היחס בין ציר צפון-דרום לציר מזרח-מערב

בשיעור הקודם סיכמנו את ההיבטים השונים של ציר דרום-צפון במקדש, ובשיעור זה נסכם את המשמעות הרוחנית של הקשר בין המרכיבים השונים, ולאחר מכן – את היחס שבין שני הצירים המרכזיים במקדש: דרום-צפון ומזרח-מערב.

נקודת המוצא לדיוננו היא המציאות הטבעית ומהלכה של השמש מדי יום. העובדה שהשמש זורחת במזרח, ממשיכה דרומה ולאחר מכאן שוקעת במערב, משמעותה היא שצד צפון הוא רוח השמיים היחידה שבה השמש כלל אינה נמצאת. כיווני השמיים האחרים הם בעלי תוכן עצמי – זריחה, שקיעה או הארה במשך היום. לעומת זאת, צד צפון אינו מוגדר, וכלשון רבי אליעזר (בבא בתרא כה ע"א):[1]

אכסדרה היא מבנה מקורה הסגור משלוש רוחותיו ופתוח לרוח הרביעית. כך גם בעולם – הצד הפתוח, ללא מחיצה וללא קירוי, הוא הצד הצפוני. כשהחמה שוקעת לעת ערב, אצל הקרן הצפון-מערבית של העולם, היא מסתובבת ועולה מעל לרקיע, מעל לכיפת השמיים, מהלכת בלילה לאורך הרוח הצפונית, ממערב למזרח, לשם היא חוזרת כדי לשוב ולזרוח בבוקר. דעת רבי אליעזר מתאימה לדעת חכמי ישראל (פסחים צד ע"ב), שלפיה בלילה השמש הולכת למעלה מן הרקיע ממערב למזרח, ושוב חוזרת ונכנסת בקרן מזרחית צפונית אל תחת כיפת השמיים ומתחילה את מהלכה מחדש.

אם כן, העולם מוצג כמבנה בעל שלושה צדדים מוגדרים – מזרח דרום ומערב – וצד אחד, צד צפון, שנשאר פתוח, ללא מחיצה וללא קירוי, ואפשר אף לומר – פרוץ. תיאור זה, המשקף נאמנה את תנועת השמש, יכול להסביר מדוע "מצפון תיפתח הרעה" (ירמיהו) ומדוע ראה יחזקאל "רוח סערה באה מן הצפון". הצפון פתוח, ועל כן הוא פחות מוגן, כדעת הרמב"ן, וזאת מלבד ההבנה הפשוטה של דברי הנביא ירמיהו, המכוונת לבבל. אפשר להבין מכך שבגלל היותו פחות מוגן יכולים הרוע, החורבן, השדים והזוועות להופיע משם, ולכן מובן מדוע הדבר קשור לכך שהצפון – הצד הצפוּן, שבו השמש אינה מופיעה – מזוהה עם הדין.

בנוסף, מכיון ש"קדם" הוא מזרח, כיווני השמיים האחרים הם שמאל – צפון, ימין – דרום, אחור – מערב. גם מבלי להבין את עומק המושגים הקבליים, ניתן להבין על פי זה שהשמאל הוא צד הגבורות והדין, הצד שנעדר כל נוכחות של השמש, ואילו צד ימין, שבו השמש מאירה במשך רוב שעות היום, הוא צד החסד. אם צד שמאל, צד צפון, מבטא את הדין, ניתן לאמץ את דבריו של השערי אורה ולומר כי עבור הראויים לכך – צד זה יכול גם להיות המקום שבו צפונים הברכה והעושר.

