שמואל א | פרק ה' | ארון ה' בפלשתים
פרק ה' - ארון ה' בפלשת
א. פתיחה
פרק ד' הסתיים בתבוסתם של ישראל ובלקיחת ארון הא-לוהים בידי פלשתים. בשיעורים הקודמים עמדנו על הסיבות הרוחניות שהביאו למפלתם של ישראל. ברם, סיטואציה זו טומנת בחובה סכנה גדולה של חילול השם: הפלשתים - שעם הבאת ארון ה' למערכה הכריזו "מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה, אֵלֶּה הֵם הָאֱ-לֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר" (ד', ח) - מסיקים ממילא כי אין זה רק ניצחונם על ישראל, אלא גם ניצחון אלוהיהם על א-לוהי ישראל.
בשל חשש זה יש צורך להדגיש שאין הדבר כך: מפלתם של ישראל נגרמה בגלל חטאיהם, ולא בגלל 'חולשתו' של "הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה". לשם כך נועדו אירועי פרק ה': להוציא מלבם של הפלשתים את הרעיון שגברו על א-לוהי ישראל.
מבנה הפסוקים בתחילת הפרק מורכב במקצת, בגלל הפתיחה הכפולה:
(א) וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר אַשְׁדּוֹדָה:
(ב) וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן:
למה חוזר המקרא פעמיים על העובדה שפלשתים לקחו את ארון הא-לוהים? ועוד: לשם מה נזכרת ההבאה לאשדוד, אם אחר כך נאמר שהביאוהו לבית דגון?
דומה שיש כאן למעשה שני תיאורים שונים. התיאור הראשון, בפס' א, מסתיים בהבאת הארון לאשדוד, והמשכו הוא בפס' ו, בתיאור תוצאות הבאתו לשם: "וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם...". בתווך מביאים פס' ב-ה תיאור אחר: תוצאות הבאתו של הארון לבית דגון. אם כנים דברינו, יש לקרוא את הפסוקים כך:
(א) וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר אַשְׁדּוֹדָה:
(ב) וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן: (ג) וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וַיִּקְחוּ אֶת דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ: (ד) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו: (ה) עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּגוֹן עַל מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ו) וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים [בעפלים כתיב] אֶת אַשְׁדּוֹד וְאֶת גְּבוּלֶיהָ: (ז) וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי אַשְׁדּוֹד כִּי כֵן וְאָמְרוּ לֹא יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ...
בדרך זו מתאר המקרא את התוצאה הכפולה של לקיחת ארון ה' על ידי הפלשתים. לא ניצחון על ה' הושג כאן, כי אם מכה כפולה: גם על אלוהי פלשתים וגם על הפלשתים עצמם.
ב. וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה
נפתח בתיאור הראשון: ארון ה' בבית דגון.[1] הבאת הארון לבית דגון מסמלת את הרעיון המרכזי בתודעתם של הפלשתים: ההנחה שניצחונם על ישראל נובע מיתרונו של דגון על ה'.[2] תופעת הבאת השלל אל המקדש מוכרת בהקשרים שונים, גם בעם ישראל, ומבטאת את ייחוס הניצחון במלחמה לא-ל. כך, למשל, הובא שלל מלחמת מדין לאוהל מועד (במדבר ל"א, נד), ונראה שמסיבה זו הובאה חרב גלית למשכן בנוב (להלן כ"א, י). גם הפלשתים נהגו כך בהקשרים נוספים, כגון בהבאת כליו של שאול ל"בית עשתרות" (להלן ל"א, י).[3]
התוצאה לא איחרה לבוא: "וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת[4] וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' ". תוצאה זו מבטאת כניעה, בדומה לנפילתם של האחים לפני יוסף לאחר פרשת הגביע:
וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי (בראשית מ"ד, יד-טז).
אלא שהעקשנות הפלשתית, הבולטת מכאן ועד לסוף הסיפור בפרק הבא, הביאה אותם לראות את האירוע כמקרה. לפיכך הייתה התוצאה בשלב השני חמורה הרבה יותר: "וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו".
