שיעורים בספר יחזקאל -
שיעור 14
יחזקאל | פרק י' | הסתלקות השכינה מן המקדש
קובץ טקסט
א. זריקת גחלי האש על ירושלים
אנו מגיעים לפרק השלישי בנבואה הארוכה שבפרקים ח'–י"א, שבה נלקח יחזקאל לירושלים במראות א‑לוהים בשעה שזקני יהודה יושבים לפניו בביתו שבבבל. פרק ח' תיאר את התועבות הנעשות בירושלים ונחתם בעבירות החמס שבעיר. בפרק ט' באים שישה מלאכים והורגים את יושבי ירושלים, אך יש בתוכם איש אחד לבוש בדים, שתפקידו לסמן את הצדיקים שבעיר. בפרקנו המראה מגיע לשיאו, בתיאור עזיבת השכינה את המקדש. ואולם, קודם לכן באים כמה פסוקים המשלבים בין ההכנות להסתלקות השכינה ובין תפקיד נוסף של האיש לבוש הבדים. על מנת להבדיל בין שני הנושאים הדגשנו את הפסוקים העוסקים בפעולת האיש לבוש הבדים, ואילו הפסוקים המשמשים כהקדמה למסעות השכינה מובאים בלא הדגשה:
(א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל[1] אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי: (ג) וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: (ד) וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה': (ה) וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵ‑ל שַׁ‑דַּי בְּדַבְּרוֹ: (ו) וַיְהִי בְּצַוֹּתוֹ אֶת הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן: (ז) וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא:
נפתח בפסוקים המודגשים, הנוגעים לאיש לבוש הבדים מן הפרק הקודם. הקשר בין שני הנושאים, שבגללו נתערבו בפסוקים אלו, הוא כמובן המרכבה: המרכבה משמשת למסע השכינה, אך גם כמאגר של גחלי אש,[2] שהאיש לבוש הבדים מצטווה לקחת ממנו גחלים ולזרוק על העיר.
עצם הרעיון שאש תבוא על העיר איננו חדש. בפרק ה' נצטווה יחזקאל לחלק את שערותיו לשלושה חלקים: "שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר" (ה', ב), ושני השלישים האחרים יוכו בחרב. לאחר שראינו בפרק ט' את עונש החרב, השלמת העונש באש שבפרקנו היא המשך מסתבר.[3]
לציווי כי האיש לבוש הבדים הוא שייטול את הגחלים וישליכן על העיר יש משמעות סמלית רבה. ביום הכיפורים הכוהן הגדול לובש בדים: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף" (ויקרא ט"ז, ד), ואז מכניס לפניי ולפנים מלוא חופניו קטורת על גבי גחלים: "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת" (שם, יב). קשה להתעלם מן הדמיון לציווי כאן לאיש לבוש הבדים: "וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי". ביום הכיפורים הכוהן לבוש הבדים מכניס מלוא חופניו קטורת על גבי גחלים לקודש הקודשים, מקום השראת השכינה על גבי הכרובים, על מנת לכפר על בני ישראל. כעת האיש לבוש הבדים מצטווה לעשות את ההפך: לקחת מלוא חופניו גחלים מבין הכרובים שבמקום השראת השכינה ולזרוק אותן על העיר ועל המקדש, כביטוי להרס וחורבן.
ואולם, למעשה אין האיש לבוש הבדים ממהר כלל וכלל לקיים את הציווי הקשה שהוטל עליו. בפרק הקודם ראינו שתפקידו של האיש לבוש הבדים היה לסמן את הצדיקים בירושלים, ומכאן שהוא מבטא את הצדדים הטובים שבעם ישראל. ניתן אפוא לראותו כמלאך מליץ יושר על ישראל, ועל כן נקל להבין מדוע כעת אין הוא מקיים את הציווי במלואו. ראשית, אין הוא לוקח את הגחלים בידיו, אלא עומד ליד אחד הכרובים[4] וממתין שם: "וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן. וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא". ובכן, אחד הכרובים לוקח בעצמו את הכרובים ונותן אותן אל חופני לבוש הבדים, וכך הגחלים מתקררות קמעה, מעין 'בישול בכלי שני', וכדברי חז"ל: "אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: אילמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל, לא נשתיירו משונאיהן של ישראל[5] שריד ופליט" (יומא עז ע"א).[6]
יתרה מזאת, בפרק הקודם, כאשר הורה ה' למלאכים להשחית את תושבי העיר, נאמר "צֵאוּ! וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר" (ט', ז), ואילו כאן נאמר רק "וַיִּקַּח וַיֵּצֵא": לא נאמר שהאיש לבוש הבדים מילא את הצו כלשונו, ולא נזכר כלל שזרק את הגחלים על העיר. גם על כך עמדו חז"ל, וכדברי רש"י בפירושו לפרקנו:[7] "לא זרקם מיד, ואף על פי שקבלם לבוש הבדים, לא השליכם עד לאחר שש שנים לקבלתו, שנתעממו הגחלים בידו כל שש שנים. ותדע, שהרי נבואה זו בשנה הששית נאמרה, והעיר חרבה בשנת אחת עשרה".
