שמואל א | פרק ל | מלחמת דוד בעמלק

הפרקים האחרונים מתארים את ההתארגנות משני צדי המתרס למלחמת ישראל והפלישתים. ראינו את הפרשיה העגומה של שאול ובעלת האוב, ולאחר מכן ראינו את המתח אכיש לסרני פלשתים, בעקבותיו דוד מקבל הוראה לשוב על עקבותיו ולא להצטרף אל המלחמה. מכאן, אנו מצפים במתח לתחילתה של המלחמה. אלא, שתיאור המלחמה יחכה לפרק ל"א. הפרק שלנו, פרק ל', ממשיך לכאורה לתיאור התרחשות שולית: מאורעות דוד בשובו על עקבותיו ובחזרתו לצקלג. דוד והגדוד שלו חוזרים לצקלג, שם הם מגלים שנעשתה פשיטה על העיר, כולל שבי הנשים והטף וביזת הרכוש. מדוע סיפור זה חשוב דיו כדי לעצור אותנו באמצע סיפור מלחמת ישראל והפלישתים?

במבט נוסף, נראה שהתשובה לשאלה זו ברורה. אנחנו נמצאים ממש על סיפה של העברת המלכות; את פרק כ"ט ופרק ל' אפשר לתפוס כסצנות מקבילות, המחדדות את המעבר משאול לדוד, הן ברמה הפשוטה והן בנקודות העומק. אני ממליץ לכם, לפני שתמשיכו לקרוא, לחזור לפרק ל' ולראות בעצמכם כיצד נשזרות ובולטות בו נקודות רבות בהן הנהגתו של דוד מהווה תיקון לפגמיה של מלכות שאול.

נציין שתי נקודות בולטות בפרק, בהן דוד מוכיח הצלחות גדולות בנקודות החולשה של שאול: 1. עמידה אל מול לחץ העם. 2. פעולה בשם ה'. זאת מעבר להקבלות סמליות, כמו העובדה שדוד נלחם כאן בצורה מוצלחת בעמלק, אותו עם שבמלחמה מולו שאול נכשל ועליה נענש.

נפרט. בתיאור הגילוי של דוד ואנשיו את שאירע בצקלג, מובא ניסוח חריף ביותר: "וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו". במקומות בהם שאול חווה לחץ מהעם, הוא נכנע ונכשל. דוד כאן חווה לחץ כבד ואמוציונלי מאוד (אנשים איבדו את בניהם ובנותיהם!), שכמעט ונגמר בסקילתו של דוד; דוד לא נשבר, מתעשת ומצליח לארגן את העם לפעולה. והדרך בה דוד נוקט כדי להתמודד עם הלחץ, היא פניה לה': קודם כל, הוא מתחזק באמונה בה' אל מול עצמו: "וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹהָיו". לאחר מכן, הוא שואל בה' באופן מסודר מה עליו לעשות. את התשובה שהוא מקבל מה', הוא מיישם מיד. הוא אף מצליח לקבל שיתוף פעולה מצד אנשיו, שעד לפני רגע רצו לסוקלו: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ".

בהמשך, הלוחמים מפעילים לחץ על דוד שהשלל יחולק דווקא בין הלוחמים ולא לאלה ששמרו על הכלים. דוד לא מתבלבל לרגע ומגיב באופן ברור מאוד, עד כדי כך שהוא מייסד חוק חדש בעקבות האירוע: "כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל" (ל, כד-כה). וכמובן, נימוקו לחוק זה – השלל איננו של הלוחמים, משום שהניצחון לא הגיע מכוחם. "וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ" - השלל הוא מתנה מה', וממילא הוא מגיע לכולם.

להרחבה וביסוס נוסף של ההקבלה הניגודית שבין שאול בפרק כ"ט לדוד בפרק ל', מוזמנים לעיין בחלק המצורף ממאמרו של משה וינשטוק. בשולי הדברים נעיר, שאם אכן מטרת הפרק להראות את מלכותו המתבססת של דוד, גם סיומו של הפרק יהיה מובן: תיאור שליחת חלקים מן השלל לערי יהודה, מראה את תחילת התבססותו המסודרת של דוד כמנהיג בתחומי נחלת יהודה.