תולדות עבודת ה' במזבחות | 197 | איסור הבמות | 173

בשיעור הקודם עסקנו בנבואת ירמיהו בפרק כ"ג ובעיקר בנבואת יחזקאל בפרק ל"ד, שעסקו בכניסת ה' אל תפקיד הרועה של עם ישראל במקום המנהיגים שכשלו והביאו את החורבן. בשיעור זה נעיין ביחזקאל בפרקים ל"ה-ל"ו, העוסקים בגאולת הרי ישראל בהשוואה לשממה שתפקוד את אדום ואת הר שעיר:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל הַר שֵׂעִיר וְהִנָּבֵא עָלָיו: וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה:

"עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה': יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ: וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב: וּמִלֵּאתִי אֶת הָרָיו חֲלָלָיו גִּבְעוֹתֶיךָ וְגֵאוֹתֶיךָ וְכָל אֲפִיקֶיךָ חַלְלֵי חֶרֶב יִפְּלוּ בָהֶם: שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תָשֹׁבְנָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וְעָשִׂיתִי כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ: וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה' שָׁמַעְתִּי אֶת כָּל נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁמֵמוּ לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה: וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי:

"כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' כִּשְׂמֹחַ כָּל הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ: כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחְלַת בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר שָׁמֵמָה כֵּן אֶעֱשֶׂה לָּךְ שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר שֵׂעִיר וְכָל אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'"   (יחזקאל ל"ה).

"וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם: לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ-דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' אִם לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז: לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם:

"כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית: לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'"   (יחזקאל ל"ו, א'-ט"ו).

הרי ישראל

נפתח את השיעור בעיון בביטוי הרי ישראל.[1] אמנם פרק ל"ה עוסק בהר שעיר ופרק ל"ו בהרי ישראל, אך זוהי נבואה משותפת שעיקר תוכנה הוא שהרי ישראל ייבנו על חורבות הר שעיר.

יחזקאל ניבא בבבל, בארץ מישורית. לכן מעניין לראות כי הפנייה להרים רווחת מאוד בכל פרקי יחזקאל. הפנייה להרי ישראל (המוזכרים בספר יחזקאל שש עשרה פעמים) באה לבטא ככל הנראה את געגועיו של הנביא לנוף של ארץ ישראל שהוא השאיר מאחוריו עם יציאתו בגלות החרש והמסגר בימי יהויכין.

פנייה מובהקת דווקא להרי ישראל קשורה ככל הנראה לעובדה כי בכל ראשי ההרים היו מקומות של פולחן אלילי. ובמילותיו של הנביא יחזקאל:

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם"   (יחזקאל ו', י"ג).

דרכם של עובדי עבודה זרה הייתה לבנות את מקום פולחנם על הרים וגבעות. המשנה בעבודה זרה מתייחסת לעבודה הזרה של הגויים:

"הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהם אסורים שנאמר "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ" (דברים ז', כ"ה) רבי יוסי הגלילי אומר: "אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים" (דברים י"ב, ב') ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם. ומפני מה אשרה אסורה? מפני שיש בה תפיסת יד אדם וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור אמר רבי עקיבא אני אובין ואדון לפניך כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם ע"ז"   (עבודה זרה ג', ה').

מדוע עובדי אלילים בוחרים למקם את מקום עבודת אלוהיהם במקומות הגבוהים? נראה כי עניינה של התפיסה האלילית היא כי ככל שאתה נמצא במקום גבוה יותר פיסית אתה יותר קרוב אל האל. הגובה החומרי הינו ביטוי של עצמה, כח ושלטון ועל כן הערצה של המקום הגבוה היא ביטוי של קרבה אל האל.

בניגוד לעובדי האלילים, ירושלים והמקדש לא נמצאים במקום הגבוה ביותר. על ירושלים נאמר "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קכ"ב, ב'). ועל מקום המקדש נדרש הפסוק על שבט בנימין: "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים ל"ג, י"ג). ניתן לראות בבירור כי מקום המקדש בהר המוריה נמוך הן מהר הזיתים ממזרח לו והן מאיזור הרובע היהודי ממערב לו. רק לעתיד לבוא ניבאו הנביא ישעיהו ב', ב' והנביא מיכה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים" (מיכה ד', א'). כלומר ייתכן כי במציאות העתידית יהיה שינוי מוחלט של פני השטח והר בית ה' יהיה פיסית בראש ההרים. במובן הרחב יותר ניתן לומר כי לעתיד לבוא מקום המקדש יחזור להיות כמו גן העדן בבריאת העולם – מקום גבוה – ותחזור להתגלות האחדות הא-להית, בה המקום הגבוה פיסית הוא המקום הנעלה והנשגב מבחינה רוחנית.[2]

