נחום פרק ב | אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד

פרק ב' עוסק בעיקרו במפלתה של אשור, אך נפתח בפסוק שמכוון לבני יהודה ומבשר להם על המפלה המתקרבת. הביטויים בפסוק הפותח מקבילים לנבואת נחמה בספר ישעיהו. אצל נחום כתוב: "הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת", ובישעיהו הלשון דומה: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא... מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱ–לֹהָיִךְ" (ישעיהו פרק נב, א, ז).

כאשר אנחנו מוצאים לשון מקבילה בין שני נביאים שונים או בין נביא לתורה, מסתבר שמדובר על הפניה מכוונת. אחד הנביאים הכיר את הנבואה המוקדמת לו, ושיבץ, בהכוונה א–להית, את הלשון המוכרת בתוך נבואתו. מה אפשר להרוויח משיבוץ כזה? 

באופן פשוט יש שני רווחים. לפעמים מדובר על שיבוץ של משפט שנעשה לביטוי מוכר בציבור וכאשר הנביא משבץ אותו בתוך נבואתו, יש לביטוי אפקט רגשי על קהל השומעים שגורם לדברי הנביא להתקבל יותר על הלב. כמו שבימנו יכול לעמוד ראש המועצה ולהכריז "אם תרצו – אין זו אגדה!". הוא משתמש במטבע לשון מוכר, ויודע שהשימוש ילחץ על הכפתורים הנכונים אצל קהל השומעים שיהנה מהשיבוץ. 

לעתים השיבוץ נועד להשיג יותר מאשר אפקט רגשי, ומעניק משמעות אחרת למשפט, על ידי ביצוע הפניה לתוכן של הנבואה המוקדמת. כמו באנלוגיות והקבלות בסיפורים המקראיים, שגורמים לנו לקרוא סיפור אחד על רקע סיפור אחר, ובכך מאירים זוויות חדשות בסיפור. למשל, אם בסיפור פילגש בגבעה (שופטים י"ט) יש הקבלות לשוניות לסיפור המלאכים בסדום (בראשית י"ט), או שהסיפור דומה לסיפור המזבח בעבר הירדן שכמעט הוביל למלחמה (יהושע כ"ב), זה אומר שאנחנו צריכים לקרוא אותו כשסיפור סדום יושב לנו בראש ולחשוב איך עם ישראל הגיע למצב כזה שהוא כמו סדום, ולקרוא אותו כשסיפור המזבח יושב לנו בראש ולחשוב מה גרם לסיפור אחד להיגמר בשלום ולשני להיגמר במלחמה. גם בשיבוצים של נבואות – הלשון הדומה אמורה לשלוח אותנו חזרה לנבואה המוקדמת, ולקרוא את הנבואה החדשה כשיש לנו כבר את הנבואה הישנה ברקע. לפעמים הנבואה החדשה משלימה את הנבואה הישנה ומעצימה אותה, ולפעמים מציגה דווקא זווית שונה.  

איך מכריעים מה הנבואה המוקדמת?

כאשר ידוע לנו על סדר התקופות קל להבין מי לקח ממי. אם בירמיהו יש לשונות דומים ללשונות בספר הושע (למשל: "נירו לכם ניר" בהושע י:יב ובירמיהו ד:ג), אז ברור שירמיהו שחי בתקופת המלך יאשיהו, לקח מהושע שחי עד תקופת המלך חזקיהו. במקרה שלנו בהקבלה בין נחום וישעיהו, כמובן שההתלבטות תלויה בשאלת "ישעיהו השני". אם נביא הנחמה שאמר את הנבואה בישעיהו פרק נ"ב חי בתקופת שיבת ציון אז יכול להפנות לנחום המוקדם לו, וכמו להצביע – הנה תראו איך מתקיימת סוף סוף הנבואה ומגיע השלום המיוחל. אם את כל הנבואות אמר ישעיהו בן זמנו של המלך חזקיהו אז נחום הוא זה שלוקח מישעיהו. 

כאשר לא יודעים את התקופות (למשל ירמיהו ועובדיה), או שהזמנים חופפים (למשל ירמיהו ונחום) יש מספר כלים נוספים כדי לקבוע מי לקח ממי. נזכיר על קצה המזלג שני כללי אצבע. 

לשון מתוקנת: כאשר באחד המקורות הלשון "מתוקנת", פשוטה ומובנת יותר, המשמעות היא שמדובר על דברים שעברו עריכה והתאמה מחודשת. לכן בדרך כלל המקור עם הלשון המסוגננת יותר יהיה דווקא מאוחר יותר – שראה את הדברים שהיו לפניו וערך אותם. דוגמא כזו ניתן לראות בהקבלה בין שמואל ב' כ"ב ותהלים י"ח. 

הפיזור לאורך הנבואה: כאשר הביטויים המקבילים מופיעים במקבץ קרוב יחסית באחד המקורות, ובמקור השני מפוזרים לאורך הנבואה, מסתבר שהביטויים המקובצים היו המקור. הנביא המאוחר יותר לקח את הביטויים מתוך הנבואה המוקדמת והשתמש בהם כרצונו לאורך הדברים החדשים שכתב, ולעתים גם בסדר שחורג מהסדר המקורי. דוגמא לכך בפרק שלנו – הפסוק הראשון של נחום כולל את שני הביטויים, ובישעיהו פרק נ"ב אחד מן הביטויים מופיע בפסוק א', והשני בפסוק ז'. דוגמא בולטת עוד יותר אפשר למצוא בהקבלה בין ספר עובדיה (פרק א', א־ח), לספר ירמיהו (ירמיהו מ"ט ז־כ"ב).

בקטע הזה ניסינו לפתוח צוהר כללי לנושא השיבוצים וההקבלות בין דברי הנביאים, ומוזמנים להעמיק עוד בהקבלה שמופיעה בפרק שלנו ולחשוב על המשמעות שלה.