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים"   (מלכים א י"ח, ל"ט).

וכאן מציין הכתוב כי מנשה עשה תשובה גדולה שכללה את הסרת אלוהי הנכר ואת הפסל מבית ה', ואת כל המזבחות אשר בנה בהר בית ה' ובירושלים הוא השליך מחוץ לעיר.

המלך אינו מסתפק במעשים שלו הבאים לתקן את חטאותיו אלא הוא פונה לממלכת יהודה כולה ולאנשי הממלכה לעבוד את ה', אך מנגד הוא אינו מבער את הבמות. אך, לאחר שחזקיהו ביער את הבמות מכל הממלכה, בימי מנשה חוזרים העם לזבוח בבמות לקב"ה.

העבודה הזרה בעם

מחד על פי ספר מלכים אין כל אזכור של לקיחתו של מנשה לבבל, השבתו למלכותו ותשובתו הגדולה. מאידך על פי דברי הימים הוא נלקח לבבל, הושב למלכותו ושב לקב"ה ותיקן את מעשיו תוך ביעור העבודה הזרה שהוא הכניס לירושלים ולבית ה'.

מעניין כי בחז"ל ישנה מחלוקת בין התנאים האם למנשה יש חלק לעולם הבא. המשנה בסנהדרין י', ב' מונה את מנשה בין שלושה מלכים וארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, ואילו רבי יהודה סובר כי יש למנשה חלק לעולם הבא. ענו לו החולקים עליו כי על פי פרקנו בדברי הימים, למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו (תוספתא סנהדרין סוף פרק י"ב.).

ניתן באופן עקרוני לטעון כי המחלוקת תלויה בשאלה אם שב בתשובה, כמתואר בדברי הימים, או שלא, כמשתמע מספר מלכים. בין האמוראים יש מי שאומר כי כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהם של בעלי תשובה (סנהדרין קג:).

ברור כי מעשיו של מנשה חמורים ביותר. הגמרא בזבחים סא: אומרת כי מנשה גרם במעשיו לסילוק האש שירדה בימי שלמה מן השמים על המזבח, ובלשון המדרש: "כיוון שהעמיד מנשה צלם בהיכל, נסתלקה שכינה" (ילקוט המכירי לתהלים קטן כ"ב). חז"ל קובעים בכמה מקומות כי גם בבית ראשון כשהבבלים שורפים את ההיכל ומחריבים אותו: "בית חרב החריבו, היכל שרוף שרפו". כלומר, הבית כבר היה חרב לפני כן, ולא על ידי אויבים מבחוץ אלא על ידי מעשי עם ישראל מבפנים.

עבודה זאת המפורשת בדברי הנביאים ובחז"ל מתאשרת ללא ספק מן הממצא הארכיאולוגי בכמויות עצומות של צלמיות (לרוב של נשים) שנמצאו באתרים רבים בירושלים של ימי הבית הראשון, התואמים את תקופת מנשה. אין בזה דבר להצדיק את המעשים של המלך מנשה אלא להיווכח עד כמה העם היה שטוף בעבודה זרה.

מציאות זאת מלמדת כי המהפכה הגדולה של חזקיהו לא הצליחה להשפיע על העם לפרקי זמן ארוכים, וכבר דור אחד אחרי חזקיהו, אצל בנו מנשה, חוזרת העבודה הזרה במלוא עוצמתה בבית ה' בירושלים ובכל ממלכת יהודה.