תולדות עבודת ה' במזבחות -
שיעור 215
מעמדו של הנשיא בנבואת יחזקאל | סיכום
קובץ טקסט
בשיעורים האחרונים הרחבנו והעמקנו בניסיוננו להבין את המשמעות של כניסת השכינה וחזרתה למקדש ממזרח, ובזיקה לכך – גם את כניסתו של הנשיא למקדש מאותו כיוון.
סיכום משמעותם של הכיוונים בנבואות יחזקאל
הראינו כי כיוונים אלו מהווים היפוך של סילוק השכינה מן המקדש למזרח (בפרקים ח-יא), וכן היפוך העבודה הזרה שנגלתה לנביא, שראה בחצר המקדש עשרים וחמישה אנשים שאחוריהם אל היכל ה' והם משתחווים קדמה – לשמש.
בחנּו את ציר מזרח-מערב והראינו כי משמעותה של הפנייה מזרחה היא התרחקות מן הקב"ה, ופנייה מערבה מסמלת התקרבות לקב"ה.
כך גם ביקשנו להבין את משמעות הציר הזה בנבואות יחזקאל, ועל כן הסברנו שבפרקי הגאולה מודגשת חזרת השכינה ממערב למזרח, ובעקבותיה – כניסתו המיוחדת של הנשיא למקדש. עיון זה הוא חלק מההתבוננות בהבטחות "עד עולם" שנאמרו לנביא –"דוד עבדי נשיא להם לעולם", "ברית שלום ברית עולם" ו"מקדשי בתוכם לעולם" (לז, כד-כח).
הנשיא
בשיעורים הקודמים ניסינו לעמוד על תפקידיו של הנשיא בפרקי הגאולה, ובשיעור זה בכוונתנו לסכם את דברינו על מעמדו של הנשיא בנבואת יחזקאל. תחילה עמדנו על עצם השימוש במילה "נשיא": הנביא משתמש במילה זו לצד המילה "מלך", ובפרק ל"ז דוד המלך מכונה בשני הכינויים. הדגשנו כי בפרקי הגאולה (מ-מח) מוזכר רק הכינוי "נשיא" ואין כל אזכור של המילה "מלך". הנחת היסוד היא כי הנביא מדייק במילותיו, והשימוש בכינוי "נשיא" בלבד בפרקי הגאולה אינו מקרי.
מתוך עיוננו בפסוקים שונים ראינו כי בדרך כלל משמשת המילה "נשיא" ככינוי למנהיג כלשהו, שאינו בהכרח מנהיג של כלל העם, כמו נשיאי השבטים. ייתכן שבחירתו של הנביא במילה "נשיא" מלמדת על כך שמבחינת סמכויותיו והיקף שלטונו המנהיג העתידי של עם ישראל לא ישתווה למלך. סברא זו מתבססת גם על העובדה שהנביא מביע מספר הסתייגויות מאופי ההנהגה של מלכי בית דוד בסוף ימי הבית הראשון.
אמנם, אין בפרקי הגאולה תיאור של סמכויות הנשיא, והנביא מסתפק בתיאור תפקודו במקדש, הרחקת אחוזתו מן המקדש ואזהרה שלא להונות את העם.
