השראת השכינה לעתיד לבוא על הר גבוה

בשיעור הקודם התחלנו לעיין בנבואות מראה האלוהים האחרון של הנביא יחזקאל (פרקים מ-מח). בסוף השיעור הקודם התחלנו לבחון את משמעות גובהו של מקום המקדש, ועסקנו בברכת משה לבנימין ובפירוש הביטוי "בין כתפיו שכן". בשיעור זה נעסוק במשמעותה השראת השכינה דווקא במקום נמוך, ובמשמעותו של השינוי בעניין זה לעתיד לבוא.

לאחר שלמדנו שהקב"ה בחר להשרות את שכינתו בנחלת בנימין ועמדנו על ייחודה הטופוגרפי, ברצוננו לבחון את משמעותו הרוחנית של מיקומם הנמוך של העיר והמקדש ביחס לגבעות הסובבות אותם.

פסוקים שונים בדברי הנביאים ובכתובים מתייחסים למיקומה הנמוך של ירושלים.

בתהילים (קכה, ב) נאמר:

הכתוב מעניק משמעות רוחנית לעובדה הטופוגרפית שהעיר הקדומה נמוכה מן ההרים הסובבים אותה. רד"ק מבאר:

נראה שהנחת היסוד של רד"ק היא שההרים הסובבים את העיר אמורים להגן עליה, ולמרות זאת – אומר הכתוב – אין היא מוגנת באמת אלא בשם ה'. ואולם, אנו מבקשים לטעון כי ההרים הסובבים את העיר הקדומה לא די שאינם מגינים עליה, אלא שהם מהווים נקודת תורפה שלה, בהיותה נשלטת על ידם, וממילא לא ההרים הם שמגינים על ירושלים כי אם ה'. לפי הבנה זו התנאים הטופוגרפיים של העיר אינם מספקים לה את ההגנה הראויה, ויוצרים תלות בהגנה האלוהית – "וה' סביב לעמו".

תיאור דומה עולה גם מכינויה של העיר – "גיא חזיון" (ישעיהו כב, א). רד"ק על אתר מפרש:

לפי הרד"ק, הכינוי "גיא" נובע ממעשיהם הרעים של יושבי העיר. על פי דרכנו, כינוי זה מתייחס למיקומה הנמוך יחסית, בין ההרים הסובבים אותה.

גם ירמיהו (כא, יג) מכנה את ירושלים "יושבת העמק צור המישור". הכינוי "צור המישור" משמעו 'צור הבולט מתוך העמק', והוא מתייחס לכך שירושלים היא גבעה הבולטת מבין העמקים שסביבה. ואולם, בגלל מיקומה הנמוך מכונה ירושלים בפסוק גם "יושבת העמק" – תיאור ההולם, כפי שמבאר יפה נֹגה הראובני, את מראה העיר כפי שנגלה לעיני הנביא הבא מענתות, מאזור האוכף שבין הר הצופים להר הזיתים.

המשמעות הראשונה כבר הוזכרה לעיל: מיקומה הנמוך של העיר מבטא את פגיעותה ואת העובדה שאין היא מוגנת באופן טבעי, ובכך הוא מבטא את תלותה היסודית בקב"ה.

איתא במדרש תהילים (סח, ט):

כלומר: הקב"ה בוחר לשכון דווקא במקום הנמוך ביותר, בגלל ענוותנותו.

נאמר בתהילים (קיג, ד-ו):

גדולתו של הקב"ה היא בכך שאין הוא מוגבל למקום מסוים, והוא מתגלה בשמים ובארץ גם יחד. רעיון זה עולה במקומות רבים אחרים, כגון בפסוק אחר בתהילים (קלח, ו) – "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע", ובמדרש (שמות רבה ב, ט) על ההתגלות בסנה: "למה נגלה הקב"ה למשה בסנה? ללמדך שאין מקום בעולם פנוי בלא שכינה, ואפילו הסנה".