כריתת ראשו וידיו של דגון מבטאת השפלה, כמו במקרים אחרים של השפלת מנוצחים. דוד כרת את ראשו של גלית (י"ז, נא), ופלשתים - את ראש שאול (ל"א, ט). כריתת הידיים מופיעה לגבי רכב ובענה (שמ"ב ד', יב), ובאופן מיוחד היא בולטת בסיפורו של אדוני-בזק: "וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו. וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱ-לֹהִים" (שופטים א', ו-ז).
לסיפור קצר זה נוסף אפילוג מעניין:
(ה) עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּגוֹן עַל מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
מנהג זה נזכר, כנראה, גם בצפניה א', ט: "וּפָקַדְתִּי עַל כָּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן בַּיּוֹם הַהוּא". רש"י שם כתב: "תרגם יונתן: 'דמהלכין בנימוסי פלשתאי', שלא היו דורכים על מפתן דגון שנאמר 'על כן לא ידרכו כהני דגון' " - ומכאן שהמנהג התפתח לדעתו מן האירועים המתוארים בפרקנו. ברם, ייתכן גם שהפסוק בצפניה מלמד על מנהג שהתקיים עוד קודם לכן, כחלק מנוהגי הכבוד של מקדש אלילי; ואם כן, יש בפסוקנו יחס של אירוניה למנהג זה, שמכאן ואילך נוספה לו משמעות נוספת בשל מפלתו של דגון. לפי כיוון זה, מבטא הצירוף "על כן" רק דרשה על המנהג, כשם שהוא משמש בהקשרים של קריאת שמות וכדומה.[5]
ג. המכות בערי פלשתים
נעבור עתה לתיאור השני: המכות שמנחית הארון על ערי פלשתים. חציו השני של הפרק מתאר את ההדרגתיות בחומרות העונשים מעיר לעיר, ואף כאן בולטת תכונת העקשנות של הפלשתים, שאינם משתכנעים בנקל כי יש כאן יד מכוונת. העונשים הולכים ומכבידים מאשדוד לגת ומגת לעקרון. לגבי אשדוד נאמר:
(ו) וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים [בעפלים כתיב][6] אֶת אַשְׁדּוֹד וְאֶת גְּבוּלֶיהָ.
אנשי אשדוד מבינים שהמכות באות עליהם בגלל הארון:
(ז) וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי אַשְׁדּוֹד כִּי כֵן וְאָמְרוּ לֹא יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ:
כאן חלה התפנית הראשונה בהתייחסותם של הפלשתים לארון ה': בעוד שבתחילת המלחמה כינו הפלשתים את הארון "א-להים" (עיין ד', ז-ח), מכאן ואילך הוא מכונה בחמשת הפסוקים הבאים "ארון א-להי ישראל" (שש פעמים!).
התוצאות המרות בבית דגון ובאשדוד מביאות את הפלשתים להתכנסות חירום:
(ח) וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים[7] אֲלֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל?
אלא שבשלב זה מסרבים סרני פלשתים להבין את המסר:
וַיֹּאמְרוּ: גַּת יִסֹּב אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
העברת הארון למקום אחר נובעת מן התפיסה האלילית שלאלים יש מקומות מסוימים שבהם כוחם רב יותר. כך, למשל, טענו הארמים לאחר ניצחונו הראשון של אחאב עליהם:
וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱ-לֹהֵי הָרִים אֱ-לֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם (מל"א כ', כג).
עד מהרה עומדים הפלשתים על טעותם. בגת מחמיר המצב עוד יותר:
(ט) וַתְּהִי יַד ה' בָּעִיר מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיַּךְ אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם טְחֹרִים [עפלים כתיב].