ביקורת על מלכי בית דוד
א. לאורך הספר ניתן למצוא ביקורת על המלכים האחרונים לבית דוד. כך, לדוגמה, בפרק י"ב (א-טז), במעשה הסמלי של עשיית כלי גולה ויציאה מן העיר כדי להמחיש את החורבן הקרב ובא, שבו הנביא מכוון למלך צדקיהו (המכונה בפרק זה "נשיא" – אולי כדי לרמוז שמלכותו אינה שלימה) העתיד לברוח עם פמלייתו בחיפזון ובחשכת לילה:
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם בְּתוֹךְ בֵּית הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵם: וְאַתָּה בֶן אָדָם עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה וּגְלֵה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְגָלִיתָ מִמְּקוֹמְךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר לְעֵינֵיהֶם אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה: וְהוֹצֵאתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם כְּמוֹצָאֵי גּוֹלָה: לְעֵינֵיהֶם חֲתָר לְךָ בַקִּיר וְהוֹצֵאתָ בּוֹ: לְעֵינֵיהֶם עַל כָּתֵף תִּשָּׂא בָּעֲלָטָה תוֹצִיא פָּנֶיךָ תְכַסֶּה וְלֹא תִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ כִּי מוֹפֵת נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל: וָאַעַשׂ כֵּן כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי כֵּלַי הוֹצֵאתִי כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם וּבָעֶרֶב חָתַרְתִּי לִי בַקִּיר בְּיָד בָּעֲלָטָה הוֹצֵאתִי עַל כָּתֵף נָשָׂאתִי לְעֵינֵיהֶם:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּבֹּקֶר לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה: אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הַנָּשִׂיא הַמַּשָּׂא הַזֶּה בִּירוּשָׁלִַם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם: אֱמֹר אֲנִי מוֹפֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ: וְהַנָּשִׂיא אֲשֶׁר בְּתוֹכָם אֶל כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ פָּנָיו יְכַסֶּה יַעַן אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת הָאָרֶץ: וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה וְשָׁם יָמוּת: וְכֹל אֲשֶׁר סְבִיבֹתָיו (עזרה) עֶזְרוֹ וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּבֹּקֶר לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה: אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הַנָּשִׂיא הַמַּשָּׂא הַזֶּה בִּירוּשָׁלִַם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם: אֱמֹר אֲנִי מוֹפֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ: וְהַנָּשִׂיא אֲשֶׁר בְּתוֹכָם אֶל כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ פָּנָיו יְכַסֶּה יַעַן אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת הָאָרֶץ: וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה וְשָׁם יָמוּת: וְכֹל אֲשֶׁר סְבִיבֹתָיו (עזרה) עֶזְרוֹ וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".
כך אכן קרה, כפי שמתארים הפסוקים בספר מלכים ב (כה, ב-ז):
"וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ: וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה: וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו: וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט: וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל".
צדקיהו נתפס על ידי הכשדים, כל אוהביו עזבוהו, בניו נשחטו לעיניו והוא הובא לארץ כשדים, שבה מת.
פעולותיו של הנביא נועדו להמחיש את תועבות המלך ואת עונשו, שיודיע בגויים "כי אני ה'".
ב. בפרק י"ט נושא הנביא קינה על נשיאי ישראל. לדעת רוב המפרשים ה'אם' המוזכרת בפרק מסמלת את בית המלוכה, וה'גורים' הם המלכים האחרונים לבית דוד. הראשון הוא יהואחז, שהוגלה למצרים; השני הוא יהויקים (או יהויכין, שגלה לבבל), והאחרון הוא צדקיהו. יש לשים לב לכך שגם כאן הנביא מכנה את מלכי יהודה "נשיאי ישראל". ייתכן שהדבר נובע מכך שבסוף ימי הבית הראשון הצטמצמה סמכותם של המלכים, והם שלטו על ממלכה קטנה יותר.
מבלי להיכנס לפרטי המשל והקבלותיו, ברור כי דימוי מלכות יהודה למשפחת האריות רומז לברכת יעקב ליהודה, וכך גם המשל השני – לגפן, הרומז להמשכה של אותה ברכה (ראו בראשית מט, ח-יב). ברור כי מלכים אלו, כל אחד ודרכו המדינית, הפרו את הברית עם ה' ונכשלו בתפקידם.
הנביא אינו מפרט את חטאיהם של המלכים. גם התאריך שבו נאמרה הנבואה לא נאמר במפורש – סביר להניח שהיא נאמרה בסוף תקופת צדקיהו, כשסוף מלכות יהודה כבר נראה היטב באופק, ועל כן אין כאן תוכחה ישירה אלא קינה שעיקרה הבעת צער על מצבה העגום של המלכות. ייתכן שיש בכך גם עידוד לחזור בתשובה, על מנת לאפשר את תיקון המציאות המובילה לחורבן.
גם בפרק כ"א פסוק י"ז מתייחס הנביא לעונשם של הנשיאים, ובפסוק ל' הוא מתייחס לצדקיהו במילים "ואתה חלל רשע נשיא ישראל אשר בא יומו בעת עוון קץ". הנביא קובע כי חרב בבל תשיג את צדקיהו בבוא יומו, בגלל רשעתו ואחריותו לחורבן ירושלים.
בפרק כ"ב, המתאר את תועבותיה של ירושלים ("עיר שופכת דם") ואת משפטה, מזכיר הנביא תחילה (פסוק ו'): "הנה נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך למען שפך דם". בכח זרועם גרמו מלכי יהודה לשפיכות דמים.
