הפטרת חוקת | יפתח

וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח: וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ: וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב: וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן: וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה: וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ: וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן: וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שופטים יא, א–לג)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרתנו סוקר יפתח בפני מלך בני עמון את מסעם של ישראל במדבר, מקדש מדבר צין עד לכיבוש מזרח הירדן מידי סיחון. פרשתנו עוסקת בכך בהרחבה. יפתח מחדש בדבריו שלושה פרטים חשובים:

א. ישראל ביקשו לעבור צפונה לא רק דרך ארץ אדום, אלא גם דרך ארצו של מלך מואב, וגם הוא לא אבה לתת להם לעבור.

ב. מיום כיבוש ארץ האמורי על ידי בני ישראל עד ימי יפתח עברו שלוש מאות שנה. גם לכך אין לנו מקור אחר, ועובדה זו מהווה בסיס לחישוב סדרי הזמנים בימי השופטים.[2]

ג. יפתח הוא הראשון הקובע את הכלל המשפטי ש"עמון ומואב טהרו בסיחון". לימים יאמר אותו רב פפא (גיטין לח ע"א). משמעו: בני ישראל נאסרו בכיבוש ארצות עמון ומואב, כי ה' נתנן לבני לוט, אך הותר להם לכבוש מידי סיחון מלך האמורי את הארץ שכבש מעמון וממואב. דבר זה נרמז בפרשה, בהרחבה שהתורה מרחיבה על כיבושי סיחון בארץ מואב, אך הוא נאמר במפורש על ידי יפתח. נדון בו בע"ה להלן.

 

ב. רקע

אחרי תקופת השופטים הגדולים (עתניאל, אהוד, דבורה וגדעון) הייתה ירידה רוחנית, והיא הגיעה לשיאה בימי יפתח, ימי השעבוד העמוני:

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ: (י, ו)

אין לנו תיאור כה קשה של עבודת האלילים בשאר ספר שופטים. בפסוק שלפנינו נמנים שבעה סוגי עבודה זרה, ומודגש שהם לא נעבדו בנוסף לעבודת ה', אלא שה' נעזב ולא עבדוהו עוד. ודאי לא עבד כל אחד מישראל שבעה סוגי עבודה זרה שונים. נראה שבכל מחוז בארץ ישראל עבדו את האל הקרוב: בצפון מערב עבדו את אלוהי צידון, בצפון מזרח – את אלוהי ארם, במזרח – את אלוהי עמון, בדרום מזרח – את אלוהי מואב ובדרום מערב עבדו את אלוהי הפלשתים. דבר זה מעיד על פילוג מדאיג, העלול להתנקם ביום פקודה, וכאן – בשעבוד בני עמון. בני עמון היו עם קטן, ולא הייתה כל סיבה שיצליחו לשעבד את ישראל ולהילחם גם בשבטי מערב הירדן, כפי שקרה כאן:

וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד: (שופטים י, ט)

השעבוד הפלשתי במקביל לשעבוד העמוני והפילוג הגדול בתוך שבטי ישראל הם הגורמים לכניעה המחפירה לפני מלך בני עמון, שלא היה אמור להיות חזק במיוחד.

לעומת הפילוג בשבטי ישראל, היה איחוד שבטים בין עמון למואב. מלך בני עמון בהפטרתנו מולך גם על ארץ מואב,[3] כפי שמוכח מתביעתו לקבל את כל הארץ מהארנון וצפונה. חלק זה הוא ארץ מואב, ולא ארץ בני עמון, כעולה גם מפרשתנו:

כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן: (במדבר כא, כו)

להלן יזכיר יפתח את חשבון ואת ערעור (ערוער), שהן ערים מואביות ביסודן.

בהמשך דבריו משווה יפתח את מלך בני עמון לבלק בן ציפור מלך מואב ומכנה את אלוהי עמון 'כמוש', אף שכמוש היה אלוהי מואב, ואלוהי עמון היה 'מלכום' או 'מולך', כפי שנאמר בספר מלכים: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א יא, ז).

*

כאמור, בפרק הקודם להפטרתנו מסופר שבני עמון עברו, לאחר ששעבדו במשך שמונה עשרה שנה את בני מזרח הירדן, להילחם גם עם שבטי אפרים, בנימין ויהודה במערב הירדן. אכזריותם מוכרת לנו מדרישתו של נחש העמוני כשרצה לשעבד את תושבי יבש גלעד בימי שאול – לנקור את עינם הימנית של כל תושביה (ר' שמואל א יא).