בגלל שההרים הגבוהים היו שותפים לעבודה זרה נגזר עליהם עונש "וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר" (יחזקאל ל"ג, כ"ח). לאחר החורבן הנביא מביע את ניחומיו ומבטיח כי יחזור אליהם רועה ישראל (יחזקאל ל"ד, י"ג-י"ד). הנביא מדגיש שלוש פעמים כי "הרי ישראל" הם מקום מרעה משובח לצאן. ברור כי אין הכוונה כי הרי ישראל ייהפכו למקום מרעה, שהרי זה גורלם של מקומות עזובים כי אם הכוונה ליישוב הארץ בצאן אדם (יחזקאל ל"ו, ל"ז-י"ח). הרי ישראל השוממים יינטעו, ייעבדו וייזרעו כימים מקדם: "הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם".

מה הטעם שבחר הנביא יחזקאל בכינוי "הרי ישראל" לארץ ישראל בתיאור חורבנה ובחזון שיקומה? רוב חקלאותה האינטנסיבית של הארץ התרכזה באיזור ההרים. בנוסף יחזקאל הוא בן למשפחת כהנים ששירתה במקדש. בילדותו בירושלים הוא ספג את מראות נופם של הרי יהודה ובהם מדרגות הכרמים והמטעים, והוא זוכר אותם במלוא תפארתם. אך הוא מכיר את מצבם הנוכחי, את שוממותם בעקבות שנות המלחמה והחורבן. הניגוד בין הנוף השטוח והמשעמם של בקעת בבל שכולה משקה וירק בולט לעומת הרי יהודה הפורחים והפוריים שעתה חרבים ושוממים.

ועל חורבנם הנביא מציין: "וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת" (יחזקאל ל"ח, כ'). אפשר בקלות להרוס את המדרגות בהרים על ידי דרדור אבנים. בנוסף, מדרגות אבנים בהרים זקוקות לטיפול מתמיד ובשנות המלחמה והגלות שלאחריה הופסקה מלאכה זו, נוצרו פרצות בגדרות האבן ובמדרגות דרכן התפרצו מי הנגר אשר סחפו את אדמתם. שנים מעטות של הזנחה כזאת עשויה להביא לחורבן גמור של תרבות המדרגות. וזו הייתה יסוד חקלאות ההר בארץ.

עם חורבן המדרגות נסחפת אדמת ההרים ויחד איתם נהרסת הצמחייה הטבעית, נחשפים הסלעים, והעפר שנסחף מהם סוחף את פתחי הגאיות ונוצרות בהן ביצות. כך נחרבה תרבות המדרגות הקדומה ברוב חלקי הארץ. יחזקאל הנביא הכיר עובדות אלו ומתוך דבריו בוקע כאבו על שממת הרי ישראל והחשש שמא יהיה חורבן זה ממושך וסופי. אך הוא מצפה ליום הקרוב שבו יתקיים חזון שיקומם וחידוש תפארתם "וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם". זהו חזון הנקמה הגדול ביותר להרי ישראל ולעם שישוב אליהם.

בפרק ל"ו, ד', בפניית הנביא להרי ישראל הוא מוסיף את החורבות השוממות והערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים אשר מסביב. פרק ל"ו נאמר לנביא אחרי החורבן, ולכן מתוארים גם מקומות הישוב שחרבו. משם הכתוב עובר לתיאור נבואה להר שעיר, מתוך הנחה כי הרי ישראל ייבנו על חורבת הר שעיר.

הר שעיר

נבואות הגויים מרוכזות בפרקים כ"ה-ל"ב, ואילו הנבואה לאדום בהר שעיר היא בפרק ל"ה. קודם לכן בפרק כ"ה נמצאת הנבואה הראשונה על אדום:

"כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ: וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'"   (יחזקאל כ"ה, י"ב-ט"ו).

ככלל, אדום נמצאת מדרום למואב, מדרום לנחל זרד. בגלל קרבתה המשפחתית של אדום לישראל פרצו השנאה והנקמה בעת החורבן ביתר אכזריות. ובגלל הנקמה שאדום נקמה בבית יהודה עונשה יהיה חמור יותר. ה' יכרית ממנה אדם ובהמה וכל יושבי אדום יידעו שזוהי נקמתו של הקב"ה. ככלל, האיבה בין אדום לישראל גדולה. שנאת אדום לישראל הפכה לאיבת עולם. כאשר גלה ישראל לבבל, האדומים השתלטו על דרום נחלת יהודה. האזור נשאר בידם בימי הבית השני עד שמלכי בית חשמונאי החזירו את שלטון ישראל עליו וגיירו את האדומים.