תפיסה זו מנוגדת בתכלית לאמונתם של הגויים, העובדים את אלוהיהם "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים יב, ב), וכדברי רבי עקיבא במשנה (עבודה זרה ג, ה): "כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה". יסוד זה עולה בכמה מקומות בתורה ובדברי הנביאים, כגון "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק" (דברים לג, יט); "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ" (הושע ד, יג). צורת העבודה האלילית מבוססת על האמונה הגשמית, שלגובה יש בה מקום משמעותי. את קרבתם לאלוהיהם ביטאו עובדי האלילים במישור הפיזי: הם תפסו את האלים כיושבים על ההרים ובמקומות הגבוהים ושולטים על כל מי שנמצא תחתם, ועל כן קבעו את אתרי הפולחן דווקא במקומות גבוהים, המבטאים מבחינתם דמיון וקרבה לאלוהיהם. יתרה מזאת – מסתבר שלהתנשאות הפיזית היה גם מובן של התנשאות וגאווה במישור הרוחני, אולי מתוך רצון להתחרות באל השוכן למעלה. מכאן תובן הביקורת של הנביאים (ראה למשל ישעיהו פרק ב') על הגאווה וההתנשאות, שיש בהן משום חילול ה'.

בניגוד לתפיסה זו, הקב"ה מתגלה בכל מקום – הן מצד ענוותנותו הן מצד גדולתו: הוא אינו מוגבל כלל על ידי המציאות הפיזית, ועל כן הוא משגיח גם במקום נמוך ומתגלה גם בו.

חלק מן הנביאים מתייחסים למציאות עתידית שבה יהיו הר בית ה' והמקדש במקום גבוה מאוד. משמעות השינוי היא שלעתיד לבוא לא יהיה פער בין המציאות הפיזית למציאות הרוחנית: המקום הגבוה מבחינה פיזית יהיה גם המקום המשמעותי מבחינה רוחנית, ולהיפך. במציאות העתידית תתבטל השניוּת בעולם, ותתגלה בו האחדות האלוהית. כמובן, המציאות אינה מגבילה אותו יתברך באופן כלשהו ח"ו, אך במציאותו הממשית של הר בית ה' בראש ההרים יתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב, יז).

חזון אחרית הימים (ישעיהו ב, ב; מיכה ד, א) מתאר את הר בית ה' שיהיה "נכון בראש ההרים", וזאת בניגוד ליתר ההרים, שהתמוטטותם מתוארת בפסוקים רבים:

דברים דומים מופיעים במקורות נוספים, וראו גם בפרק מ"ו בתהילים. התמוטטות ההרים מסמלת את שבירת העבודה הזרה: הקב"ה נאבק בפולחן האלילי של אלוהי העמים.

הר ציון, לעומת זאת, יישאר נכון, והתנשאותו נובעת אפוא מהשפלת יתר ההרים האליליים על ידי ה', השוכן על הר ציון. דברים דומים אודות יציבותו של הר ה' מופיעים גם במקומות אחרים, כגון "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (תהילים קכה, א).

כיון שהר ה' לא יימוט – לא תימוט גם ירושלים, השוכנת עליו, כדרך שתימוטנה יתר הערים היושבות על ההרים. כך נאמר ביואל (ד, יז-כ):

ובזכריה:

לסיכום: תיאור המציאות העתידית מורה על ניגוד ברור בין ההרים, שיימוטו כחלק מן המאבק האלוהי בעבודה הזרה, ובין הר ציון, שיישאר נכון ולא יימוט. ניגוד זה מבטא את נצחיותו של מקום עבודת ה', ואת זמניותם של מקומות העבודה הזרה.

מדברי הנביאים עולה בבירור כי המקדש העתידי ישכון במקום גבוה, כחלק מן המקום המרכזי שיתפוס בהיותו מקום השראת השכינה.

כפי שציינו לעיל, הנביאים ישעיהו ומיכה מתארים את מרכזיותו של בית המקדש עבור העמים כולם:

רבים מן המפרשים מבינים כי המילים "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשא מגבעות" מתייחסות למעמדו הרוחני והערכי של הר בית ה', כמקום מרכזי שהכל יכירו בעליונותו ובחשיבותו ויעלו אליו למשפט. ברם, מהמשך הפרק בספר ישעיהו (ב, יב-יח) נראה כי אין לפסול את ההבנה שהכוונה למקום נישא גם מבחינה פיזית:

הנביא קושר בין גובה פיזי ובין חשיבות רוחנית, ועל כן נראה שיש להבין בדרך דומה גם את ראשיתה של הנבואה: הר ה' יהיה נכון בגובה, בראש ההרים, גם במובן הפיזי.