בני ישראל זעקו אל ה', אך הוא לא רצה לשמוע אליהם אחרי שבכל פעם שהושיע אותם הם שבו לעבוד עבודה זרה. הפעם הסירו את אלוהי הנכר מקרבם וזעקו שוב אל ה'. הם קיבלו על עצמם כל עונש שה' ישית עליהם, ובלבד שיצילם מבני עמון. כאן נזכר ביטוי חריג ביחס לקב"ה – "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל" (י, טז). ועדיין לא נמצא מנהיג שיסכים להוביל את עם ישראל למלחמה בבני עמון. כאן מתחילה הפטרתנו.

 

ג. יפתח

וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח: וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:

לא התפרש מאיזה שבט בא יפתח. הגלעד היה מחולק בין שבט גד לחצי שבט המנשה. ממלחמת יפתח בבני אפרים בפרק י"ב נראה לכאורה שיפתח היה מחצי שבט המנשה המזרחי. מערכת היחסים הבעייתית עם אחיו נובעת ממבנה המשפחה: מן הפסוקים עולה שיפתח היה הבן הבכור, והוא היה בן של אישה אחרת, שלא נקראה 'אשת גלעד', כלומר האישה העיקרית, גברת הבית. ניתן להניח שגלעד נשא את אשתו העיקרית, אך היא הייתה עקרה שנים רבות, ואז הוליד גלעד בן מאישה זרה, שאולי שימשה כפילגשו לצורך הבאת בן.[4] אחרי שנולד יפתח, ואולי בעקבות לידתו, מחמת קנאתה בפילגש, הרתה גם אשת גלעד וילדה בנים נוספים.[5] לא היה עוד צורך בפילגש, והיא כנראה עזבה את הבית. כשגדלו בני האישה העיקרית, גירשו בעזרת זקני גלעד, השופטים והמחוקקים, גם את יפתח בן הפילגש, וקיימו בו מעין "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני...", כמו שתבעה שרה מאברהם כשנולד יצחק בנה.

התורה התייחסה במצוותיה למקרה דומה:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה: (דברים כא, טו–יז)

ניתן להניח שהמקרה המצוי הוא שהאישה האהובה היא האישה הראשונה, וכיוון שלא ילדה בנים, נשא בעלה אישה נוספת כדי שתלד לו בן. האישה הנוספת, ה'שנואה', זו שהבעל נשאה שלא מחמת אהבה אלא לצורך לידת הבן, ילדה את הבן הראשון, ומחמתו ילדה אחר כך גם האהובה בנים. התורה קובעת שאין בכוח בני האהובה לקפח את זכות נחלתו של בן השנואה ואת בכורתו. זקני גלעד ואחי יפתח נהגו שלא כתורה, ובדור הספוג בעבודת אלילים כה רבה אין לתמוה על כך.

יפתח נאלץ לברוח מפני אחיו לארץ טוב שבצפון, כנראה בסביבות תל סוסיתא שמעל מזרח הכינרת.[6] שם התלקטו אליו "אנשים ריקים", כלומר חסרי נחלה, ויחד עימו הקימו גדוד לוחמים, ויפתח עמד בראשו. הגדוד התפרנס מהגנה על יישובים שונים, ליווי שיירות או שימוש כגדוד שכיר במלחמות שונות, מעין הגדוד שהתקבץ סביב דוד בבורחו מפני שאול:

וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ: (שמואל א כב, ב)

 

ד. מינוי יפתח לראש ולקצין

וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב: וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן: וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם:

התחושה הראשונית מקריאת פסקה זו עלולה להביא ללימוד חובה על יפתח, שבשעה שבני עמו נמצאים במצוקה כה גדולה הוא מוצא זמן לערוך עימם את חשבון העבר וכן את חשבון העתיד, שבו הוא דורש להיות ראש ליושבי גלעד לאחר ניצחונו.

לדעתנו יש לקרוא את הפרשה בדרך שונה, ונצביע על מספר נקודות:

א. זקני גלעד גירשו את יפתח מנחלתו שלא כדין שנים לפני מלחמת בני עמון. עתה לא רק שאינם שבים מחטאם, אלא שהם ממשיכים לעמוד בו. הם עצמם הבטיחו למי שיילחם בבני עמון שיהיה לראש:

וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: (י, יח)

ליפתח, בגלל היותו בזוי בעיניהם, הם מציעים להיות קצין – "לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן", כלומר מציעים לו מינוי זמני למלחמה בלבד. אחרי הניצחון הם יוכלו לשלחו מאיתם כדרך ששילחוהו במחלוקתו עם אחיו. יפתח מזכיר להם את שנאתם הקדומה רק בעקבות היחס המבזה שלהם עכשיו, אף שבני עמון כבר נמצאים בשעריהם.