על פי זה מובן מיקומו של השולחן בצד הצפוני של ההיכל, וגם החלפת לחם הפנים המתרחשת מצפון לשולחן. בנוסף, מובן מדוע המנורה נמצאת בדרום ההיכל: המנורה מסמלת את החכמה ואת האור, ולכן מקומה בדרום, המסמל את החסד, במקביל למהלכה של השמש, המאירה במרבית שעות היום בצד דרום. כמו כן, ברור כי התורה מציגה את שני הכלים הללו תוך הדגשת הזיקה הפנימית שביניהם – "המנורה נוכח השולחן". על פי דבריו של השערי אורה אפשר לומר כי גם במבנה ההיכל מייצגים המנורה והשולחן את הצד הרוחני מול הצד הגשמי, כשהמגמה היא שצד החסד של המנורה יאיר את הצד החומרי של השולחן.

באופן פשוט, הצד שבו השמש אינה נוכחת הוא הצד הצפוּן, הנסתר. על פי זה דברים הקשורים לדין יהיו בצד צפון (במקדש –הסנהדרין, בית החליפות, אמת הבניין, שחיטת קדשי קדשים). בנוסף, קדשי הקדשים, הנשחטים בצפון, קרבים בעקבות חטא, ומכיון שתפקידם של הקרבנות הוא להגן מפני הפורענות, וצד זה אינו מוגן באופן טבעי, נדרשת בו הגנה משמעותית יותר. גם התבוננות במבנה הטופוגרפי של ירושלים הקדומה מראה כי העיר ממוקמת בגבעה המוגנת היטב מצד מזרח, דרום ומערב: במזרח מגן עליה נחל קדרון, במערב – נחל ששמו בימי בית שני היה טוירופיאון (גיא עושי הגבינה), ושני הנחלים נפגשים מדרום לעיר דוד ומעניקים לה הגנה גם מצד זה. הצד היחיד שאינו מוגן באופן טבעי הוא צפון, ודווקא בצד זה נבנו בית המלך ובית ה'. כך ראינו גם בדבריו של הנביא יחזקאל, המבשר כי המקדש העתידי יהיה מצפון לעיר.

הסבר זה מצטרף למה שהוזכר בשיעורים הקודמים:

א. הסברו של הרמב"ם לקשר שבין הרוע לחומריות.

ב. היחס שבין החסד שבדרום – האור (כמו במנורה), לדין שבצפון – הכלי. הכלי מוגבל ומצומצם, אך הצמצום והגבולות מאפשרים לברכה לחול באופן מדוד, שקול ומבורך.

ג. ההבנה שהעושר שבצפון נועד להתמודד עם הדין, הרוע והחיסרון. כך הוסבר הקשר שבין שבטי אשר ונפתלי, שבהם שורה הברכה הגשמית, לעבודה הזרה המתגלה בפסל מיכה ובעגל שעשה ירבעם בן נבט בדן (נזכיר כמובן ש"דן" קשור לדין).

על פי מה שראינו, ניתן לסכם את משמעותם של שני הצירים שראינו במקדש – צפון-דרום ומזרח-מערב. תחילה יש לציין שהמושג "קדש הקדשים" מתייחס בראש ובראשונה לחלק הפנימי של המקדש, מקום השראת השכינה, המקום שבו שוכן כיסא ה' – הארון, הכפורת והכרובים, ובו נמצאים הלוחות, שברי הלוחות וספר תורה. כל אלו מייצגים את ביתו של ה', את המקום שבו שורה השכינה.

יתכן שניתן להקביל זאת למושג דומה – "קדשי קדשים" שנשחטים בצפון. על פי הבנה זו[2] בכל אחד משני הצירים יש נקודה נעלה, שהיא קדש הקדשים. במערב קדש הקדשים הוא החדר הפנימי, המקודש ביותר, המבטא את השראת השכינה, ובצפון קדשי קדשים הם הביטוי הנעלה והמקודש של עבודת האדם את ה', עבודה הכרוכה בשחיטת הבהמה ובעילויה כדי לאפשר לאדם לתקן את חטאיו, לכפר על עוונותיו, להתקרב מחדש אל הקודש ולשמוע בקול ה', וכך דווקא הצפוֹן הצפוּן הוא מקום של מסירות נפש, השתוקקות, תיקון ורצון לקרבת אלוקים.