ג. בפרק ל"ד מתאר הנביא את מעשיהם הרעים של "רועי ישראל". למרות הביקורת הקשה של הנביא על הרועים, שלא רעו את צאנם כראוי ובעקבות מעשיהם התפזר הצאן על פני כל הארץ, ייעודה של נבואת יחזקאל (בניגוד לנבאתו של ירמיהו) אינו תוכחה. במציאות העגומה שנוצרה בעקבות החורבן, זוהי נבואת נחמה. מכיון שרועי הצאן לא שמרו על צאנם – ה' ייקח מהם את תפקידם וירעה את הצאן בעצמו. הוא יוציא את עמו מבין העמים, יביא אותם לארץ ישראל, וירעה את עמו בארץ. ה' ישפוט בין שה לשה, והוא יקים להם רועה אחד, הוא דוד עבדו, שיאחד את שתי הממלכות:
"וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה: וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי".
לכאורה נראה כי ישנה כאן הסתייגות מן המלוכה – ה' יהיה להם לאלוקים ודוד יהיה נשיא בתוכם. מעבר לכך שתוארו של המנהיג העתידי, דוד הרועה, יהיה "נשיא" ולא "מלך", בדומה לתוארו בפרקי הגאולה (מ-מח), הכתוב אינו קובע כי המנהיג יהיה נשיא עליהם, אלא נשיא בתוכם. ייתכן שניסוח זה מרמז על ההיקף ועל תוקף סמכותו של הנשיא, שתהיה פחותה מזו של המלך, ואולי זהו ביטוי להסתייגותו של הנביא מן המלכות הארצית כפי שהיא באה לידי ביטוי בממלכת יהודה בסוף ימי הבית הראשון.
פרשנות זו של דברי הנביא מזכירה את הסתייגותו של שמואל מהקמת מוסד המלוכה, כאשר הוא מוכיח את העם על בקשתם (שמואל א יב, יב): "ותאמרו לי לא כי מלך ימלוך עלינו, וה' אלוקיכם מלככם". כך הוא אומר גם בפרק י"ב (פסוק י"ד): "אם תיראו את ה' ועבדתם אותו ושמעתם בקולו, והייתם גם אתם וגם המלך אשר עליכם אחר ה' אלוקיכם". בסופו של דבר, המבחן העליון של כל מנהיגות הוא בשאלה האם המנהיג והעם כאחד הולכים אחרי ה' או לא. כך אצל שמואל הנביא, כך אצל ירמיהו (ל, ט) וכך גם אצל יחזקאל.
אמנם, גם אם יש כאן הסתייגות מן המלכים ומן המלכות, עיקרה של הנבואה הוא שהקב"ה יהיה לעם ישראל לאלוקים, ודוד עבדו יהיה נשיא בתוכם.
ד. בפרקי הגאולה מתאר הנביא את התיקון הנדרש על מנת שכל ההבטחות הגדולות (מלכות, מקדש וברית), יתקיימו עד עולם, אך בתוך כך הוא מציין מספר דברים בעייתיים שנעשו על ידי מלכי בית דוד. כך הוא מתאר את הדברים בפרק מ"ג (ז-ט):
"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם: בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי: עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם".
ייתכן כי המקור לפסוקים אלו הוא דברי התורה בפרשיית התוכחה בסוף ספר ויקרא (כו, ל):
"וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם".
רש"י על אתר מזכיר את דברי הספרא:
"מה היה עושה? נוטל יראתו ונותנה על לבו, ומגפפה ומנשק עד שכריסו נבקעת, ונופח הוא ויראתו לארץ. לכך נאמר 'ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם'".
לעומת זאת, האבן עזרא מסביר כך:
"גילוליכם – שם גנאי לעבודת גילולים, מגזרת 'כאשר יבער הגלל', והטעם כי בהתחברם לבתי עבודה זרה שם תהרגו, וישחיתו אויביכם צורת גלוליכם, ואני לא אושיעכם".
על פי פירוש זה יש כאן ביקורת קשה על העם ועל המלכים, שעבדו עבודה זרה בסמיכות גדולה למקדש, והתיקון למציאות מתועבת זו הוא הרחקת העבודה הזרה ופגרי המלכים מן המקדש, כדי שהשכינה תוכל לשרות בתוכם לעולם.