ב. קשה להתעלם מן הדמיון בין טענתו של יפתח לזקני גלעד, "הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם", לבין טענתו של הקב"ה כלפיהם בעת שביקשו את עזרתו מול בני עמון:

וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: וַיֹּאמֶר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים: וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם: וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם: (י, י–יד)

ג. לקראת המלחמה בבני עמון היה יפתח זקוק לסמכויות גיוס נרחבות. יפתח לא יוכל להילחם בבני עמון בלא סמכויות המנהיג, כשמראש מתייחסים אליו כאל אדם בזוי שפונים אליו רק בחוסר ברירה. בעיה זו תבוא לידי ביטוי חריף בהמשך המעשה.

המשא ומתן בין יפתח לזקני גלעד ממשיך גם אחרי שיפתח דחאם:

וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה:

זקני גלעד מבטיחים ליפתח בחוסר ברירה שבעקבות ניצחונו הוא יהיה לראש ליושבי גלעד. יפתח אינו משתכנע ושואל שוב: "אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ?". מדוע שאל פעם שנייה? מן המסופר נראה שלא האמין להבטחתם, ודרש מהם שבועה על דבריהם, וכן עשו לו. המקרא טורח להדגיש שהמשא ומתן שב על עצמו גם במצפה.

כאן דוגמה מובהקת[7] לצורך שלנו להודות לה', שזיכנו ללמוד את המקרא בכלל, ואת פרקי ההפטרה בפרט, כשאנו חיים בארץ קודשו ומכירים את נופיהם של אזורי ההתרחשות המקראית. כך פירשו הרד"ק ור"י אברבנאל את דברי יפתח במצפה:

...כי היא המצפה שנועדו המלכים להלחם עם יהושע, ומפני התשועה הגדולה שהיתה שם היה המנהג בישראל להקבץ שם והיה שם מזבח ובית תפלה, ולאותה מצפה הלכו אנשי גלעד עם יפתח לדבר שם דבריהם לפני ה' במצפה (רד"ק יא, יא).

ונכון הוא מה שכתב רבי דוד קמחי שבעבור שבמצפה עשה האל יתברך תשועה גדולה ליהושע נגד המלכים אשר התקבצו נגדו היה מנהג קדום ביניהם שבעת הצורך היו מתפללים ומבקשים שם מהאל יתברך תשועה שיושיעם מאויביהם כאשר עשה ליהושע באותו מקום, ולכן שמואל הנביא הוכיח את ישראל גם כן במצפה והיה שם מזבח ובית תפלה, ולכן הלכו שרי גלעד שם לעשות חזוקיהם, ואמר 'לפני ה'', כי שמה היתה דבקה ההשגחה האלהית תמיד (ר"י אברבנאל שם).

השם 'מצפה' מתאים לכל מקום גבוה שממנו ניתן לצפות היטב על סביבתו. הרד"ק שולח אותנו לארץ המצפה שתחת החרמון (יהושע יא, ג), והר"י אברבנאל מחזק את דבריו ומוסיף את המצפה ששמואל הוכיח בה את ישראל, המזוהה היום היטב בהר שמואל (נבי סמואל) שליד העיר גבעון, מצפון לירושלים. אנו זכינו להכיר את ארץ ישראל ולדעת שאנשי גלעד לא יכלו ללכת שמה ערב המלחמה עם בני עמון. המצפה הנזכרת בפרקנו היא המצפה שעליה עמדו יעקב ולבן מעל היבוק, בגבול בין בני עמון ובין בני ישראל, וכרתו ברית אחרי המרדף של לבן בעקבות יעקב:

וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (בראשית לא, מח–מט)

רמאותו של לבן כלפי יעקב והתייחסותו אליו כאל גר חסר זכויות, אף על פי שיעקב עמד על משמרתו יום ולילה בחירוף נפש להגן על צאנו של לבן, משתקפות היטב מאבן המצבה שהקים שם יעקב, אבן המצפה. ברמאות דומה לזו של לבן התייחסו זקני גלעד ליפתח כאל גר חסר זכויות, שאין לו שום תפקיד מלבד לחרף את נפשו להגנתם. כשבועת לבן ליעקב נשבעו כאן זקני גלעד ליפתח ערב המלחמה. האם קיימו את שבועתם או המשיכו לרמותו? נדון בכך להלן.