על פי מה שראינו ביחס להופעת השמש ולכיוון זריחתה ושקיעתה, ניתן להציע כי ציר מזרח-מערב מתייחס לגילוי השכינה, בזיקה למהלכה של השמש. את הזיקה הזאת ניתן להסביר בשתי דרכים, היונקות מן ההתייחסות למהלכה של השמש. אפשרות אחת היא שאף על פי שצד מערב הוא צד השקיעה נבחר צד זה לסמל את השכינה, כדי לומר שהשכינה אינה תלויה בטבע אלא עומדת מעליו, ולכן היא נמצאת דוקא בצד השקיעה.

האפשרות השניה, המתאימה לדבריו של הרש"ר הירש, היא שבתחילה היתה השכינה במזרח, ורק בעקבות החטא והפולחן לשמש היא הסתלקה למערב.

יש זיקה ישירה בין גילוי השכינה למהלכה של השמש במשך היום. קשר זה מובן מתוך הנחה כי גרמי השמיים מגלים את הופעתו של הקב"ה בעולם הטבע, ובני האדם – בפרט בתקופות קדומות – ייחסו חשיבות דתית עליונה להופעת השמש ולשקיעתה.

בין אם מלכתחילה צד מערב הוא הצד המבטא את השכינה, שאינה תלויה בגורמי הטבע, ובין אם הבחירה במערב היא תגובה להפיכת הטבע לתחליף לעבודת ה', יש זיקה ישירה בין ציר זה לנוכחות השכינה.

כמו כן, המשנה בסוף מסכת ברכות אומרת ש"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים". הראשונים נחלקו בשאלה האם דין זה נוהג בתוך הר הבית, ו"שער המזרח" הוא שער ניקנור, כדעת הרמב"ם, או מחוץ להר הבית, והשער הוא שער המזרח של הר הבית, שער שושן, כדעת רש"י.

לפי שתי ההבנות הסיבה להחמיר בצד מערב מעבר לדינים הרגילים של מורא מקדש היא "מפני שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים", שבו שורה השכינה, ולכן אין להקל ראש כנגדו, משום שכל השערים במקדש מכוונים זה כנגד זה, ממזרח למערב.

שער המזרח של הר הבית הוא שער שושן, ואחריו נמצאים שער עזרת נשים, שער ניקנור, שער האולם, שער ההיכל והפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים. על פי זה מובנות ההלכות שהזכרנו, שלפיהן על האדם להעמיד את מיטתו מצפון לדרום ולא ממזרח למערב, וכן לא להתפנות לכיוון מערב, מפני שציר מזרח-מערב מסמל את נוכחות השכינה.

היבט נוסף המחזק את ההבנה כי ציר מזרח-מערב הוא ציר השכינה קשור למה שמצוי בקודש הקדשים. הלוחות, שברי הלוחות וספר התורה המונחים בקודש הקדשים מבטאים את ההתגלות האלוקית, את התורה שבכתב, שניתנה לישראל בהר סיני ונוכחת עתה במקדש. לצד הארון נמצאת צנצנת המן, המבטאת את החסד שהשפיע הקב"ה על ישראל במשך קרוב לארבעים שנה, מטה אהרן, המבטא את הבחירה באהרן ובכהונה משבט לוי, וארגז פלשתים, המבטא את היות הקב"ה איש מלחמה המנצח את מלחמות ישראל.

כמו כן, כפי שאומרת הגמרא (יומא נד ע"ב), ברגלים היו גוללים את הפרוכת, ועולי הרגלים היו רואים את הכרובים מעורים זה בזה, דבר המבטא את החיבה האינטימית שבין כנסת ישראל לקב"ה. מראה זה מבטא באופן מובהק את הנוכחות האלוקית שם ואת גילוי החיבה לישראל בשעת העליה לרגל.

כל אלו מחזקים את ההתייחסות לציר מזרח-מערב כציר השכינה.

אמנם, בהקשר זה עלינו להסביר את מקומו של מזבח הקטורת ואת עבודת הקטורת, המכוונת כלפי קודש הקדשים ולא בציר צפון-דרום.