כעת הציעו הפלשתים להעביר את הארון לעקרון. בכך ניכרת שוב העקשנות הפלשתית, והיחידים שמתנגדים למדיניות זו הם אלו המבינים כי הם שישלמו את המחיר עליה:
(י) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים עֶקְרוֹן וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים עֶקְרוֹן וַיִּזְעֲקוּ הָעֶקְרֹנִים לֵאמֹר הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲמִיתֵנִי:
נראה כי הדובר המרכזי בפסוק הוא סרן עקרון, המדבר בלשון יחיד. סרן זה מכנס שוב את מועצת סרני הפלשתים, והוא מעלה דרישה מפורשת:
(יא) וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ שַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב לִמְקֹמוֹ וְלֹא יָמִית אֹתִי וְאֶת עַמִּי.
והמקרא מדגיש כי תוך כדי הדברים כבר החלה המכה על העקרונים, וכי היא חמורה עוד יותר מהמכות על הערים הקודמות:
...כִּי הָיְתָה מְהוּמַת מָוֶת בְּכָל הָעִיר כָּבְדָה מְאֹד יַד הָאֱ-לֹהִים שָׁם: (יב) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא מֵתוּ הֻכּוּ בַּטְּחֹרִים [בעפלים כתיב] וַתַּעַל שַׁוְעַת הָעִיר הַשָּׁמָיִם.
כאן נסגר המעגל. הפלשתים הגיעו בדיוק לאותו מצב שבו היו ישראל לאחר תבוסתם:
וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר (ד', יג).
ממילא לא ניתן עוד לדבר על ניצחון הפלשתים על ישראל. שני העמים הוכו בידי כוח אחד, וחוו את יד ה' ואת שלטונו על העולם כולו.
ד. ההקבלה למכות מצרים
מעניין הדבר, שביטויים רבים בפרק מזכירים את לשונות יציאת מצרים:
1. בשני הסיפורים מתוארות מכות שניחתו על עם אויב לישראל, ובלשון דומה. במכות מצרים מופיעה פעמיים הלשון "וַיַּךְ": "וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ" (שמות ח', יג); "וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם ט', כה). ואף בפרקנו היא מופיעה פעמיים: "וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים [בעפלים כתיב]... וַיַּךְ אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר" (פס' ו-ט). בשני האירועים מכונות המכות גם 'מגפות': "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ" (שמות ט', יד); "כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם" (שמ"א ו', ד).
2. בשני הסיפורים נאמר שהמכות מגיעות מיד ה': "הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ" (שמות ט', ג); "וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים" (שמ"א ה', ו).
3. בשני המקרים המכות אינן רק על העמים, אלא גם על אלוהיהם. עמדנו לעיל על המכה הכפולה המתוארת בהרחבה בפרקנו: על הפלשתים ועל דגון אלוהיהם. תופעה מקבילה אירעה במכות מצרים: "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה' " (שמות י"ב, יב).
4. בשני המקרים נזכר תיאור זמן דומה: "הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה" (שמות ח', יז; ט', יג); "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת" (פס' ד).
5. בשני המקרים מובלטת זעקת העמים מגודל המכות: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" (שמות י"א, ו); "וַיִּזְעֲקוּ הָעֶקְרֹנִים... וַתַּעַל שַׁוְעַת הָעִיר הַשָּׁמָיִם" (פס' י-יב). הביטוי שבפרקנו מזכיר גם ביטוי אחר מפרשיות מצרים - תיאור צעקתם של ישראל: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב', כג).
6. בפס' יא חוזר פעמיים השורש של"ח: "וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ שַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל". מסתבר שהשימוש בשורש זה - החוזר למעלה מעשרים פעם בתיאור מכות מצרים - אינו מקרי.
7. וייתכן, שגם דבריהם של תושבי עקרון "הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲמִיתֵנִי וְאֶת עַמִּי... שַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב לִמְקֹמוֹ וְלֹא יָמִית אֹתִי וְאֶת עַמִּי" רומזים ללשון דומה שבה נהג פרעה להתבטא: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (שמות ט', כז; ועיין גם שמות ח', ד).