 

ה. המשא ומתן עם מלך בני עמון

וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם:

יש לתמוה על כניסתו של יפתח למשא ומתן עם מלך בני עמון. ניתן להניח שלזקני גלעד היו מועמדים שהיו בעיניהם ראויים יותר מיפתח לניהול משא ומתן. יפתח נבחר כגיבור חיל לנהל מלחמה, ולא לנהל משא ומתן, ודומה שגם יפתח בא ממקומו החדש אל הגלעד במטרה לנהל מלחמה. אפשר שתקלה חמורה שקרתה לו גרמה לו להגמיש את עמדתו המדינית ולהעדיף משא ומתן (שמן הסתם לא היה מעניק לו את העמידה בראש יושבי גלעד), גם אם ייאלץ לוותר בו על נכסים ועקרונות שזקני הגלעד היו מעדיפים לשמור לעצמם. אפשר שנלמד מהמשך המעשה מה הייתה תקלה זו:

וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ: וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם: וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי: (יב, א–ג)

מהמשך המעשה שם עולה שמדובר בקבוצה גדולה מאוד של בני אפרים ש'התנחלה' בעבר הירדן המזרחי, בגלעד, אף ששבט אפרים קיבל את נחלתו במערב הירדן. בספר יהושע מסופר שבני יוסף התלוננו על כך שנחלתם אינה מספיקה להם, וזה עשוי להסביר את מעבר חלק מבני השבט מזרחה והשתלטותם על שטחים בנחלת מנשה המזרחית, ואולי גם בנחלת גד. בני אפרים כועסים על כך שיפתח יצא למלחמה בבני עמון בלי לבקש את רשותם, ואינם מכירים בסמכותו. יפתח מזכיר להם את צרתו הגדולה ערב המלחמה, כשניצב בראש צבא קטן מול צבא גדול יותר וביקש מהם להצטרף לצבאו אך הם סירבו ולא עשו דבר.

נשוב לשעה קלה למשא ומתן שניהל יפתח עם זקני גלעד על סמכויותיו כמנהיג. הוא ביקש להיות ראש כדי לקבל סמכויות גיוס מול האויב העמוני. זקני גלעד נשבעו לו על כך, אך בשעת המבחן חלק גדול מתושבי הגלעד, בני אפרים, ואולי גם אחרים עימהם, לא נענו לזעקת הגיוס ולא יצאו עם יפתח למלחמה. יפתח נותר מול מלך בני עמון בנחיתות כוחות בלתי אפשרית, והעדיף את המשא ומתן, עם כל ההשפלה שהייתה בו. מלך בני עמון לא נכנס למשא ומתן, ודרש לקבל את הכול ולהפוך את בני ישראל ממזרח לירדן לנתינים מסוג ב' או לפליטים חסרי בית ונחלה במערב הירדן. לכך לא היה יפתח יכול להסכים, והוא שם נפשו בכפו, יצא למלחמת מעטים נגד רבים והכניע את בני עמון מכוח רוח ה' ששרתה עליו.

 

ו. טענות יפתח

הטענה הראשונה

וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן:

ישראל לחמו בסיחון מלחמת הגנה. סיחון יצא למלחמה נגדם ביוזמתו (והתורה מוסיפה שמשה שלח לסיחון דברי שלום), והוכה במלחמה שהייתה באשמתו, ואין כל צורך ליטול מישראל את מה שירשו ממנו.

הטענה השנייה

וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:

האל, בורא השמיים ורוקע הארץ, הוא המעניק ארצות לעמים. דבר זה אינו בסמכותו של בשר ודם. סיחון הוכה בדרך חד משמעית בניסי נחל ארנון (שפורטו בספר מלחמות ה', במדבר כא, יד–טז), ויד ה' במהלך זה הייתה ברורה. ה' נתן את ארצו של סיחון לישראל, ולא לבני עמון ומואב. ה' מקבל בטענת יפתח את תפקיד 'אב בית הדין הבינלאומי', הקובע את גבולותיהם החוקיים של עמי העולם.

הטענה השלישית

וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם:

בלק לא נלחם בישראל. הוא בחר להביא את בלעם, נביא הגויים, כדי שהוא ישלול את זכותם של ישראל על מה שכבשו מסיחון. אך בלעם נביא הגויים הכיר בזכותם של ישראל על כיבושיהם:

הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה: (במדבר כג, כד)

אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: (שם כד, ח–ט)

בכך הוכרע גורל ארצו של סיחון, שהיא של ישראל.

