וישלח | ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו

‏לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.

חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲ–דֹנָי ה' לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד: זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ: אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה': אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת: אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו: עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ: הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו: וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם: בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם: וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה: אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ: וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה: כִּי קָרוֹב יוֹם ה' עַל כָּל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ: כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ: וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר: וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד: וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה: (עובדיה א, א–כא)

 

א. הקשר בין ההפטרה לפרשה

חלקה השני של פרשתנו עוסק בעיקר בתולדות עשיו אבי אדום, כחלק מהיותו בן למשפחת האבות. עיקר תולדותיו בהר שעיר – עשיו הלך לשם בעקבות אהליבמה אשתו עוד לפני שיעקב הגיע ארצה מגלותו אצל לבן הארמי, ושנים רבות אחרי שיעקב הגיע ארצה נטש עשיו סופית את ארץ כנען והשתקע בהר שעיר, המתנשא ממזרח לנחל הערבה, מים המלח ודרומה.

עשיו נזכר גם בראשית פרשתנו, המתארת את המפגש הלבבי שלו עם יעקב – עשיו מגיע למפש זה מאדום שבדרום, בעוד יעקב מגיע מחרן שבצפון.

הפרשה מותירה אותנו בסימן שאלה לגבי היחס שבין עשיו האומר בליבו להרוג את יעקב אחרי מות אביו בעקבות גניבת הברכות ובין עשיו שבפרשתנו, הרץ לקראת יעקב ומחבק אותו, נופל על צואריו ונושק לו. בולט גם הפער בין עשיו, המציע ליעקב אחיו סיוע ושמירה בדרכו, ובין יעקב, המנסה ככל יכולתו לחמוק מעשיו ולהיפרד מעליו.

סימני שאלה אלו מרחפים גם מעל הפטרתנו – זעמו של הנביא על עשיו ועל אדום חד משמעי, והוא מכריז "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם", אך עם זאת הוא מצפה מאדום להתייחס לעם ישראל כאל אחיו, ודורש:

וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה:

אכן, פרשתנו מצפה מן העמים שקמו מיעקב ומעשיו להתייחס זה לזה כאל אחים, אך במציאות המתוארת על ידי הנביא בהפטרתנו הדברים שונים בתכלית.

 

ב. זמנה של הנבואה והאירועים המתוארים בה

להבנתנו, השאלות הראשונות האמורות להישאל הן מתי חי הנביא עובדיה ועל איזו תקופה ניבא בפרקנו, הפרק היחיד בנבואתו. רבים מהפרשנים המקובלים בבית המדרש (רש"י, רד"ק, ר"י אברבנאל ועוד) הלכו בעקבות מדרש חז"ל (סנהדרין לט ע"ב), המזהה את הנביא עובדיה עם עובדיהו תלמידו של אליהו הנביא, שהיה ממונה על בית אחאב והציל מאה נביאים מידיה של איזבל:

וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד: וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה: וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ: וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: (מלכים א יח, ג–ח)

על פי רש"י נבואתו של עובדיה עוסקת בחטאה הכבד של אדום כלפי ישראל בעת חורבן הבית הראשון בימי נבוכדנאצר. רד"ק ור"י אברבנאל הרחיקו לכת וביארו שעיקר הנבואה עוסק בחטאיה הכבדים של מלכות רומי, המזוהה על ידי חז"ל כאדום, והגיעו עד חורבן הבית השני ואחריו. המפרשים הנזכרים לא הוטרדו מן המרחק הרב בין זמנו של הנביא לבין זמנה של הנבואה, לא כאן ולא בנבואות רבות אחרות.

המפרשים 'החדשים', לעומתם, פירשו את הנבואה מתוך הנחת יסוד ברורה שהנביא ניבא על זמנו שלו, ועל פי הנחה זו לא נוכל לומר שהנבואה עוסקת במלכות רומי, שהרי הנבואה פסקה זמן רב לפניה. מפרשים אלו אכן מעדיפים לבאר כרש"י, שהרקע לנבואה הוא ימי חורבן הבית הראשון, אך דעתם כראב"ע, שאין לקשר בין עובדיהו שכיהן בממשלת אחאב לעובדיה הנביא, שהיה כשלוש מאות שנים אחריו.