בהמשך אותו פרק (מג, י-יא) קושר הנביא ישירות בין בניין הבית ותכניתו ובין תיקון העוונות, ומביע תקווה כי הבושה והחרטה, שיגיעו בעקבות מדידת התכנית, לימוד תורת הבית ומתוך כך נחמה וגאולה, יאפשרו תיקון אמיתי לחטאים:
"אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית: וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם".
הנביא מסתייג לא רק מן המלכים, אלא גם ממשרתי הקודש – הלויים והכהנים (מד, ה-טז):
"וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' בֶּן אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ לְכָל חֻקּוֹת בֵּית ה' וּלְכָל תּוֹרֹתָיו וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ: וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם: וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת הַבָּיִת הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם: יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן עַל כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם: וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ: וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי".
הנביא מתאר את הכהנים כ"ערלי לב וערלי בשר" שנתנכרו במעשיהם לאביהם שבשמיים ועבדו עבודה זרה במקביל להקרבת הקרבנות במקדש, ובכך חיללו את המקדש. הנביא קובע כי הם וצאצאיהם יהיו פסולים מלהקריב בבית שייבנה, וענשם הוא הבושה שתהיה מנת חלקם, כאשר הם יהיו בבית המקדש אך לא יהיו ראויים לעבודת המזבח, ויעסקו בעבודות חיצוניות בלבד – עזרה לשוערים, שחיטה, הפשט וניתוח, הכנת כלים וכו', ורק בני צדוק, ששמרו את משמרת המקדש בזמן ששאר הכהנים עבדו עבודה זרה, יוכלו להקריב קרבנות על מזבח העולה.
כשם שהנהגתו העתידית של הנשיא תהיה "לעולם", ועל כן יש צורך בתיקון מלא של המעשים המתועבים שנעשו בעבר, כך גם המקדש והעובדים בו הם "לעולם", ועל כן יש צורך בתיקון מלא של חטאי העבר. חלק מן התיקון העתידי הוא שרק בני צדוק, שלא עבדו עבודה זרה, יקריבו קרבנות על גבי המזבח.
בהמשך (מה, ט-י) פונה הנביא אל המלכים, נשיאי ישראל, ודורש מהם להסיר את החמס והשוד שהיו בימי הבית הראשון:
"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי ה': מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם".
הנשיאים נדרשים לסלק את מעשיהם הרעים, הגורמים לגירוש עם ישראל מנחלתו, ולהנהיג את העם בצדק – במידות, במשקלות ובכל מה שהם עושים. בפרק מ"ו (פסוק יח) חוזר הנביא על אזהרה דומה – "ולא ייקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחוזתם, מאחוזתו ינחיל את בניו למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו".
אם כן, לאורך הספר ישנה זיקה ישירה ובלתי אמצעית בין תיקון מעשי המלכים לקיומה של הנשיאות העתידית "עד עולם", ובין תיקון מעמד הכהונה להשראת השכינה עד עולם.
בעניין זה מעירה טובה גנזל[1] הערה יפה:
"אף שאין הבדל מובהק בשימוש בתואר נשיא ובתואר מלך בפרקים א'-ל"ט, אין זה מקרי שהחטאים שיוחסו לנשיאים שונים באופן מהותי מאלה שיוחסו למלכים. בחזונו העתידי של יחזקאל ינהיג נשיא, ולא מלך, את העם, משום שהחטאים שייחס לנשיא אינם כרוכים לא בטומאה ואף לא בחילול, וזוהי אמת המידה שבה בחן יחזקאל את מידת התאמתם של מנהיגי ישראל לתפקידי ההנהגה".
אחוזת הנשיא
לעניות דעתנו ניתן לפרש את מיקום אחוזת הנשיא בצידי נחלת השבטים ובריחוק גדול מן המקדש כחלק מן התיקון הנדרש – כך יימנע הנשיא מהונאת העם (וגזילת אוצרות בית ה'), מעבודה זרה, וממיקום אחוזתו בסמוך למקדש, מתוך הבנה כי הקרבה לבית ה' עלולה לגרום לחילול ה'. הנביא, המתאר את המלכות שתתקיים "עד עולם", מדגיש את טוהר מידותיו של המנהיג העתידי, הן ביחסו לקב"ה והן בצדק החברתי שהוא ישליט.