הטענה הרביעית

בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא:

לא ניתן לערער אחרי שנים כה רבות על התיישבותו של עם בארץ שנחל ולדרוש ממנו לעקור את התיישבותו, את מפעליו ואת נופי ילדותו בגלל היסטוריה רחוקה, שמבחינה מדינית כבר הפכה לפרה–היסטוריה, שחדלה להיות רלוונטית. בהלכה הוכרה 'חזקת כיבוש' כשישים שנה (רשב"א גיטין לח ע"א).

הטענה הכוללת

מעל לכל טענותיו של יפתח מרחפת בדבריו הטענה הכוללת: ישראל לא כבשו דבר מעמון ומואב עצמם אלא רק נטלו את ארצו של סיחון, שכבשה מעמון ומואב. הם עצמם לא יכלו להוציא את ארצם מיד סיחון, וממילא ישראל לא גרמו להם כל עוול. טענה זו נקראה בפי חז"ל "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח ע"א), כלומר אף שנחלת בני לוט נאסרה לבני ישראל, חבלי ארץ אלו 'נטהרו' והותרו לכיבושם של ישראל אחרי שסיחון לקחם מעמון ומואב.

ננסה להבין טענה זו מן הבחינה המשפטית ההלכתית ומן הבחינה המוסרית. מן הבחינה המשפטית, כללי התורה קובעים ש"קרקע אינה נגזלת": הגזלן נוטל את החפץ הגזול אליו ופורס עליו את חסותו, אך הקרקע נותרת במקומה, ואין בכוח הגזלן להכניסה אליו. לכן בכל התורה הקרקע אינה נקנית בקנייני גזילה, וגם לא בייאוש בעלים עם שינוי רשות והעברתה לאדם שלישי. אך הקרקע עוברת לבעלות הגזלן ב'חזקת מלחמה', שהיא בגדר ייאוש גמור, כחפץ שנפל לעומק הנהר ללא אפשרות סבירה להצילו. ייאוש גמור ('זוטו של ים ושלוליתו של נהר', האבודה ממנו ומכל אדם) קונה גם במקום שקנייני ייאוש רגיל אינם קונים. כך קונה גם חזקת כיבוש מלחמה, וכאמור לעיל, היא חלה כעבור שישים שנה.

נעמוד גם על הבחינה המוסרית. האם מוסרי ליטול מעם חלק מארצו על ידי כיבושה מעם אחר, שכבש אותה מן העם הראשון? קיימת בכך סברה לכאן ולכאן. מצד אחד מהדהדת זעקת העשוק, העם הראשון שארצו נלקחה ממנו באלימות. מצד שני, העם הלוקח את הארץ מן הכובש האלים לא גרם בכך כל עוול לעם הראשון, שהרי לא היה בידו להוציא את האדמה מידי כובשו האלים.

נראה שבמצב כזה יש לבחון את התנהגותו של העם שהאדמה נגזלה ממנו כלפי הכובש האחרון, שכבש את הארץ מיד הכובש הראשון. במקרה דנן היינו מכריעים מבחינה מוסרית את גורלה של ארץ סיחון על פי התנהגותם של בני עמון כלפי בני משפחתם, עם ישראל, שעזב עתה חיי עבדות במצרים ונדודים ארוכים במדבר. בני עמון ומואב התנהגו כלפי עם ישראל בכפיות טובה על אף ששחררו אותם מן השעבוד לסיחון מלך האמורי ושחררו את בניהם הפליטים ואת בנותיהם השבויות. הם לא קידמו אותם בלחם ובמים, ושכרו את בלעם לקללם. במצב זה נכון היה לנהוג עימם במידת הדין ולא ברחמים, ולא להעניק להם את הארץ שנכבשה מסיחון.

הטענה האחרונה

וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן:

יפתח טוען שאינו יכול לשאת עליו עתה את משא ההיסטוריה הכבד, משא בן שלוש מאות שנה. הסכמתו לתביעת מלך בני עמון משמעה עקירת רבבות אנשים מאדמת אבותיהם והפיכתם, עם כל בני משפחותיהם, לפליטים חסרי בית. זו תביעה בלתי מוסרית שתחייב את תושבי גלעד להילחם כשגבם אל הקיר, ומצביאם הוא 'גנרל אין ברירה'. ה' ישפוט את הכופים על אוכלוסייה שלווה ושוחרת שלום את המלחמה הזאת.