נראה, שמשמעותה של השוואה זו עולה בקנה אחד עם האמור עד כה: הצורך לנטרל את הנזק שבתבוסת ישראל לפני הפלשתים. כשהובא הארון למחנה פלשתים הם זעקו תחילה: "אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱ-לֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר". 'אפקט ההרתעה' הזה אבד, כאמור, במידה מסוימת לאחר ניצחונם: הפלשתים חשו שניצחו את ה', וגברו על הכוח שהכה את מצרים במכות קשות כל כך. אשר על כן, היה צורך ללמדם שאין הדבר כן, ולקח זה נלמד במעין שחזור של מכות מצרים - על הפלשתים. גורלם של הפלשתים הפך להיות כגורלם של המצרים, וכך למדו שניצחונם על ישראל איננו נובע מאבדן כוחו של הקב"ה.
הקבלה זו ממשיכה גם בפרק הבא, המסיים את הסיפור, והמשלים היבט נוסף במשמעותה.
[1] רש"י פירש כאן בעקבות חז"ל שדגון נקרא כך מפני שצורתו הייתה כשל דג. מהמשך הסיפור נראה שהיו לו ידיים ורגליים, ולכן פירוש זה דחוק במקצת. הסברה הרווחת היום היא שהשם נגזר מהמילה דגן, ודגון היה אל הדגן הכנעני. לנקודה זו יש משמעות מיוחדת, שעליה נעמוד בפרק הבא.
[2] במדרש שמואל (פרשה יא) אמנם מובאת דעת רבי יוחנן, שהבאת הארון לפני דגון נבעה מיחס של כבוד לארון: "כבדוהו, אמרו זה אלוה וזה אלוה, יבא אלוה וישרה אצל אלוה". אך כבר הקשה על כך שם רבי שמעון בן לקיש: "כך יהיה בשכרן?", ולכן ביאר: "אלא אמרו זה נוצח וזה נצוח, יבא נצוח ויתעבד לנוצח".
[3] על דוד מסופר במלחמתו עם פלשתים "וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו" (שמ"ב ה', כא), וייתכן שכוונתו הייתה להביאם למשכן. עם זאת, בעל ספר דברי הימים פירש מעשה זה באופן אחר: "וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאמֶר דָּוִיד וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (דה"א י"ד, יב).
[4] ייתכן שפלשתים השכימו מתוך ציפייה להתרחשות הפוכה: שהארון ייפול לפני דגון.
[5] השווה: "וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית כ"ו, לג) - אף ששם העיר נזכר כבר אצל אברהם בהקשר של השבועה לאבימלך (שם כ"א, לא). ועיין בראשית י"א, ט; כ"ה, ל; ועוד.
[6] א. החילוף 'עפלים' בכתיב עם 'טחורים' בקרי, המופיע בסיפורנו חמש פעמים (ה', ו, ט, יב; ו', ד, ה), מופיע גם בדברים כ"ח, כז. חילוף זה הוא חלק מתופעה כללית של נקיטת הקרי ב"לשון נקייה", ועיין גם דברים כ"ח, ל; מל"ב ו', כה; י', כז; י"ח, כז. חילופים אלו נובעים מהרצון שלא לפגוע בכבוד הציבור, כדברי התוספתא במגילה פ"ג הלכות לט-מ, מהד' ליברמן עמ' 363-364 (שהובאה בבבלי מגילה כה ע"ב): "כל המקראות הכתובות לגניי קורין אותן לשבח... כל מקום שכתוב 'בעפולים' קורין אותן 'בטחורים'...". עם זאת, בהמשך פרק ו' מופיעה המילה טחורים כבר בכתיב (פס' יא, יז) על פי נוסח המסורה, ועיין מ"צ סגל, ספרי שמואל, ירושלים 1964, עמ' נב. מסתבר שהקרי עידֵן קריאתם של ביטויים מסוימים או מפני שצוטטו במקור במלוא חריפותם, או משום שבמשך הזמן קיבלו ביטויים אלו משמעות חריפה יותר.
ב. באשר לזיהוי הטחורים, מסתבר שאין הכוונה למחלה הקרויה בשם זה בימינו, וייתכן שמדובר בבעלי חיים מזיקים, כפי שנראה מן האמור להלן (ו', ה) "וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם [עפליכם כתיב] וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ".
[7] "סרני פלשתים" הם שרי פלשתים, וראה להלן כ"ט, ב-ג.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)