הנבואה עוסקת בתפקיד הבזוי שנטלה על עצמה ממלכת אדום בעת חורבן ירושלים – לסייע לחיילי נבוזראדן, רב הטבחים הבבלי, ללכוד את הפליטים היהודים שברחו מירושלים למקומות מסתור ולהסגירם לידיו:

אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ: וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה:

ניתן להניח ש'עסקה' זו של הסגרת הנמלטים הייתה חלק מעיסוקם של האדומיים ובני עמים נוספים במכירת הנמלטים לעבדים. אפשר גם שבזכות שיתוף הפעולה של האדומים עם נבוכדנאצר הם קיבלו ממנו את זכות ההתיישבות בנגב, בהר חברון ובסביבת ירושלים לאחר החורבן. העסקה הייתה בזויה שבעתיים משום שמלך אדום היה בין המלכים שכרתו ברית הגנה עם צדקיהו מלך יהודה, שהוכה בידי נבוכדנאצר, במטרה למרוד יחד במלך בבל:

כֹּה אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ: וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה [...] וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ: (ירמיהו כז, ב–ח)

אדום בגדו בבריתם עם יהודה, שמחו לאידם ושיתפו פעולה עם נבוכדנאצר. ירמיהו קונן על כך, ותבע מאת ה' נקם:

שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יושבתי (קרי: יוֹשֶׁבֶת) בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ: (איכה ד, כא–כב)

נביאים רבים יצאו בחריפות בלתי רגילה נגד אדום, וגם המשורר בתהילים הכיר את שותפותם הבוגדנית של האדומים בחורבנה של ירושלים:

זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: (תהילים קלז, ז)

לירמיהו (בפרק מ"ט בספרו) נבואה דומה מאוד לנבואתו של עובדיה בפרקנו. שתי הנבואות מכילות דרישת נקם מאדום על מעשיהם, ושני הנביאים מתארים את המקום המוגן והבטוח לכאורה שבו שוכנת אדום, בחגווי הסלע הגבוהים. תיאורים אלו מתאימים מאוד לערי אדום שבמרום הר שעיר, ובעיקר לבירותיהם – העיר בצרה והעיר סלע.

 

ג. עונשה של אדום

בשנים הסמוכות לחורבן ירושלים חרבה אדום, ובכך התקיימו נבואות הנקם של ירמיהו ועובדיה. נסיבות האירוע אינן ברורות לחלוטין, ויש שתי השערות בנוגע לכך.

לקראת סוף המאה ה-19 נתגלתה בעיר סלע, שהייתה בירת אדום, כתובת הכרוניקה של נבונאיד מלך בבלי, המתארת את כיבושיו באדום ואת כיבוש העיר סלע עצמה. כיבוש זה מתוארך לכשלושים עד ארבעים שנה אחרי חורבן בית המקדש, אך לא לגמרי ברור שבתקופה זו עדיין שרדו האדומים בבירתם ובארצם. יש עדויות היסטוריות על כך שהנבטים, יחד עם שבטים ערבים נוספים, הגיחו מדרום מזרח וכבשו את ממלכת אדום ממש בשנת חורבן המקדש. על פי זה, נבונאיד כבש את ערי אדום מידיהם, ולא מידי האדומים. אם נקבל את ההנחה ששבטי הנבטים הם שקיימו את נבואת הנקם שאנו עוסקים בה, תהיה לפעולתם משמעות גדולה יותר מבחינה היסטורית-נבואית. הנבטים היו בעלי בריתם של האדומים ושותפיהם למסחר העשיר שהתנהל בין דרום מזרח חצי האי ערב לארצות הים התיכון דרך אדום וסביבותיה, אך למרות הידידות והשותפות ביניהם, בסופו של דבר כבשו הנבטים והערבים את אדום, ופליטי אדום נדדו אל הר חברון ואף צפונה ממנו. בגידתם של הנבטים והערבים באדומים היא גמול מתאים על בגידתם של האדומים באחיהם היהודים, והיא מוזכרת באופן ברור בנבואתנו:

עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ:

נציין עוד שהמשך נקמת ה' באדום היה בימי יוחנן הורקנוס החשמונאי (בסוף המאה השנייה לפנה"ס), שכבש את אדום וכפה על כל תושביה ברית מילה וגיור.