תפקידי הנשיא
בפרקי הגאולה אין כל התייחסות לתפקידי הנשיא שאינם קשורים לזיקתו למקדש. ייתכן שתפקידי המלכות, כלומר הנשיאות העתידית, יהיו זהים לתפקידי כל מלך, וכשם שהתורה לא פירטה את תפקידי המלך בפרשת המלך (דברים יז, יד-כ), ורק ציינה את המיוחד בתפקידי מלך ישראל בהשוואה למלכות הרגילה, כך גם הנביא יחזקאל מבין כי נשיאי בית דוד ינהיגו את העם וימלאו תפקידים הדומים במהותם לתפקידי המלכות הרגילים. אך ייתכן גם שפרקי הגאולה, אף שהם מתייחסים גם לנחלות בני ישראל בכלל הארץ, נועדו בעיקר לתאר את המקדש העתידי, ובמסגרת זו הם מתייחסים לזיקה המיוחדת בין הנשיא למקדש, כשבמוקד נמצאות הנהגת בית דוד והשראת השכינה "עד עולם".
הנשיא והמקדש
בהקמת המקדש ובחנוכתו אנו מוצאים יוזמה ועשייה נרחבת של המלכים – דוד ושלמה. גם באירועים גדולים אחרים הקשורים למקדש מצאנו מעורבות גדולה של המלכים, כגון פסח חזקיהו ויאשיהו. ספר דברי הימים מתאר בפירוט את זיקתם של המלכים השונים לעבודת המקדש.[2] כמו כן, במקרים שבהם הכניסו המלכים (אחז, מנשה ויהויקים) עבודה זרה למקדש, מצאנו תיאור מפורט של הדברים.
ברור שהתורה דוגלת בהפרדה בין סמכויות המלכות, הכהונה, המשפט והנבואה, ולכן כשהמלך עוזיהו התערב בעבודת המקדש ורצה להקטיר קטורת הוא הוצא מן המקדש, הצטרע עד יום מותו, והיה רעש גדול (דברי הימים ב כו, טז-כג). אך בשום מקום לא מצאנו הנחיה מפורשת בנוגע לתפקידיו של המלך במקדש (חז"ל קבעו, על פי הפסוקים בדברים לא, י-יג, כי על המלך לקרוא בתורה במעמד 'הקהל'). בנוסף, סביר להניח כי לפני תקנת חז"ל שלפיה כל קרבנות הציבור ממומנים ממחצית השקל, המלכים היו אלו שדאגו באופן שוטף למימון ההוצאות השוטפות של המקדש.
אך הנביא יחזקאל מתאר גם את סדרי כניסת הנשיא למקדש וגם את הקרבנות המובאים על ידו, כפי שראינו בפרטי הדברים.
ראינו את חשיבותו של כיוון חזרתה של השכינה למקדש, ממזרח למערב. עסקנו גם בייחודו של שער המזרח עבור הנשיא, היושב בו לאכול לחם לפני ה'. בשבתות ובראשי חדשים הנשיא ייכנס דרך שער החצר הפנימית הפונה קדים, וישתחווה על מפתן השער (במקום פנימי יותר מאשר פתח השער, שבו השתחוו עם הארץ). במועדים יהיה הנשיא בתוך העם, הנכנסים בציר צפון-דרום, וכך סדרי הכניסה והיציאה מצביעים מחד על מעמדו המיוחד של הנשיא ומאידך על הימצאותו בתוך העם.
ביחס לקרבנות המוקרבים על ידי הנשיא, נראה כי הנשיא הוא זה שיקריב את קרבנות הציבור. העם ישתתף בתרומה לנשיא על מנת לממן את הקרבנות, וכך הנשיא ייצג את כלל העם לפני ה'.
נראה כי הדגשים הללו בנוגע למעמדו של הנשיא במקדש נועדו להנציח את מעמדו כמשרת של הקב"ה, המייצג את כל העם, ובכך להראות את מעמדו המיוחד תוך שמירת אזהרותיו של הנביא, כדי שהשראת השכינה "עד עולם" תתאפשר.
בכך אנו מסיימים את עיוננו במעמדו המיוחד של הנשיא בנבואות הגאולה של יחזקאל, ובשיעור הבא נתייחס למשמעות קיומה של הנשיאות "עד עולם".
* * * * * * *
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://etzion.org.il
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
דוא"ל: [email protected]
|
* * * * * * *
|
[1] מעמדם של בעלי התפקידים במקדש העתידי בנבואת יחזקאל, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, י"ט (תשס"ט), עמ' 11-25.
[2] פירוט עניין זה מחייב שיעור בפני עצמו, ואכמ"ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)