לאור זאת ניתן להעלות הסבר שלפיו בקיעת הר הזיתים, המתוארת בנבואת אחרית הימים של זכריה (יד, ד), תביא להגבהת הר המוריה, וממקום גבוה זה יצאו המים החיים אל הים הקדמוני ואל הים האחרון (שם, ח).

נסיים חלק זה בדברי התוספתא בברכות (א, טו), הקושרת בין חורבן לנמיכות ובין החזרת השכינה לגבהות:

יש לשים לב לכך שהחזון העתידי המתאר את המקדש בראש ההרים תואם את המציאות המשתמעת מתיאור גן העדן בתורה. אמנם לא נאמר במפורש שגן עדן ניצב על הר גבוה, אך כך מתארת אותו התורה (בראשית ב, י-יד):

התורה מספרת על נהר היוצא מעדן, משקה את הגן ומתפצל לארבעה ראשים.[1] מקובל לזהות את הפישון ואת הגיחון מדרום לארץ ישראל (גם בכך ישנן דעות שונות), ואת החידקל והפרת מצפון לה. ברור כי על מנת שנהר יוכל להשקות את העולם הוא צריך להיות גבוה מן המקומות שאליהם המים זורמים, ולכן סביר להניח כי גן עדן היה במקום גבוה, וממנו יצא הנהר המשקה את העולם. ההקבלה לגן העדן מלמדת שמציאות זו היא המציאות העליונה והשלימה שקדמה לחטא. ידועה ההקבלה בין גן עדן למקדש – ישנן דעות בחז"ל המזהות את גן עדן בהר המוריה. במובנים רבים, המקדש העתידי יהיה דומה לגן העדן בראשית הבריאה.[2] אם כן, המציאות העתידית חוזרת במובנים מסוימים לבריאה הבראשיתית, שבה המקדש שוכן במקום גבוה.

להשלמת עיוננו נחזור לנבואת יחזקאל – מהי משמעותה הרוחנית של העובדה כי חזונו של הנביא מתאר את המקדש העתידי כניצב על הר גבוה? לפי מה שהסברנו, המציאות העתידית מהווה תיקון של מה שהתרחש קודם לכן, כאשר לאורך כל ימיו היה המקדש במקום נמוך יחסית. הבאנו מספר הסברים למשמעותה של העובדה הזאת, אך גם על פי ההסברים הללו יש פער בין המציאות הפיזית למציאות הרוחנית – המקדש לא היה בנוי על הר גבוה אלא במקום נמוך יותר, למרות שהמשמעות הפשוטה של השראת השכינה במקום היא שכאן מקור הכל, וזהו המקום הנשגב ביותר בעולם.

המקדש העתידי, הן בנבואות ישעיהו ומיכה הן בנבואת יחזקאל, יהיה על הר גבוה. משמעות הדבר היא שאחדות ה' תתגלה בעולם – לא תהיה כל הפרדה בין הפן רוחני לגשמי, והמקום הנשגב מבחינה רוחנית יהיה גם המקום הגבוה מבחינה פיזית. הבנה זו תואמת את ההבנה כי המראה שבפרקים מ'-מ"ח מתאר מציאות עתידית בעלת מימד של נצח, ובמסגרת זו המקדש אכן יתקיים לעולם: השער המזרחי החיצון יהיה סגור כדי לסמל כי השראת השכינה בו היא "עד עולם", וגם הימצאות המקדש על הר גבוה מבטאת את הגילוי האלוקי המאחד בין עולם הרוח לעולם החומר, כאשר המקום המקודש ביותר נמצא על הר גבוה.

בשיעור הבא נעסוק ביחס בין מיקומה של העיר למיקומו של המקדש לעתיד לבוא ובמשמעותו.