דרך זו בהבנת הנבואה, בקשת נקם מאדום על שותפותם בחורבן ירושלים בימי נבוכדנאצר, היא הדרך המועדפת על הפרשנים 'החדשים' של עובדיה. מחלוקתם עם דברי רש"י שהבאנו לעיל אינה אלא על זמנו של הנביא עובדיה עצמו. לדעתם הוא ניבא על זמנו, ימי החורבן, בעוד רש"י, בעקבות חז"ל, הבין שקדם לחורבן כשלוש מאות שנה, והיה בימי אחאב ואליהו.

 

ד. אפשרות נוספת – בגידת אדום בימי יהורם בן אחאב

גם אנו, בעניות דעתנו, נוטים להבנה שהנביאים ניבאו על אירועי זמנם ולא על דברים העתידים להתרחש מאות שנים אחר כך. עקרון הבחירה החופשית שיש לכל אדם ולכל עם הוא עיקרון נבואי חשוב מאוד, ועימו בא עקרון הגמול הראוי לכל אדם ולכל עם:

רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד: וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ: וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ: וְעָשָׂה הרעה (קרי: הָרַע) בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ: (ירמיהו יח, ז–י)

לעניות דעתנו, עיקרון זה מקשה מאוד על ההבנה שנביא כלשהו גוזר את גורלו של עם על חטאים שעדיין לא חטא, והוא עתיד לחטוא בהם רק בעוד מאות שנים.

לכן, מכיוון שבדרך הטבע נרצה לקבל את דברי חז"ל, המזהים את עובדיה הנביא עם עובדיהו שהיה ממונה על בית אחאב, נצטרך להעתיק גם את זמן הנבואה לזמן קרוב לימיהם של אליהו הנביא ואחאב.

לדרך זו יתרון נוסף: אם נקבל את הטענה שעובדיה חי בימי חורבן ירושלים, יקשה עלינו להסביר מדוע נבואה דומה, כמעט זהה, נאמרה בזמן אחד על ידי שני נביאים, עובדיה וירמיהו (מ"ט). אולם אם עובדיה ניבא כשלוש מאות שנה לפני ירמיהו, יש מקום לסברה שירמיהו משתמש בנבואה העתיקה של עובדיה גם ביחס לעוולות שעשו האדומים בירושלים בזמנו שלו.

נלך אפוא בעקבות הברייתא ב'סדר עולם', המייחסת את נבואתו של עובדיה לימיו של אמציה מלך יהודה:

'חזון עבדיה וגו'' – אימתי הייתה מלחמה זו? בימי אמציה – 'ומלך אין באדום וגו''.[1] ומשנפלו אדומיים בימי אמציהו לא העמידו מלך במקומן ולא זקפו ראש עד היום, ומשנפלו אדומיים כדבר אלישע לא עמדו, אלא שנתעוררו בימי אחז ונפלו (סדר עולם רבה פרק כ').

נתאר את ההתרחשויות לפני אמצע ימי הבית הראשון כפי שהן משתקפות בעינינו. אסא ויהושפט בנו, מלכי יהודה, היו מלכים צדיקים, וברוב ימיהם ה' הצליח את דרכם. הם מלכו זמן רב, והביאו את ממלכת יהודה לעוצמה גדולה ולעושר רב. נביא דוגמה אחת מימי יהושפט:

וַיְהִי פַּחַד ה' עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט: וּמִן פְּלִשְׁתִּים מְבִיאִים לִיהוֹשָׁפָט מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן אֵילִים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת: וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד לְמָעְלָה וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת: (דברי הימים ב יז, י–יב)

יהורם, בנו של יהושפט, נשא לאישה את עתליה בת עומרי מלך ישראל, שגדלה בבית אחאב בנו והמשיכה את דרכה של אשתו המרושעת, איזבל. היא הכתיבה גם את עולמו המוסרי והרוחני של יהורם, וממילא, על פי העיקרון הנבואי הנזכר לעיל, גם את גמולו ואת גמול עמו בידי שמים:

בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ [...] וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא מִתַּחַת יָדוֹ כִּי עָזַב אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו [...] וַיָּבֹא אֵלָיו מִכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִיד אָבִיךָ תַּחַת אֲשֶׁר לֹא הָלַכְתָּ בְּדַרְכֵי יְהוֹשָׁפָט אָבִיךָ וּבְדַרְכֵי אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַתַּזְנֶה אֶת יְהוּדָה וְאֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כְּהַזְנוֹת בֵּית אַחְאָב וְגַם אֶת אַחֶיךָ בֵית אָבִיךָ הַטּוֹבִים מִמְּךָ הָרָגְתָּ: הִנֵּה ה' נֹגֵף מַגֵּפָה גְדוֹלָה בְּעַמֶּךָ וּבְבָנֶיךָ וּבְנָשֶׁיךָ וּבְכָל רְכוּשֶׁךָ: וְאַתָּה בָּחֳלָיִים רַבִּים בְּמַחֲלֵה מֵעֶיךָ עַד יֵצְאוּ מֵעֶיךָ מִן הַחֹלִי יָמִים עַל יָמִים: וַיָּעַר ה' עַל יְהוֹרָם אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים אֲשֶׁר עַל יַד כּוּשִׁים: וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה וַיִּבְקָעוּהָ וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית הַמֶּלֶךְ וְגַם בָּנָיו וְנָשָׁיו וְלֹא נִשְׁאַר לוֹ בֵּן כִּי אִם יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו: (שם כא, ח–יז)

מצטיירת לעינינו תמונה קשה של פלישה מדרום, הכוללת את הפלשתים מדרום מערב ואת הערבים והאדומים מדרום מזרח. כולם יחד מגיעים עד ארמון המלך בירושלים, ובני יהורם ומשפחת המלוכה נופלים בשבי ונמכרים לעבדים בארצות נכר. ניתן להניח שרבים מבני ירושלים נמכרו עימם לעבדות בארצות שונות, והחרפה והצער היו גדולים מנשוא.

אפשר שגם הנביא יואל היה מתלמידי אליהו ובן אותה תקופה.[2] נתבונן מעט בנבואתו:

וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ: וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ: וְגַם מָה אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת הַגְּמוּל אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי וְאִם גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי קַל מְהֵרָה אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם: אֲשֶׁר כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם: וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם: הִנְנִי מְעִירָם מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם: וּמָכַרְתִּי אֶת בְּנֵיכֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם אֶל גּוֹי רָחוֹק כִּי ה' דִּבֵּר: (יואל ד, ב–ח)

יואל מתאר את מכירת בני ירושלים לעבדים בשוקי עבדים רחוקים. כאן הוא מאשים את סוחרי העבדים מצור, צידון ופלשתים, שהגלו אותם באוניות לארצות רחוקות, אך להלן הוא אומר על כך:

מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם: וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר: וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן: (שם, יט–כא)

לענייננו: גם לאדום אחריות ישירה על מה שנעשה לבני יהודה בעת מכירתם לעבדים בימי יהורם, וגם היא נושאת באשמה זו.

על רקע דברים אלו נתבונן בחלק מנבואת עובדיה:

וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד: וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה:

עובדיה מבשר שערי הנגב והר עשיו יפלו בידי בני ישראל שיבואו מגלויות צרפת וספרד. צרפת היא 'צרפת אשר לצידון' (הנזכרת במלכים א יז, ט), ובני ישראל הובלו לשם בידי 'כנענים', כלומר סוחרים, סוחרי עבדים. גלות העבדים הגיעה עד ספרד, כנראה סרדיס שבאסיה הקטנה (היום טורקיה).

נקמת ה' באדום על מעשיהם בימי יהורם התבצעה בפועל בימי אמציה בן יואש מלך יהודה, שני דורות אחרי יהורם. הייתה זו נקמה קשה מנשוא (ואף קשה להזדהות עימה):

וַאֲמַצְיָהוּ הִתְחַזַּק וַיִּנְהַג אֶת עַמּוֹ וַיֵּלֶךְ גֵּיא הַמֶּלַח וַיַּךְ אֶת בְּנֵי שֵׂעִיר עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים: וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים חַיִּים שָׁבוּ בְּנֵי יְהוּדָה וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע וַיַּשְׁלִיכוּם מֵרֹאשׁ הַסֶּלַע וְכֻלָּם נִבְקָעוּ: (דברי הימים ב כה, יא–יב)

 

עורך: יהודה רוזנברג