 

ז. הנדר

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה:

בפרק זה נעסוק בנקודה הכאובה בפרשת יפתח – הנדר. יש צורך לחבר לפסוקים אלו את הנאמר אחרי ההפטרה:

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב: וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן: וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי (קרי: וְרֵעוֹתָי): וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: (יא, לד–מ)

א. מה חשב יפתח כשנדר את נדרו? וכי מה היה סביר יותר מכך שבתו תצא לקראתו ותקבל את פניו?! מדוע הוא כה מאוכזב כשזה אכן מה שקרה במציאות?

המדרש מעלה את האפשרות שכוונתו הייתה לבעל חיים:

וידר יפתח נדר לה', והיה היוצא וגו'. באותה שעה כעס עליו הקדוש ברוך הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל יקריב לפני? זימן לו הקדוש ברוך הוא בתו (תנחומא בחקותי ז').

אך יפתח לא דיבר על יציאה באקראי אלא על יציאה לקבל את פניו. זו יציאה של אדם ולא של בעל חיים. יתר על כן: חזיר או גמל לא יצא מדלתי הבית אלא ממגוריו בחצר.

נראה שיפתח היה בטוח שכל בנות הגלעד ימתינו לו בקבלת פנים חמה בפתח ביתו, כמו הנשים שיצאו לקראת דוד ושאול אחרי הניצחון על גלית. יפתח ראה את עצמו בוחר את היפה והמובחרת שבהן ומביא אותה עולה לה'. במציאות שום בת לא יצאה לקראתו אחרי ניצחונו. בני גלעד כפויי הטובה לא היו מעוניינים בו, וקיימו את הבטחתם לעשותו לראש כאנוסים על פי שבועת הזקנים. היחידה שאהבה אותו ורצתה ביקרו הייתה בתו, והיא יצאה לקראתו בתופים ובמחולות. אכזבתו של יפתח הייתה אפוא כפולה: הוא הבין גם שאנשי הגלעד אינם מעוניינים בו וגם שהוא מפסיד את בתו, את היחידה שאהבה אותו.

ב. על פי ההנחה שהנדר נועד לאדם שייצא לקראתו, מה משמעות נדרו של יפתח להעלות את היוצא לקראתו לעולה?

ניתן להבין את הנדר כדברי המדרש במעשה העקדה:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם, לא אחלל בריתי – 'ואת בריתי אקים את יצחק', בשעה שאמרתי לך 'קח נא את בנך וגו'', 'ומוצא שפתי לא אשנה' – כך אמרתי לך: שחטהו? לא! העלהו! (בראשית רבה נ"ו).

בהמה המועלית לעולה – יש לשוחטה ולתת את דמה על המזבח. אדם המועלה לעולה מוקדש לה' לצורך עבודתו. מבחינה זו דומה נדרו של יפתח לנדרה של חנה, אמו של שמואל:

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: (שמואל א א, יא)

כך הבינו מספר מפרשים את פשר נדרו של יפתח, שנדר את בתו והקדישה לעבודת ה':

והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים, ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת הש"י לבד, ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה, כי כבר יהיה מיוחד לעבודת הש"י בזולת זה האופן כמו שנמצא בכהנים ובלוים, ומצאנו ג"כ זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה, ואמנם אם היתה אשה יחוייב שתהיה פרושה מאיש, שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת הש"י... ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו, כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש (רלב"ג יא, לא).[8]

אך דעת חז"ל, רש"י והרמב"ן, שיפתח הקריב את בתו לקרבן ממש, כבני עמון שכניו, שהקריבו את בניהם למולך. הוא לא ידע שהתורה אוסרת זאת בתכלית האיסור.[9] חז"ל דרשו על כך את הפסוק "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו יט, ה):

'אשר לא צויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב... 'ולא דברתי' – זה יפתח, 'ולא עלתה על לבי' – זה יצחק (תענית ד ע"א).

ג. חז"ל שאלו מדוע לא התיר יפתח את נדרו אצל פינחס הכהן:

והלא פנחס היה שם, והוא אמר 'לא אוכל לשוב'?! אלא פנחס אמר: אני, כהן גדול בן כהן גדל, אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ? ויפתח אמר: אני, ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט? מבין שניהם אבדה ההוא עלובה, ושניהם נתחייבו בדמיה (תנחומא בחקותי ז').

סוגיה זו ארוכה מארץ מדה, ולא נעסוק בה כאן.[10]