ב. הסתלקות השכינה
מכאן נעבור לתיאור הסתלקות השכינה. כבר בפסוק הראשון בפרק יחזקאל שב ורואה את מראה דמות הכיסא שראה כבר בפרק א', המסמל, כפי שלמדנו שם, את מקום מושב השכינה. השלב הראשון במסע השכינה, שכבר נזכר בפרק הקודם מסיבות שעמדנו עליהן שם, מתואר כאן בשנית: "וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה' ". כבוד ה' יורד מעל הכרובים שבקודש הקודשים[8] ועובר למפתן הבית, לקראת עלייתו למרכבה, והמרכבה מתחילה 'להתחמם' לקראת הנסיעה הצפויה: "וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵ‑ל שַׁ‑דַּי בְּדַבְּרוֹ".
הפסוקים הבאים עוסקים במרכבה, וגם כאן ניתן להבחין בין שני סוגי פסוקים. מרבית הפסוקים מתארים את המרכבה, בדומה לתיאור שבפרק א' אך בכמה שינויים, ואילו שלושת הפסוקים שהדגשנו עוסקים בהמשך ההכנות למסע השכינה ובמסע עצמו:
(ח) וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם: (ט) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ: (י) וּמַרְאֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן: (יא) בְּלֶכְתָּם אֶל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִפְנֶה הָרֹאשׁ אַחֲרָיו יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם: (יב) וְכָל בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם אוֹפַנֵּיהֶם: (יג) לָאוֹפַנִּים לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי: (יד) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר: (טו) וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר: (טז) וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם: (יז) בְּעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ אוֹתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּהֶם: (יח) וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים: (יט) וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: (כ) הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה: (כא) אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם: (כב) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם הֵמָּה הַפָּנִים אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר מַרְאֵיהֶם וְאוֹתָם אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ:
בפס' טו הכרובים מתחילים להתרומם, וזהו השלב הבא בהכנות ל'נסיעה'. בפס' יח מתחיל מסעה של השכינה עצמה: לאחר שהתרוממו הכרובים, השכינה, שכבר עברה קודם לכן מקודש הקודשים למפתן הבית, עולה מן המפתן על המרכבה, ואז הכרובים עוברים לתחנה הראשונה במסעם – פתח שער בית ה' המזרחי.
שאר הפסוקים חוזרים באופן כללי על העקרונות המוכרים לנו מתיאור המרכבה בפרק א': לצד הכרובים יש אופנים, המתרוממים עימם בשעה שהכרובים נושאים את כנפיהם; לכרובים יש ארבעה פנים, ולכן המרכבה יכולה לפנות לכל צד בלא להסתובב.
ובכל זאת, יש שני הבדלים בולטים במיוחד בין התיאור כאן ובין התיאור שבפרק א'. בראש ובראשונה, עצם החלפת המילה "חיות" שבפרק א' במילה "כרובים". יחזקאל עצמו מעיד שרק כעת הבין כי אותן 'חיות' אינן אלא "כרובים". אמנם בתחילה סבר שהוא שב ורואה 'חיות': "וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר", אך כעת הוא כבר מבין את פשר הדבר: "וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה". אכן, כעת מתברר תפקידה של המרכבה: לשמש כמקום מושב ארעי לשכינה, תחליף למקום מושבה הקבוע על הכרובים שבמקדש, כפי שהיה עד כה.
ההבדל השני נוגע לאחד מן הפנים. בא', י נאמר: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן", וכאן נאמר: "פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר". מכאן ניתן להסיק ש"כרוב" הוא שור או עגל.[9] משמעותו של הזיהוי הזה, שבכל מקום שנאמר 'כרובים', הכוונה לחיות שגופן כגוף שור, אבל לפנים שלהן יש צורות שונות. אם כן, מרכבתו של הקב"ה נשענת כביכול על ארבעה שוורים, ולכל אחד מהם ארבעה פנים, שאחד מהם הוא פני שור.[10]
בצד הבדלים משמעותיים אלו יש הבדלים קלים נוספים, שקשה לראות מה משמעותם. לדוגמה, יחזקאל מציין כעת "לָאוֹפַנִּים לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי", אך לא נתבאר מה החשיבות של שינוי השם, וגם לאחר מכן הנביא ממשיך להשתמש במילה "אופנים".