הנביא מציג הקבלה וניגוד בין חורבן אדום לישועת ישראל. נשיאות פני הנביא אל הר שעיר משמעותה חורבן עכשווי של אדום.

עתה נבאר את פרטי הפרק. הנביא מתחיל בתיאור הפורענות ומבשר כי הר שעיר יהיה שממה. שנאת אדום לישראל נובעת משנאת עשיו ליעקב. ה' ימלא את כל שטחה של אדום בחללי חרב ההרים הגבעות הגאיות והאפיקים והערים לא ישובו לקדמותן. כאשר תשמח כל הארץ על חורבן אדום, בעת הגאולה, תשמח כל הארץ במלכות ה'. אדום עזרה לאויב בעת המלחמה ואחרי החורבן תפסה חלק מאדמת ישראל.

 בחלק הראשון של פרק ל"ו פונה הנביא אל הרי ישראל בנבואת נחמה. הנביא מזכיר את שארית הגויים, הממלכות הקטנות ששרדו תחת לחצו של צבא נבוכדנאצר. הנביא פונה לאותם המקומות להם ניבא שממה (ההרים, הגבעות, האפיקים, החורבות השוממות והערים הנעזבות) ומנחם אותם. הם נשאו את כלימות הגויים ועכשיו הם ישאו פרי לעם ישראל. ברגע שהרי ישראל יתנו מחדש את פריים, יתקרב הקץ וזה עצמו סימן מובהק לכך שקרובה השיבה לארצם. אותם הרים אליהם פונה הנביא ייעבדו וייזרעו. הבטחה זו הינה קיום של דברי התורה "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כ"ו, ט'). הנביא ממשיך וקובע כי הוא ירבה עליהם את כל בית ישראל כולו, והערים והחרבות תיבננה. על ידי כך תתקיים המגמה העיקרית של הגאולה: וידעתם כי אני ה'. וזהו תיקון גדול ללעג ולבוז של הגויים, לשמחה לאיד שלהם על חורבן ההרים ועל השממה. בנוסף, הגויים מוציאים שם רע על הארץ שהיא משכלת את יושביה, וה' מבטיח להם ומנחם אותם כי לא יהיה יותר שכול וכישלון, וכלימת הגויים וחרפת העמים לא תישמע עוד.

הנחמה והגאולה המתוארות על ידי הנביא הן תיקון גדול לשממת הרי ישראל שהיו לחרפה בפי אדום ובפי כל הגויים השכנים, שלמרות שממתה של הארץ האדומים חמדו אותה. מתברר כי זו האיבה בין ישראל לאדום, שראשיתה בהולדת יעקב ועשיו והמשכה בברכות שיצחק מברך את יעקב. הד למציאות זאת מצוי בנבואותו של הנביא מלאכי בימי שיבת ציון:

"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר: כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם: וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל"   (מלאכי א', ב'-ה').

פליטי אדום השתתפו באופן פעיל בהחרבת ממלכת יהודה. הם סייעו לבבלים ואחר כך השתקעו ביהודה והקימו בה אוטונומיה בשטחי הנגב הצפוני ובהרי יהודה. הנביא מציין באופן מפורש כי חורבן ושממון הר שעיר הוא אדום הינו פגיעתם של האדומים בישראל: "יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ" (יחזקאל ל"ה, ה').

סיום נבואה זו הוא סימן מובהק של נחמה וגאולה. הפרחת השממה של הארץ ובניינה מחדש, והחזרת המצב לקדמותו הינם עדות על הגאולה הקרבה. התחדשות הארץ היא עצמה גאולה לאחר שנים רבות של חורבן ושממון. סדר הדברים הוא שגאולת הארץ תהיה לפני גאולת העם. הארץ חוזרת אל מציאותה הטבעית. העם שהיה בגלות ואיבד שליטה על גורלו חוזר אל הארץ ולוקח אחריות על עצמו. הגאולה החומרית קודמת לרוחנית. (שתתואר בחלק השני של הפרק).

חשוב להדגיש את מה אינו כלול בנבואה – לא קיבוץ גלויות מבין הגויים, לא איחוד ממלכת ישראל ויהודה, לא מהי דרך ההנהגה העתידית ולא למקדש העתידי. בכך יעסקו הנבואות הבאות בהן נעסוק בשיעורים הקרובים ויפרטו את תקומת עם ישראל בארצו על מרכיביה השונים.

בשיעור הבא נעיין בחלקו השני של פרק ל"ו ביחזקאל, בתיאור טהרת העם ונתינת לב חדש ורוח חדשה לעם.