נושא זה דורש עיון נרחב בנוגע למשמעות הקטורת, אך נציין בקצרה כי אחת ההבנות היא שהקטורת מקשרת ומחברת את הכל כלפי הקודש.

על פי מה שהוצע, עיקר עבודת האדם היא אכן מצפון לדרום – בשחיטת קדשי הקדשים ובעבודת השולחן. רק עבודת הקטורת נעשית בציר מזרח-מערב, מפני שתפקידה לחבר את שתי המערכות – את ציר עבודת האדם ואת ציר השכינה.

על פי הבנה זו ניתן להסביר את הקשר שבין הטבת המנורה להקטרת הקטורת בבוקר ובין הערביים, המחברות את שני הצירים. כאמור, נושא זה רחב ביותר, ואכמ"ל.

כפי שציינו, בניגוד לציר מזרח-מערב, בציר צפון-דרום צד צפון פתוח, ואינו מוגדר מראש. שאר הצדדים ברורים, עם מחיצות ותקרה, ורק צד צפון פתוח – מה שיקרה בו הוא תוצאה ישירה של מעשי האדם. דבר זה טומן בחובו סכנה, חיסרון ודין, אך כאשר מצליחים לאזן זאת על ידי החסד – הדין שבצפון מאפשר להעניק לאדם את האוצרות הצפונים בו, שיבואו לידי גילוי בעתיד.

הקדושה שבצפון מתקשרת לשחיטה, לעשייה האנושית ולהקרבת קרבן בעקבות החטא, והיא רומזת על התיקון שעושה האדם כדי להתקרב מחדש אל השכינה. שאלה זו קשורה ליחס שבין כיוון מבנה הבית – מזרח-מערב, לכיוון הכבש והמזבח – צפון-דרום. מדוע אין ציר מרכזי אחד, המכוון כלפי מערב? יתכן שהמפגש הטבעי והפשוט עם הקב"ה הוא בציר מזרח-מערב, ולכן ככל שמתקדמים מערבה הקדושה עולה – מן האולם להיכל ומשם לקודש הקדשים (כפי שמבואר במסכת כלים א, ה ואילך). המהלך של התיקון, של עילוי הבהמה ומסירות הנפש של האדם, הוא בציר צפון-דרום, ושני הצירים משלימים זה את זה, ועל כן שניהם נדרשים.

במובן מסוים ציר צפון-דרום חיצוני יותר, כפי שהמזבח הוא מזבח החיצון, הנמצא בעזרה, ואילו ציר מזרח-מערב פנימי יותר, ועל כן העבודה בו נעלה מעבודת המזבח, שבה יש דם ושחיטה,[3] אך הם משלימים זה את זה – צפון המזבח הוא "לפני ה'" (כפי שהדגיש החזקוני), לפני ההיכל והקודש.

הדרישה לזיקה ישירה בין הקרבת הקרבנות ובין ההיכל מבטאת את הקשר ההכרחי בין עבודת האדם להשראת השכינה. לא רק שאין סתירה בין שני הכיוונים, אלא שהם משלימים זה את זה, ויש ביניהם זיקה וקרבה מהותית, מפני שכל המקדש כולו הוא מקום השראת השכינה, שאליו מגיע האדם כדי לראות את מלכו ולעבוד אותו בכל דרכי העבודה (השתחוויה, קרבנות, תפילה וכו'). עניין זה של המקדש בא לידי ביטוי בקשר שבין ציר צפון-דרום, הציר החיצוני, הקשור למרחב הפתוח שבו יש ביכולת האדם לתקן את מעשיו מתוך הקרבת קרבנות ותשובה, לציר מזרח-מערב – הציר הפנימי, שבו המנורה (המסמלת אור וחכמה) מאירה ומתקנת את הברכה הגשמית, המתגלה בהנחת לחם הפנים על השולחן.