יחזקאל רואה לנגד עיניו את מסעה של השכינה העוזבת את בית המקדש. כפי שצוין כבר בפרק א', מכאן ואילך אין עוד משמעות לקיומו של המקדש, והוא עומד מעתה 'על זמן שאול'; שוב אין ניתן למנוע את חורבנו הקרב ובא.
ברם, סיומו של הפרק עדיין איננו סיומה של הנבואה. התיאור של מסע השכינה המתרחקת מן המקדש יושלם רק בפרק הבא, ושם גם יתברר מהו המסר שנצטווה יחזקאל להעביר לזקני יהודה היושבים לפניו כל אותה שעה, בעודו שרוי בירושלים במראות הנבואה.
[1] ה"גלגל" הוא אחד מאופני המרכבה, כפי שיחזקאל מבאר להלן בפס' יג: "לָאוֹפַנִּים לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי".
[2] כפי שראינו כבר בתיאור הראשון של המרכבה: "וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק" (א',יג). אין ברור מן הפסוק אם מדובר רק במראה או בגחלי אש של ממש, אך לענייננו אין זה משנה, שהרי מכל מקום אין המעשה שבפרקנו קורה במציאות הריאלית כי אם "במראות א‑להים" (ח', ג).
[3] כפי שראינו בפרק ה', אין הכוונה לשרפת העיר דווקא, אלא האש היא דימוי לרעב ולדבר: "שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ" (ה', יב). אמנם בפרקנו ייתכן שהכוונה לשרפה ממש, ואם כן, דינה של ירושלים דומה לדין עיר הנידחת: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ" (דברים י"ג, טז–יז).
[4] לקמן נעמוד על זהותו של הכרוב הנזכר כאן.
[5] זוהי כמובן לשון 'סגי נהור', והכוונה לעם ישראל עצמו.
[6] וכן כתב רש"י בפירושו לפרקנו: "והוא בקש מן הכרוב לתתם לו כדי שיצטננו הגחלים ותקל הגזירה".
[7] מקור הדברים במדרש ויקרא רבה אמור פרשה כו ח.
[8] על מנת להבדיל בין שני הכרובים שבמקדש ובין ארבעת הכרובים שבמרכבה, הכתוב מכנה את שני הכרובים שבמקדש 'כרוב', ואת כרובי המרכבה 'כרובים'.
[9] פירוש זה עשוי לשפוך אור על הגִזְרוֹן (אטימולוגיה) של המילה כרוב: השורש כר"ב משמעו בארמית חרישה, ושור הוא בהמת החרישה המובהקת (על פי אנציקלופדיה מקראית, ערך 'כרוב', כרך ד עמ' 239).
[10] להבנה שכרוב הוא שור נודעת חשיבות יתרה להבנת חטא העגל. בפרשת משפטים, בתיאור השני של מעמד הר סיני, נאמר על משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל שראו "אֵת אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כ"ד, י). כפי שציינו רמב"ן וראב"ע שם, מראה זה מזכיר בבירור את מה שראה יחזקאל: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא" (יחזקאל א', כו). מעתה יובן היטב מעשהו של אהרן בחטא העגל. אהרן כבר ראה שהקב"ה שוכן כביכול על גבי כרובים-שוורים. על כן כשבושש משה לרדת מן ההר, ובני ישראל ביקשו ממנו להשיב אליהם את השכינה, בנה להם אהרן 'מרכבה' חדשה, העשויה בתבנית המרכבה המוכרת. מבחינתו של אהרן, העגל לא נועד לעבודה זרה כלל ועיקר. אהרן עצמו מכריז: "חַג לַה' מָחָר" (שמות ל"ב, ה). חטאו היה בניסיון המלאכותי 'להוריד' את השכינה על גבי כרוב-שור, בלא ציווי ובלא הסכמה מאת ה', בִּמקום שהשכינה עצמה תקבע את מושבה ואת מקומה.
ואולם, מסתבר שהעם לא הבין כראוי את מעשהו של אהרן, והביטוי הסמלי למקום מושבו של ה' הפך אצלם לחטא חמור של עבודת העגל עצמו: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, ח). אשר על כן הותרה לאהרן הכוהן לבדו הכניסה לקודש הקודשים וראיית מקום השראת השכינה מעל הכרובים-השוורים שעל הארון. ואולי זו גם הסיבה שהשכינה שורה על גבי שני כרובים, ולא על גבי כרוב אחד; שאילו היה שם רק כרוב אחד, היה חשש כבד יותר שעם ישראל יחליף בו את עבודת ה'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)