בנוסף לדברים שהזכרנו בנוגע למקדש, נוסיף כמה הערות המתייחסות למציאות שמחוץ למקדש. באופן כללי, החלק הצפוני של ארץ ישראל מתאפיין בפוריות, גשמים, ברכה וחקלאות, ואילו החלק הדרומי מדברי, יבש, פחות מיושב, עני בצמיחה ובברכה חקלאית. עניין זה מחזק את מה שכבר הזכרנו – אור ושמש תמידיים אינם מאפשרים את גילוי השפע, שצריך להית במידות הראויות (כפי שבתפילת שמונה עשרה, בברכה השנייה, אנחנו מזכירים גבורות גשמים – השפע של ברכת הגשם מתוקן רק כשהוא במידה הראויה, וברור לכל כי כמות עצומה של מים בבת אחת אינה לברכה).

ביחס לנחלות השבטים, עלינו לשים לב לשפע החומרי המאפיין את נחלת בני יוסף, אפרים ומנשה, לעומת נחלת יהודה, הכוללת בתוכה גם שטח מדברי, נטול ברכה חקלאית ומים. ידוע כי משיח בן יוסף מזוהה עם בניין הקומה החומרית של האומה, ואילו משיח בן דוד מזוהה עם בניין הקומה הרוחנית. זהו גם היחס שבין ממלכת ישראל, השוכנת בצפון, לממלכת יהודה שבדרום.

נקודה נוספת שיש לשים לב אליה[4] היא המקומות שבהם התגלגל הארון לאחר המלחמה שבה נלקח על ידי הפלישתים לאשדוד, ובעקבות הנזקים שגרם בבית דגון הוסב לגת הפלישתית. בעקבות המהומות שגרם גם שם הוא הועבר לעקרון, ולבסוף הוחזר לישראל והגיע לבית שמש, ומשם – לאחר שאנשי בית שמש לא נהגו בו בכבוד הראוי ונענשו על כך – עבר לקריית יערים. לאחר המלכתו על כל ישראל, העלה דוד המלך את הארון מקריית יערים לירושלים.

כל התחנות של הארון אצל הפלישתים (אשדוד, גת – המזוהה בתל צפית שליד כפר מנחם, עקרון – המזוהה ליד קיבוץ רבדים) ואצל ישראל (בית שמש וקריית יערים) נמצאות ממערב לירושלים, כלומר בציר מזרח-מערב. הכלי המסמל יותר מכל את השראת השכינה נדד בערים שונות ממערב לירושלים, ואילו נוב וגבעון, התחנות של הבמה הגדולה ששימשה להקרבת קרבנות ציבור לאחר חורבן המשכן שבשילה, מצויות מצפון לירושלים. גם כאן ציר מזרח-מערב הוא ציר הארון והשראת השכינה, ואילו ציר צפון-דרום הוא ציר עבודת האדם את ה'.

יש מקום להתבונן בכך שלעיתים הברכה החומרית עלולה לפגוע ביכולת לעסוק בחכמה ובמושכלות, ולהיפך – המציאות המדברית קשורה לחכמה. בנוסף, יש מקום להשוות בין מתן תורה בהר סיני, דרומית מערבית לארץ ישראל, ובין מעין מתן תורה בארץ ישראל – הברית שנכרתה בין בני ישראל לקב"ה בהר גריזים ובהר עיבל. במעמד הברכה והקללה שותפות האדם בכריתת הברית גדולה מאשר במעמד הר סיני. הר סיני, שבו היתה השראת שכינה מובהקת, שוכן בדרום מערב ארץ ישראל, ואילו הר גריזים והר עיבל, שבהם באה לידי ביטוי שותפות האדם בברית, שייכים לציר צפון-דרום.[5]

בשיעור הבא נחזור ונתבונן בע"ה בנבואת יחזקאל ובאזכורים של שני הצירים הללו – צפון-דרום ומזרח-מערב, וננסה לעמוד על משמעויותיהם בעקבות מסקנותינו בשיעורים אלו. בכך נסיים בע"ה את שיעורינו לשנה זו.